בזכות מה זכה הגאון ר' משה פיינשטיין לשנות חיים נוספות?

ספר נכדו של ר' משה לידידי ר' יצחק ברבר הי"ו:
פקידי השלטון בליובאן נעלו את בתי הכנסת על מסגר ובריח ולאחר מכן פנו בתרועת ניצחון לעבר מקוה הטהרה הכשר והמהודר של בני העירה ונעלו אותו היטב.
"כך נאה לכם יהודים", קראו הפקידים בבוז, "עליכם להשתלב בעם הרוסי ולעזוב את מנהגיכם. אין מקום לדרך חיים כזאת תחת שלטון המהפכה. יחי הבולשביקים המהפכנים!".היהודים חרקו שן, אבל לא יכלו לעשות דבר.
רבה של העירה, רבי משה פסע מהורהר בשבילי עירתו.
" מה יהיה"? הרהר בצער. " אמנם אפשר להתפלל בסתר, לערוך מניינים במרתפי הבתים, אך מה יעשו בני קהלתי ללא מקוה טהרה…?
לפתע נתקלו עיניו בשלט גדול, שנצב בצדי הדרך, בשלט זה נכתב: " כאן הולכת ונבנית ברכה עירונית סגורה".
מוחו של רבי משה החל להלום בקדחתנות- רעיון נפלא נצנץ במוחו הגאוני…
" אם כך", הרהר בשמחה, " יהיה לנו מקוה כשר. כן… מקוה כשר בלי שהשלטונות ידעו על כך, עלי רק למצוא את האדם המתאים, שיקבל על עצמו את המשימה".
עיניו בערו כאש יוקדת, יש תקוה! צריך להזדרז!.
עוד באותו יום התרוצץ רבי משה מקבלן לקבלן.
הוא גם החל  לאסוף כספים עבור משימתו הדחופה. ובאחד הלילות נקבעה הפגישה המכרעת.
חדר קטן ואפל.
על יד השולחן ישבו שני אנשים והסתודדו בלחש. היו אלה ר' משה רב העירה נמוך הקומה ואציל הנפש, ולידו הקבלן הגוי, גבה קומה וחמור סבר.
מפעם לפעם שרטט הרב כמה שרטוטים, שבהם הסביר את תכניתו לקבלן, ולאחר מכן הטה את אזנו לשמוע את תשובתו של הקבלן, שנאמרה בלחש.
על מה בדיוק שוחחו? מה היתה תכניתו של הרב?
ר' משה בקש מהקבלן שיבנה מקוה טהרה בשביל בני העירה.
הקבלן הביט בו בתרעומת: " רבי יהודי, האם רוצה אתה לסכן את חיי? הלא יודע הנך שאם יגלו את הסוד הנורא יגלוני לסביר, ואז מה יהא על משפחתי?"
"אבל איש לא ידע דבר", לחש הרב. " עליך לבנות רק בור צדדי סמוך לברכה, בור שיקלוט את מי הגשמים, לכסותו בעפר וליצור פתח בינו ובין בריכת הרחצה. כך נוכל אנו היהודים להשתמש בבריכה כמקוה טהרה, שהוכשר על ידי השקה, והשלטונות לא ידעו על כך דבר.
היש דבר פשוט מזה?" נסה רבי משה לשכנע את הקבלן.
אך הקבלן נסה להתוכח, להתחמק.
אולם מששלשל הרב את צרור המטבעות לידיו, הבריקו עיניו, נתפתה ונענה להצעה.
ר' משה והקבלן לחצו ידיים והעסק נחתמה בינהם.

חצות ליל.
השעון הכבד, שהיה תלוי על הקיר, השמיע זה עתה שנים עשר צלצולים.
רבי משה עסוק בתלמודו, אף את כל תשובותיו לשואלים בהלכה כותב הוא בשעות אלה.
אף בלילה זה ישב רבי משה וכתב את תשובותיו, אך כאשר הגיעה שעת חצות קם מתלמודו, התעטף במעילו החם, נעל את ערדליו ופנה ללכת.
הרבנית שימא הביטה בו מהורהקרת. מי יודע? האם ישוב בשלום?
רק לפני זמן קצר נחטף גיסה, רבי דב בער, אחיו של רבי משה, על ידי הבולשביקים. הוא הואשם ששחט בסתר בהמות ועופות, כדי שיהיה ליהודים בשר כשר.
מעשה זה נחשב ברוסיה לעוון חמור. רבי דב בער הוגלה לסיביר ושם נפטר.
משום כך חששה הרבנית. היא ידעההיטב כי גם בעלה הרב מוכן למסור את נפשו למען צרכי הדת של בני הקהילה. שום דבר לא יניעו מכך. הוא אף החל לשחוט בסתר, כדי למלא את מקום אחיו ומסוגל הוא לפעול פעולות מסוכנות נוספות.
כבר לפני כחצי שנה החל ר' משה לעזוב את ביתו מדי לילה. לפני צאתו העיף מבט פרידה על ילדיו הרכים, שהיו מכורבלים במיטותיהם וישנו שנת ישרים.
" כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", מלמלה הרבנית ורבי משה יצא לדרכו.

