בניך חטאו לי?

בפרשת תולדות מסופר על אהבתו של יצחק לעשו בנו ועל רצונו להעניק לו את הברכות. פרשנים רבים נדרשו לשאלה, מדוע רצה יצחק לברך דווקא את בנו הרשע (ראה למשל, אור החיים ד"ה 'בנו הגדול'; כלי יקר ד"ה 'ויהי כי זקן יצחק'). אפשרות אחת לענות לשאלה זו נלמדת מסיפור האגדה שלהלן, בו פונה הקב"ה לאבות ומצפה מהם ללמד זכות על ישראל:
"לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר אברהם: רבונו של עולם – ימחו על קדושת שמך (ייענשו). אמר הקב"ה: אומר לו ליעקב שהיה לו צער גידול בנים, אולי יבקש רחמים עליהם. אמר הקב"ה ליעקב: בניך חטאו. אמר יעקב: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך (ייענשו). אמר הקב"ה: לא בזקנים טעם ולא בצעירים עצה (כלומר, לימוד הזכות על ישראל לא יבוא מאברהם או מיעקב). אמר הקב"ה ליצחק: בניך חטאו לי. אמר יצחק: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם – 70 שנה. הסר 20 שנה ראשונות שאינך מעניש עליהם – נותרו 50 שנה. הסר 25 שנה של הלילות – נותרו 25 שנה. הסר 12.5 שנה של תפילה, אכילה והליכה לבית הכיסא – נותרו 12.5 שנה. אם אתה יכול לסלוח על עוונותיהם בשנים אלו מוטב, ואם לא חצי עליי (6.25) וחצי עליך (6.25). ואם תרצה שכל ה- 12.5 שנה יהיו עליי – הרי שהקרבתי את עצמי לפניך, וראוי שבזכות זאת תמחל להם" (מסכת שבת פט, ב; בתרגום חופשי).
על-פי סיפור האגדה לימוד הזכות על עם ישראל נעשה בשני אופנים: בתחילה מציין יצחק כי ישראל הם קודם כל בניו של ה'. הקשר בין אב לבנו הנו קשר טבעי-פנימי אשר אינו ניתן להפרה ואינו מותנה בהתנהגות הולמת של הבן. האמירה כי ישראל הם בניו של ה' נועדה להצביע על הקשר האינהרנטי בין ישראל לה', וללמד כי אין בעוונותיהם בכדי להפקיע את מעמדם של ישראל כבנים לה'. בהמשך מבקש יצחק ללמד עוד זכות על ישראל, זאת עושה הוא באמצעות חישוב מתמטי מפורט המראה כי ברוב שנותיו של האדם הוא אינו עוסק בחטא או שאינו חוטא במכוון – השינה, הפעילות בתחום הרוח (תפילה וכד') והטיפול בצרכי הגוף (אכילה וכד'), ממלאים אפוא את רוב יומו של האדם. רבי צדוק (פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ד') מוסיף שעל אף כישלונותיהם של ישראל, יש ללמד עליהם זכות בשל רצונם הפנימי לעשות את רצון ה', וכדברי חז"ל (ברכות יז, א): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה [= יצר הרע] ושעבוד מלכיות".
מספר פרשנים היקשו (ראה עין יעקב, על אתר): מפני מה דווקא יצחק מבין שלושת האבות ילמד זכות על ישראל לעתיד לבוא? קושיה זו מתחזקת לאור העובדה שיצחק מסמל את מידת הדין והגבורה (עיין למשל, זוהר חדש כרך א, פרשת יתרו נה, א: "יצחק דדרגיה גבורה"), והיינו מצפים שדווקא אברהם המתאפיין במידת החסד והרחמים, שלימד זכות אף על אנשי סדום, הוא זה שילמד זכות על עם ישראל.
הרב קוק (אורות הקודש חלק ג עמ' קלה) כותב: "מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי [= רוח של עולם הבא], ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב. כי קיום העולם ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דווקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין [= לעולם הזה], אשר על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו. ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו". הרב קוק מסביר כי יצחק לאחר העקדה הגיע לדרגה רוחנית גבוהה ביותר – 'מעין עולם הבא'. מכאן נובעת הסתכלותו השונה כלפי חטאי ישראל; אין זו ראייה פשטנית לפיה אם ישראל חוטאים הפתרון הוא "ימחו על קדושת שמך", כי אם ראייה עמוקה השואפת לחשוף את הצדדים החיוביים ונקודות האור, לשם לימוד זכות על ישראל. לדברי הרב קוק (בסוף הפסקה הנ"ל) רק מי שמצליח להתעלות מעל למציאות העולם הזה, יוכל להביט בעין טובה על ישראל בפרט ועל המציאות בכלל, ולמצוא "את כל טוב עולם הזה לפניו".
הרב חרל"פ (מי מרום ה, פרשת תולדות עמ' עד) מסביר כי מסיבה זו רצה יצחק לברך את עשו בנו,  לפי שראה בו "רק את הצד הטוב". יצחק הוא היחיד מבין האבות שקרב את בנו הרשע ואף ביקש לברכו, זאת בניגוד לאברהם ששילח את ישמעאל ויעקב שקילל את שמעון ולוי ("ארור אפם כי עז וכו'"); ובדומה לכך יצחק הוא היחיד מבין האבות שלעתיד לבוא ילמד זכות על בניו שחטאו.
חשוב לציין כי העין הטובה והראייה האופטימית – הנגזרות מדרגתו הרוחנית של האדם ומהבנתו כי קיימים רבדים עמוקים יותר מהמציאות הנגלית לעין – אינן צריכות לטשטש את המציאות העובדתית ולהעלים עין מן החטאים. וכדברי הרב קוק (אורות, עמ' קמט): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".