מנהגי הטהרה של העדה האתיופית – עבר אל מול הווה
העדה האתיופית חרפה את נפשה משך אלפי שנים, מאז גלותה בימי בית ראשון, למען שמירה על מנהגי היהדות. לא פעם אף שילמו בניה בחייהם בשל כך.
הילדים חונכו מיום לידתם לחלום ולכסוף לציון. לחסידות חולפות, הם נופפו לשלום וקראו למסור ברכות שלום לירושלים.
באתיופיה, שמרו בני העדה על מצות טהרת המשפחה בהתבסס על הכתוב בתורה שבכתב בלבד.
מבנה הקהילה בכפר היה במבנה מסורתי של מגורי משפחות מצד הבעל. השידוכים נעשו על ידי ההורים כשהבנות נישאו בגיל 12-13 והבנים בגיל 17-18. בני הזוג לא ראו זה את זו עד ליום חתונתם. עד לחתונה היתה האמא מלמדת את הבת את מלאכות הבית: בישול, אפיה, סריגה וכיוצ'ב ומדריכה אותה על מנהגי האישות שבין בני הזוג. לנושא שמירת הטהרה והטבילה נחשפו הילדים כבר בילדותם, עת ליוו את האמהות לטבילה בנהר.
נשות העדה פרשו בימי המחזור ל'"מרג'ם ג'וזו" – 'בית הנדה'- בית נשים מיוחד ששכן בתוך הכפר. בית זה היה מוקף גדר ובו שכנו הנשים בזמן מחזור ולאחר לידה. כל חפץ אשר היה במגע עם הנדה בימי טומאתה, נחשב טמא והיה מטוהר או מנופץ במידה והיה עשוי מחומר שאינו ניתן לטהרו כחרס.
השהות ב"בית הנדה" היה חלק מהווי החיים בקהילה. לא היתה תחושת השפלה. אותן נשים, לא עסקו בימים אלו בכל מלאכה. הן חשו בפסק זמן ומנוחה ממטלות היום- יום. שאר בנות המשפחה אשר היו מפנקות אותן ודואגות לכל צרכיהן.
התקשורת עם הבעל ושאר בני המשפחה נעשתה משני עברי הגדר.
נשים בזמן וסת שהו ב'בית הנדה' שבעה ימים או עד שהדימום הסתיים, נשים לאחר לידה שהו שם עם הרך הנולד, 40 יום, אם נולד בן ו- 80 יום, אם נולדה בת.
בצהרי היום השביעי, (למחזור רגיל), היו הנשים הולכות לנהר, מלוות בילדיהם הקטנים, מכבסות את בגדיהן, טובלות 7 טבילות. את הטבילות היו מלוות בברכה " אתברכ זגבר" שמשמעו מעין 'יתברך שמו', ברכה אשר היתה שגורה בפי הנשים ואשר ליוותה כל עשית מלאכה. לברכה זו היו מוסיפות תפילה אישית כרצונן.
הנשים היו ממתינות מחוץ לבית עד שיחשיך ויראו שלושה כוכבים ורק אז נכנסות לביתן. אם היה מעונן ולא ניתן היה לראות את הכוכבים הן היו משליכות אבן למרחק. אם מקום נפילת האבן נראה – סימן שטרם החשיך, ואם האבן אינה נראית, סימן שהחשיך ויכולות להכנס.
ניפוץ המנהגים המסורתיים בא על העדה ומנהיגיה, כרעם ביום בהיר. דוקא, כשנראה היה שחלומם הגדול התגשם..
האפשרות שנפתחה לעלות לארץ נתפסה כגאולה בהתגשמותה.
עם עליתם ארצה, דרשו רבני הישוב שבני העדה האתיופית יעברו גיור לחומרה משמע, הקזת דם וטבילה. או אז בא ה'מפץ הגדול'.
הדרישה לטבול במקוואות הארץ נתפסה בעיני בני העדה, אשר הורגלו עד כה לנהרות זורמים, כהטבלה נוצרית בבריכה מוצנעת וסגורה.
הפגיעה הנפשית והמוראלית היתה אדירה. תחושת ההשפלה והפער שבין החלומות למציאות היה בלתי ניתן כמעט לגישור. היו אף שנטלו נפשם בכפם בשל כך. ה'קסים' 'נעמדו על רגליהם האחוריות' ובני העדה יצאו להפגנה גדולה שנמשכה שבועות ארוכים. רבני הישוב חזרו בהם והעולים מאתיופיה הוכרו כיהודים לכל דבר.
יחד עם זאת, הפגיעה השאירה את חותמה בצלקת עמוקה, בפרט בבני העדה המבוגרים.
הפער שבין התרבויות נתן את אותותיו והרחיב את פער הדורות בעדה. המתח קיים בשיאו בעיקר סביב נושא המסורת והמנהגים הקשורים לבית ולמשפחה. שני העיקריים שבהם נסובים סביב שחיטה כשרה וטהרת המשפחה.
זקני העדה לא מכירים במקוואות כמקום טבילה. רק מקור מים זורמים ממש מהוה בעיניהם מקום טהרה. חסר ב"בית הנדה" גורם לתפיסתם, לטומאת הבתים והכלים באופן תמידי. בארץ, רק משפחות בודדות הצליחו להשיג בית נוסף עבור נשותיהן הנידות. לנוכח פני הדברים כיום, רובן המוחלט של הנשים המבוגרות פורשות לחדר אחר בזמן היותן במחזור, אך לא הולכות לטבול. מבחינתן, לטבול במקוה או לא לטבול כלל, זה היינו – הך. הצעירות, לעומת זאת קיבלו עליהן את מנהגי המקום, טובלות במקוואות, שומרות על 'שבעה נקיים', אך מסתירות זאת מזקני העדה ומההורים, על מנת שלא להראות כמי שפוגעות במסורת וממרות את דברי ההורים.
במשפחות מסויימות גרמו המתחים למתח ונתק בין ההורים לצעירים. נתק זה הולך ומחמיר ככל שהילדים מתרחקים מהמסורת בכלל ובגדרי המשפחה בפרט. חיים זוגיים ללא נישואין בקרב הצעירים ומקרי גירושין רבים, הפכו שכיחים יותר ויותר והרחיבו את הריחוק והניכור שבין הדורות.
יחד עם זאת, יש נחמה בכך שבני דור הביינים מקימים בתים ונישאים, ואז שבים לחיק המסורת, 'למען הדורות הבאים'..