על זדונות וזכויות

במסכת יומא (פ"ו:) מוזכרות שתי אמירות בעלות עוצמה, העוסקות בכוח התשובה, והמיוחסות לאמורא ריש לקיש. במקום אחד אומר ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות". במקום אחר אומר ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". לפי הגמרא, אין סתירה בין שתי האמירות, שכן כל אחת מהן מתייחסת לנסיבות שונות. בכוחה של תשובה מיראה להפך זדונות לשגגות. לעומת זאת, בכוחה של תשובה מאהבה להפך זדונות לזכויות.
פשרה של "תשובה מאהבה" טעון ביאור. מה הטעם בהפיכתם של זדונות לזכויות? מהיכן ההצדקה להעניק לחוטא פרס על חטאיו, אך ורק נוכח החלטתו לעשות תשובה, אפילו תשובה מאהבה?
המדרש הבא עשוי לשפוך אור על מהות התשובה מאהבה. הגמרא במסכת סנהדרין (ס"ד.) מתארת את ניסיונותיהם של חז"ל למגר את יצר העבודה הזרה אשר הביא לחורבן הבית הראשון. תיאור יצר העבודה הזרה שבמדרש מעורר השתאות: "ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים" (יצר העבודה הזרה יוצא כגור אריה של אש מבית קודש הקודשים). כיצד יתכן, כי אותו יצר איום ונורא שהמיט על עם ישראל את אסון החורבן מגולם בדמותו החביבה של גור אריה, השואב את כוחו מהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי – היכל קודש הקודשים?
המדרש ממשיך ומתאר את ניסיונותיהם הנואשים של חכמינו לתפוס את יצר העבודה הזרה: "אמרו היכי ניעבד, דילמא משמיא מרחמי עליה" – חז"ל תולים את כשלונם להשתלט על היצר ברחמיו של הקב"ה על יצר זה. מסקנה זו תמוהה אף היא – וכי מדוע ירחם ה' על היצר האכזר שהביא את עם ישראל למרוד בה'?
נדמה כי לשם הבנת המדרש יש להפריד בין עצם החטא לבין הכוח המניע העומד בבסיס החטא.
הכוח המניע של האדם הוא ניטראלי. אין לו זהות או צביון, הוא אינו "טוב" ואינו "אפל". הכוח הגולמי מוענק לאדם על ידי הקב"ה: "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח', י"ח). ההחלטה כיצד יתועל הכוח – לעשיית טוב או שמא חלילה לעשיית רע – נתונה בידי האדם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג:). כמובן ככל שיכולותיו של האדם גדלות, גדל בהתאמה אף פוטנציאל החטא של האדם: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב.).
על פי רוב מטרת המחנך ללמד את המתחנך לזהות את כוחותיו, ולהעניק לו כלים לשם תיעול כוחות אלה באופן עצמאי, יצירתי ובונה. ברם במקרים קיצוניים, כאשר המתחנך אינו מסוגל להשתלט על האנרגיה הרבה שלו, נדרשת נקיטת אמצעים משמעתיים ואף עונשיים שונים. מסגרת זו ממקדת את האדם ומכווינה אותו לעשיית טוב, אך זאת במחיר לקיחת חלק מכוחותיו ומיצירתיותו.
חורבן בית ראשון נבע מחוסר היכולת של עם ישראל להשתלט על האנרגיה הרבה שלו. אנרגיה אדירה זו משתקפת מצביונה הייחודי של עבודת ה' בבית המקדש הראשון: " חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים " (יומא כא:), ברם במקביל, אנרגיה זו הביאה להרס, דרדור מוסרי ואובדן דרך: "מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט:).
חז"ל מבקשים לעזור לדור מבולבל בשלהי חורבן בניינו לשקם עצמו ולהיפטר מיצרו ההרסני. ברם מיגור היצר כרוך באבדן הכוח המניע של עם ישראל, המגולם בדמות אותו גור אריה אנרגטי של אש. חז"ל מתלבטים אם יש מקום לוותר על העוז והעוצמה שבעבודת ה', וחשים כי הקב"ה חס על כוחם של בניו, ומשכך אינו שש ליוזמת מיגורו של היצר. לבסוף מאומץ הפתרון המוצע במדרש זה על ידי הנביא: "שדיהו בדודא דאברא, וכסיוה באברא, דשייף קליה" – היצר מושם בדוד של עופרת. הוא אינו ממוגר, אך תוקפו מוקהה. ואכן, בתקופת בית שני מסגרת ההלכה מתפתחת לבלי הכר, מתפרסת על יותר מישורי חיים באמצעות תילי תילים של הלכות וסייגים. מסגרת זו מסייעת בהכוונתנו לעשיית טוב – במחיר אובדן חלק מהיצירתיות והעוז שאפיינה את העם היהודי בדורות עבר.
המסר העמוק העולה מהמדרש משליך על הדיון במהות התשובה. הרצון לכפר על חטאי העבר עלול להביא את השב בתשובה לוותר אף על הכוח המניע שבבסיס החטא, בבחינת: "כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עוז החיים על ידי הסלידה הפנימית והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ גם כן הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא." (הרב קוק, אורות התשובה ט, י).
תשובה מאהבה משמעה היכולת להפריד בין עצם החטא, לבין הכוח המניע שבבסיסו. את החטא יש למחוק, אך את האנרגיה שבבסיסו יש למנף. במובן זה, הכוח המניע למעשה הזדון, עשוי להיות הכוח המניע למעשה זכות, ובמילותיו של הרב קוק: "כשעוסקים בתשובה, צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו – באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות" (אורות התשובה ט, ה).