על חיי עולם וחיי שעה

דילמא ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא הוו יתבין לעיין באורייתא בהדין בית מדרשא רבא דטבריא בערובת פיסחא (מעשה בר' חיא הגדול ור' שמעון בן חלפתא שהיו יושבים ועוסקים בתורה בבית המדרש הגדול בטבריא בערב פסח) … ושמעי קלהון דברייאתא בייבין אמר ליה אילין ברייתא מה עסקון (שמעו קולם של בני אדם הומים. אמר ר' שמעון לר' חיא: הבריות הללו מה עסקיהם?) אמר דאית ליה זבן ודלית ליה אזיל לגבי מרי עבדתיה והוא יהיב ליה (אמר: … מי שאין לו הולך לבעל מלאכתו והוא נותן לו) אמר ליה אם כן הוא אף אנא איזיל גבי מרי עבדתי והוא יהב לי (אמר לו: אם כן הוא, אף אני אלך אצל בעל מלאכתי והוא נותן לי) נפק וצלי בהדא אילוסיס דטבריא וחזא חד ידא מושטא ליה חדא מרגליתא (יצא רבי שמעון מחוץ לעיר להתפלל במערה זו של טבריא, וראה יד מושיטה לו מרגלית אחת ) … ואזיל זבן זבוניה ועל לביתיה אמרה ליה דביתהו … ואילן זבינתה מה אינון מיד תני לה עובדא אמרה ליה מאי את בעי תהי גנונך חסר מן דחברך חדא מרגליתא לעלמא דאתי (והלך ולקח מקחות ובא לביתו. אמרה לו אשתו: … ואלו המקחות מהיכן לך? אמר לה: ממה שפרנס הקב"ה. אמרה לו: רוצה אתה שתהא חופתך בעולם הבא חסרה משל חברך מרגלית אחת?) אמר לה ומה נעבד אמרה ליה זיל תחזור זבינתה למריהון ודינריא למריהון ומרגליתא למרא (אמר לה: מה אעשה? אמרה לו: לך והחזר המקחות לבעליהם, הדינרים לבעליהם והמרגלית לבעליה). כד שמע רבינו מצטער שלח ואיתיתה אמר לה כל הדין צערא צערת להדין צדיקא אמרה ליה מה את בעי דיהא גנוניה חסר מדידכון חדא מרגליתא לעלמא דאתי אמר לה ואין הוה חסר לית בן ממלייה יתיה (כששמע רבנו שר' שמעון מצטער, שלח והביא את אשתו. אמר לה: כל הצער הזה את מצערת אותו צדיק! אמרה לו: מה אתה רוצה, שתהא חופתו חסרה משלכם מרגלית אחת לעולם הבא? אמר לה: ואם תהא חסרה, אין בנו מי שימלאנה?) אמרה ליה רבי בהדין עלמא זכינן מחמי אפך ולא אר"ל כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו והודה לה (כלום נזכה לראות פניך לעולם הבא, לא כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו? הודה לה ) ולא עוד אלא שדרכן של עליונים ליתן ואין דרכן ליטול הנס האחרון קשה מן הראשון מנסיב ליה הות ידא ארעיא (למטה) ומי מושטא ליה הוה ידא עילאה כאיניש דמוזיף לחבריה ) כיון ששמע ר' שמעון כן, הלך והחזיר. כיון שפשט ידו להחזירה, מיד ירד מלאך ונטלה. כשנטל אותה ר' שמעון היתה ידו למטה, וכשהושיטה להחזיר היתה ידו למעלה, כאדם שמלוה לחברו. אמרו רבותינו: הנס האחרון קשה מן הראשון, שדרכם של עליונים לתן ואין דרכם לטול( (רות רבה, פרשה ג')
אשת רבי שמעון דואגת לעתידו של בעלה וחוששת שמא יחסר דבר בעולם הבא. בשל כך חולקת היא על הצורך של בעלה בסיפוקים חומריים מיידיים, וגורסת כי מוטב שיבטיח את עתידו הטוב.
ברם עיון מדוקדק בדיאלוג שבין רבי שמעון ואשתו חושף מחלוקת עמוקה בין השניים בסוגיית שכר ועונש. רבי שמעון רואה במערכת היחסים בין אדם למקום משום מערכת יחסים הסכמית בין עובד למעביד. רבי שמעון מאמין, כי מאמציו המרובים בעבודת ה' מזכים אותו בתמורה כספית הולמת, בבחינת: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך" (אבות ו'). אשת רבי שמעון, לעומת זאת, אינה רואה במערכת היחסים בין אדם למקום משום מערכת יחסים הסכמית, ואינה סבורה כי מאמציו של בעלה בעבודת ה' נמדדים בכסף כלל ועיקר.