כפור עז קדם את פניובחוץ. השלג הקפוא שכסה את העירה ליובאן, הבהיק בלבנו אף בחשכת הליל.
מרחוק נשמעה אושת עצי היער, שהקיפו את העירה.
מצד ימין נראה נהר אורוסה בכל הודו ותפארתו ןמצד שמאל נראו השבילים שהוליכו אל העירה- בץ ושלג כסו אותם בערבוביה. פה ושם נתקלו עיניו בגלגלי עגלות שקועים בבוץ, כנראה נואשו בליהן מלחלצן.
רבי משה פסע בחשאי. הבולשיביקיםסובבו בכל מקום, כשאזניהם כרויות לשמוע כל רחש קל. אסור שיתפסוהו בשעה זו. אסור להם לדעת להיכן הוא הולך, כי אז… אז כבר לא יחזור עוד לביתו.
סוף, סוף הגיע למחוז חפצו- שטח גדור, שבתוכו נראו פה ושם חפירות באדמה. רבי משה פנה הישר לעבר הבור הקטן, שנכרה סמוך לחפירה הגדולה.
כן.. הבור נבנה כראוי, יוכל הוא לקלוט את מי הגשמים כהלכה.
השמחה הציפה אותו, הלא כאן הולך ונבנה מקום כשר למהדרין מן המהדרין, על ידי הרוסים בכבודם ובעצמם וללא ידיעתם, הפלא ופלא!
כמה עמל ויגיעה השקעו במבצע זה, כמה כספים הוזרמו לקבלן הגוי, שהתחרט מפעם לפעם.. עתה ברוך ה' עומד המקוה על תלו, ר' משה נשם לרווחה.
כשלבו טוב עליו, פנה לאחוריו ושב חרש לביתו.
הידיעה על המצאותו של מקוה כשר בליובאן התפרסמה בין יהודי הסביבה מפה לאוזן. רבים נסעו מרחק של שלושה ימים כדי להגיע למקוה זה.
השלטונות היו מרוצים.. הם ציינו לשבח את מנהלי הברכה.. אם רבים באים לברכה, אף ממרחקים,
אות הוא כי הברכה מנוהלת היטב.. הם לא ידעו את הסוד הכמוס..

