צאו ממערתכם
לפי המסורת היהודית בל"ג בעומר יצאו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר מן המערה, כדברי ערוך השולחן: "ורגילין לקרותו הלולא רשב"י … ואומרים שנסתלק ביום זה וגם יצא מהמערה ביום זה" (תצ"ג, ז').
היציאה מן המערה מסמלת את התערות רבי שמעון ורבי אלעזר בחיי החול לאחר תריסר שנות התבודדות רוחנית. קשה לשניים להגיח מן המערה ולקבל את שגרת העולם, ולכן הם שורפים את כל שהם רואים: "כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף" (שבת ל"ג:).
לאחר שהות נוספת במערה למשך שנים עשר חודשים יוצאים השניים לעולם בשנית. כעת מסוגל רבי שמעון, הבשל והאחראי, להכיר בערך עולם החול ולקבל את השגרה. עם זאת רבי אלעזר הצעיר ממשיך לזרוע הרס בקנאו לדבר ה': "כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי (כל מקום שהורס רבי אלעזר – מתקן רבי שמעון)."
מדרש אחר, המקביל לסיפור היציאה מהמערה, והמתמקד במפגשו הראשוני של רבי אלעזר עם חיי החול לאחר שנות התבודדות בישיבה, מובא בתענית (כ.): "מעשה שבא רבי אלעזר (בן רבי) שמעון ממגדל גדור מבית רבו … והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה."
הישיבה בה למד רבי אלעזר מכונה – "מגדל גדור". שם זה מסמל את אופי חיי רבי אלעזר בישיבה – מנותק מן הארץ כבמגדל, ומופרד מהחול כמגודר גדר, ובלשון המהר"ל: "כי יש בתורה המעלה העליונה שנרמז בשם מגדל שהוא גבוה למעלה, והתורה היא נבדלת מכל העולם כמו הגדר הזה שהוא נבדל מן רשות הרבים" (נתיבות עולם ב, נתיב הענוה, ז). במובן זה מקבילה מגדל גדול למערה המבודדת.
עם חשיפתו לעולם פוגש רבי אלעזר אדם שנדמה לו מכוער ביותר: "נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו". רבי אלעזר מטיח במכוער: "ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?"
דברי רבי אלעזר לאיש המכוער תמוהים – מדוע נוזף רבי אלעזר במכוער בגין חזותו החיצונית אשר אינה תלויה בו? על סמך מה מניח רבי אלעזר כי כל בני עירו של המכוער מכוערים כמוהו?
ברם נדמה, כי רבי אלעזר כלל אינו מדבר על כיעורו החיצוני של האדם שפגש. ביציאתו לעולם החול לאחר שנים של התעלות רוחנית בישיבה נדמים לרבי אלעזר כל בני האדם החיים את חייהם השגרתיים והפרגמטיים כמכוערים, כריקים, כנטולי מעוף, כפי שמסביר זאת ר' צדוק מלובלין: "וידוע דהיופי והכיעור בתורה ובדברי חז"ל הכל בעניני הנפשיים" (תקנת השבין, ו').
אמונתו היוקדת חסרת הפשרות של רבי אלעזר מובילה אותו לפסול את השונה ממנו, ממש כפי שהתעקש לשרוף במבטו את כל הזר לו עם היציאה מן המערה. "
האיש המכוער משיב לעלבונות שהוטחו בו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". האיש מבהיר לרבי אלעזר, כי הקב"ה הוא שברא מגוון אנשים ומגוון דעות בעולמו, בבחינת: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נ"ח).
תשובה זו מעוררת את רבי אלעזר, הוא מבין כי העליב את האיש שלא כדין, כי סגירותו המחשבתית גרמה לו לבטל שלא כדין את האחר, ומתחנן למחילת האיש המכוער.
רבי אלעזר עובר שינוי, ולומד להשתלב בעולם העשיה, ולכן הוא חותם את הפרשה במסקנה: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (שם).
דרשה זו מיועדת ללמדן הספון בעולמה של תורה. ההתגדלות בתורה נמשלת לצמיחת הקנה ולא לצמיחת הארז. קנה שהשלים את גידולו כפוף אל האדמה. לעומת זאת ארז שהשלים את גידולו מרוחק ומנותק מהאדמה.
תלמיד חכם צריך לשאוף לגדול בתורה עד כי הוא ירכוש כלים לשוב אל הארץ, להתמודד עם השגרה, ולרוממה. כל עוד הלמדן רואה עצמו מנותק מן האדמה וזר לה משמע שעדיין צריך הוא לצמוח ולהבשיל, כדברי המהר"ל: "ועל זה אמר שהתלמיד החכם אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף" (שם).
בל"ג בעומר יוצאים רבי שמעון ורבי אלעזר מהמערה. היציאה מהמערה הטהורה אל עולם המעשה לא קוטעת את תהליך הצמיחה התורני של השניים כי אם ממשיכתו. עד כה גדלו השניים כלפי השמים. מכאן ולהבא – ממשיכים השניים לגדול לקראת האדמה, לשאוף לשלב בין העקרונות התורניים שספגו לבין חיי המעשה, כמאמר הכתוב: " לֹא בַשָּׁמַיִם היא" (דברים ל, יא-יד).