תפיסת עולמה של אשת רבי שמעון משתקפת בדברי הרב ישעיהו הורוביץ בספרו שני לוחות הברית (השל"ה הקדוש): "תרי"ג מצות אשר נצטוינו עליהם בעולם המעשה היום לעשותם, אין השכר והעונש הסכמיי, רק הוא טבעיי רוחניי נמשך בעצם, כהא דתנן: שכר מצוה מצוה שכר עבירה עבירה. כי שכר מצוה גשמיית שפועל זהו בעצמו שכרו, דהיינו רוחניות המצוה הזו." השל"ה מסביר, כי עצם הרושם הרוחני אותו מותירה המצוה הוא שכרה האמיתי, והוא נגזרת טבעית של מעשיו הטובים של האדם.
מעבר לכך, השל"ה גורס, כי אף שכר ועונש גשמיים המובטחים בתורה, אינם חלק ממערכת הסכמית בינינו לבין הקב"ה, כי אם תוצאות מתבקשות של בחירותינו הרוחניות. כתימוכין, מביא השל"ה מדברי הרקנאטי: "דע כי הברכות והקללות הכתובות בתורה אינם על צד הגמול והעונש לבד, רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקוצר, שנאמר: עובד אדמתו ישבע לחם, וההיפך הפך … ואל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובים בתורה הם כמו המעניש את האדם על עברו על מצות המלך, לא כן, רק הן דבר טבעי ממש. כי המבטל ממצות התורה, אותו הטוב שהיה נשפע בסבת עשייתה הוא נמנע, כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר, וכמי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר …"
השל"ה מתנגד לתפיסת התלמיד החכם כעובד שכיר של הקב"ה: "ובזה נעמוד בנקל על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת השם. והסוד הנעלם בזה, כי כל הטובות ההם אינם בדרך ייעוד המלך המייעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם ולתת להם כך וכך חלף עבודתם, לפי שהטוב הבא על דרך יעוד יורה שאינו נמשך אך העבודה ואינו מחויב בטבעה, וזה פגם וחסרון גדול בחק העבודה, מה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה, כי זה יורה על שבח וכבוד במעלת עבודה ההיא והנעבד בה." אנשים רבים, מסביר השל"ה, הולכים לעבודתם לא מחמת שהם מוצאים בה ענין או טעם, אלא אך בשל המשכורת הממתינה להם בסוף כל חודש. לא כן עובד ה'. יתרונותיה  האמיתיים של עבודת ה' אינם התגמול הכספי בגינה, כי אם איכות החיים הרוחנית המתקבלת מעצם העיסוק בעבודת ה'. עבודת ה' היא כשלעצמה השכר, ואינה אך מקפצה לקבלת תשלום גשמי.
יתר על כן, מבהיר השל"ה, כל תגמול, בין רוחני ובין גשמי, אותו עשוי אדם לקבל בזכות עבודת ה' אינו בגדר "פרעון חוב מעביד" של ה' כלפי "עובדו", כי אם תוצאה טבעית ומתבקשת של מאמציו של אדם, ובלשון חז"ל: "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: "יגעתי ומצאתי" – אל תאמן. "לא יגעתי ומצאתי" – אל תאמן. "יגעתי ומצאתי" תאמין" (מגילה ו.)
גם אשת רבי שמעון מתנגדת ל"משכורת" אותה תובע רבי שמעון בגין עבודת ה'. היא אינה מעוניינת בתגמול כספי עבור עבודת ה' של בעלה, כי אם ברושם הרוחני הטבעי שמותירים אחריהם מאמצים אלה. לדידה לא ניתן לפרוט לפרוטות גשמיות את איכות החיים הרוחניים המתקבלת מעבודת ה'. כסף בא והולך, ואילו הרושם שמותירה אחריה עבודת ה' נותר לנצח.
על מנת לזכות ולחוות חיים רוחניים איכותיים, יש צורך בהשקעה ובהתמדה. ללא עמל רוחני לא יוכל אדם לעולם "להתענג על ה'". לא ניתן לרכוש חוויות רוחניות בכסף, ולא ניתן ליהנות מחוויות רוחניות פרי עמלו של איש אחר. זו הסיבה לסירובה של אשת רבי שמעון להיבנות מזכויותיו של רבי יהודה הנשיא באמרה: "לא כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו?". שכרו הרוחני של אדם נגזר ממאמציו האישיים בלבד וייחודי לו בלבד. מסקנה זו נלמדת אף מלשון המדרש: "אמר ר' אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "הנה אלוקנו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (תענית ל"א.). כל אחד ואחד מהצדיקים מצביע באצבעו הוא על ה', ובכך מבטא את האופן הייחודי בו הוא חוזה בשכינה, בו הוא מתענג על ה', כנגזרת מהישגיו הרוחניים האישיים.
ערכה הסגולי של עבודת ה' אינו מצומצם לתגמול כספי גרידא. היאחזות בעבודת ה' ככלי להגשמת סיפוקים מיידיים עלולה להוביל להחמצת מהות כוחה האמיתי של היהדות. יראת שמים אמיתית נעוצה בתודעה כי הרושם הרוחני של עבודת ה' הינו נצחי ובלתי גבולי, ואינו תלוי בפרס חומרי כזה או אחר, בבחינת: "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם" (אבות א').