ל'ג בעומר שנת תשמ"א.
באיסט איור של ניו יורק, בדירה קטנה וצנועה, שכב גאון הדור רבי משה פיינשטיין במטתו. חומו עלה לכארבעים מעלות. הוא חש ברע, גופו להט, אך עם כל זה לא פסק למלמל דברי תורה.
הרבנית טיפלה בו במסירות רבה, ומשלא הוטב לו נגשה אל מכשיר הטלפון והתקשרה אל נכדה הרב ד"ר יעקב טנדלר, רופא ראשי בבית חולים מונטיפיורי.
"יעקב", קראה הרבנית בחרדה, "סבא חש ברע, בוא מיד!"
בתוך זמן קצר נצב ד"ר יעקב סמוך למטת סבו, כשהוא רוכן אליו בדאגה. בו במקום ערך לו בדיקות דם שונות ושגרם למעבדה.
" מהו מצבו של הרב?" שאלה הרבנית במתח, כשהגיעו תוצאות הבדיקות.
" מצבו קשה וכנראה יהיה צורך לאשפזו", אמר הנכד בקול עצוב. כבר שוחחתי עם הפרופסור הגדול וקבענו שיבדקו אותו בחדר מיון טרם יאשפזוהו.
ליל ל'ג בעומר, ר' משה בן השמונים ושבע פסע חלושות במסדרונות בית החולים מונטיפיורי, כשהוא נשען על כתפי נכדו ד"ר טנדלר, הם התקדמו לעבר חדר המיון.
" כבוד גדול הוא לי לטפל ברב הגדול, אשר שמו הולך לפניו בכל רחבי העולם", קדמו הפרופסור ביראת כבוד.
משתמו הבדיקות, הרכיב הפרופסור את משקפיו ואמר בהתרגשות: " אמנם מצבך אינו תקין, אך כשמשוה אני את הבדיקות שערך נכדך לבין הבדיקות האחרונות המצויות בידי עתה, חל במצבך שינוי מדהים לטובה. קשה להסביר זאת. על פי כללי הרפואה, זהו נס רפואי ממש. איני רואה עתה הכרח לאשפזך, תוכל לשוב לביתך, כמובן, בתנאי שתהיה תחת השגחה מתמדת של נכדך".
רבי משה הנהן בראשו, שמחתו היתה גדולה. יכול הוא לשוב לביתו, לעיין בספריו ולהגות כתמיד בתורה הקדושה.
לפני שעזבו את בית החולים, נעמדו רבי משה ונכדו והתפללו ברגש תפילת ערבית. מעולם לא נשמעה תפילה כזאת בין כתלי בית החולים מונטיפיורי. תפלה והודאה שיצאה מלבו הזך והטהור של רבן של ישראל, פוסק הדור – רבי משה פיינשטיין.
כאשר הגיע רבי משה לביתו, המשיך בסדר יומו כרגיל. הטלפון לא פסק מלצלצל, ועל אף חולשתו הרבה ענה רבי משה לכל אחד ואחד בנחת ובסבלנות.
מפעם לפעם הפסיקו נכדו וציוה עליו לנוח קמעא.
הטלפון צלצל שוב, אך הפעם בקש מישהו מעבר לקו את הנכד ד"ר טנדלר.
היה זה ידידו, רבי דוד מישקובסקי, רב בברונקס.
" ד"ר יעקב", קרא רבי דוד " מבקש אני ממך בכל לשון של בקשה: בוא אלי מיד, דבר חשוב לי אליך".
ד"ר יעקב נתן הוראות לרבנית כיצד לטפל בסבא ויצא לשעה קלה מן הבית.
משהגיע לברונקס, יצא לקראתו ידידו רבי דוד ולאחר דברי שלום וברכה שאלו בדאגה: " אמור לי, ר' יעקב, מה שלום סבך רבי משה, אנא, אל תסתיר ממני דבר".
"מהיכן ידוע לך שסבי לא חש בטוב", התפלא הנכד, הרי לא ספרנו על כך לאיש?
" אמת, צדקת", השיב רבי דוד, " לא הגיעו הדברים לאוזני מאיש, אך אמש חלמתי חלום נורא…"
ד"ר יעקב הטה את אוזניו במתח רב, מענין איזה חלום חלם ידידו על מחלת סבו.
רבי דוד המשיך בסיפורו:
" הנה אני רואה בחלומי את סבך רבי משה ניצב לפני בית דין של מעלה חלש וחור. מלאכים עמדו מימינו ומשמאלו ודנו מה לעשות בו, האם לקחת את נשמתו או לא? לפתע נשמע קול רם- קולו של אחד המלאכים, מכריז ואומר: בזכות המקוה יבריא, זכות המקוה תעמוד לו".
רבי דוד הפסיק קמעא. ניכר היה כי החלום ריגשו מאד, ולאחר מכן המשיך: "כשקמתי בבוקר, עמד החלום כמו חי לנגד עיני, הבנתי כי לא חלום שוא הוא, ומיד התקשרתי אליך ידידי".
הנכד, ד"ר יעקב, הקשיב לסיפור בפה פעור. הוא לא יכל להניע את איבריו מרב תדהמה. " כן… סבי חש אתמול רע", מלמל בהתרגשות, " אף סרנו לבית החולים וכמעט אשפזנו אותו…"
"אמור לי ד"ר יעקב", שאל מיד רבי דוד בסקרנות, " על איזה מקוה מדובר, וכי ידוע לך על דבר שכזה?"
"כן.. בודאי", ענה הנכד בהתרגשות וספר לידידו על מסירות נפשו של הסבא לבנית המקוה בליובאן תחת עיני הבולשביקים.
אכן זכות גדולה היא זו והיא שעמדה לו והצילתו ממות עשרות שנים לאחר מכן. המלאך שנברא ממצוה זו, הגן עליו ברבות הימים.

משהגיע הספור לאוזניו של הסבא רבי משה קרא לנכדו ושאלו בלבביות: "יעקב, האם קיבלת עלי דרישת שלום מבית דין של מעלה?"
"כן…", ענה הנכד, כשחיוך השתפך על פניו.
"נו… טוב לשמוע פעם שבבית דין של מעלה מעריכים את מה שעשיתי בליובאן", הפטיר רבי משה בבת צחוק…