היום שאחרי

בפרשתנו מגיעים לסיומם עשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר העוסקים בסדור המחנה, במפקדים ובהשראת השכינה. לאחר היערכות דקדקנית ומפורטת מוכן המחנה ליציאה למסע לקראת ארץ ישראל: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה יְדֹוָד וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".
אלא שמיד לאחר מכן, מתחילה האופוריה להתפוגג, והעם כושל בחטא אחר חטא – בתחילה – תלונות המתאוננים וחטא המתאווים שבפרשתנו, ולאחר מכן חטאים איומים ונוראים, אשר הטביעו את חותמם על עם ישראל לדורות – חטא המרגלים, וחטא קורח ועדתו. בנוסף, יפורטו בהמשך אף חטאי המנהיגים – משה אהרון ומרים.
תיאור חטא המתאווים וחטא המתאוננים שבכתוב תמוה למדי, תלונותיהם של העם חסרות טעם: " וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה’" (במדבר י"א, א') ותאוותם לבשר למאכלי מצרים בלתי מוסברת: " יָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (שם, ד'-ה')
מה הביא את המתאוננים והמתאווים לחטוא בחטא כל כך ארצי ומיותר מיד לאחר ההתעלות שבסיום הכנת המחנה?
את חטא המתאווים יוזם האספסוף: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (שם, ד'). במדרש מפורטים שני הסברים מנוגדים למונח "אספסוף". מצד אחד, גורס רבי שמעון בר אבא, כי  האספסוף אשר הסית את עם ישראל הוא אותו ערב רב שהסתפח לעם ישראל במדבר: "אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים ונאספין עמהם שנאמר: 'וגם ערב רב עלה אתם' (שמות י"ב, ל"ח)" (במדבר רבה, ט"ו).
מצד שני, טוען רבי שמעון בן מנסיא, כי מנהיגי העם, שבעים הזקנים הם האספסוף: "והאספסוף אלו סנהדרין שנא' (במדבר יא) אספה לי שבעים איש … אמר לו הקב"ה מנה תחת אותן הזקנים זקנים אחרים תחתיהם שנא' (במדבר יא) אספה לי שבעים איש".
פירושו של רבי שמעון בן מנסיא מצריך עיון. הכיצד ניתן לומר ששבעים הזקנים, אנשי הסנהדרין, נפלו בחטא כה גשמי וירוד, חטא של תאות בשרים? ברם יתכן, כי פירוש זה מרמז, כי דווקא גדלות מנהיגי העדה היא שהכשילתם, בבחינת: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב.)
מעת יציאתו ממצרים, עם ישראל שרוי במצב של עליה רוחנית מתמדת שהגיעה לשיאה בהר סיני. הזקנים בפרט זוכים להתעלות אדירה, עד כדי תיאור חזיונם את האלקים שנסמך למעמד הר סיני: "וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: " (שמות כ"ד, ט'-י"ד).
ברם התעלות רוחנית אדירה שכזו, עשויה לטמון בחובה סכנה, בהיעדר כלים לאזן בין מדרגתה העליונה של הנשמה, לבין הגוף הגשמי וצרכיו. קשה מאוד לשוב לשגרת היום יום, לתפקוד פרגמטי, לאחר חזיון האלקים, כפי שמסביר זאת הרב קוק: "לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו. ואחר כך כשההסתכלות העליונה נגמרת וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאוד" (אורות התשובה י"ד, ב).
זאת ועוד, השאיפה לשלמות רוחנית מוחלטת לאחר חוויה שמימית מעין זו, עשויה להוביל כל אדם לתסכול מתמיד במפגשו עם המציאות השוחקת, אשר השלמות ממנה והלאה, כפי שמסביר הרב קוק: "כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמתית." (שם יג, ו).
התעלות רוחנית בת קיימא אינה מושגת בחטף, כי אם נרכשת בתהליך הדרגתי ומתון, סיזיפי וקשה, אשר אינו מנותק מהווית העולם. אף חזיונות אדירים וניסים עצומים אינם יכולים למלא את מקומה של העבודה העצמית החיונית לשם התקדמות אמיתית, כדברי הרב קוק: "אלא העיקר שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחלה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים שבעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שתקונם כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל: " (שם).
דווקא הזקנים, שנאספו לחזות בקב"ה, שהתעלו מעל לגופם ושכבשו את ארציותם נופלים בתאוות בשר. בכך רומז לנו רבי שמעון, כי עבודת ה' האמיתית אינה נובעת מביטול הגוף, כי אם מרוממות הגוף, אינה מנותקת מהעולם, כי אם צומחת ממנו, כמאמר דוד המלך: " לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהילים פ"ד, ג').