עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם

"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב אבינו, משל לאחד שהיה לו דין לפני שלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף וצפה אותו השלטון באסטרולוגיאה (בכוכבים) שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נישאת למלך, אמר כדאי הוא להינצל בזכות בתו, כן אמר הקב"ה כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב הה"ד 'לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם' (ישעיה כט כב) – יעקב פדה את אברהם". (שמות רבה לפרשת תולדות).
מדרש זה תמוה למדי – הכיצד ניתן לטעון, כי יעקב, נכדו של אברהם, אשר נולד שנים רבות לאחר הצלת אברהם מכבשן האש הוא אשר הציל את סבו אברהם מכבשן זה?
תירוץ לשאלה זו מופיע כבר במדרש עצמו (שם): "'עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם' (משלי י"ז, ו') האבות עטרה לבנים – והבנים עטרת לאבות".
מקור עוזו של עם ישראל נעוץ באבות ובאמהות, כפירוש רש"י את נבואת בלעם (במדבר כ"ג, ט'): "'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו' – אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות", ובלשון המדרש (ספרי, זאת הברכה): "ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם": מלמד שאבות ואמהות קרויים "הרים וגבעות" שנאמר (שיר השירים ד') "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה".
במקביל, המשכת מורשת האבות על ידי הבנים מעניקה לאבות נחת וסיפוק, ובלשון הרב חרל"פ (מי מרום ח', לפרשת תולדות): "כשם שהבנים זקוקים לחסדי אבות, כן האבות זקוקים לגדלותם של בנים." מעשיהם הטובים של הבנים, הממשיכים ללכת בתלם אבותיהם, נותנים כוח לאבותיהם.
בדרך זו מסביר הרב חרל"פ את הפסוק הפותח את פרשת תולדות: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם:  אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"ה, י"ט) בפסוק זה מופיע כפל לשון מיותר לכאורה. הכתוב מכנה את יצחק "יצחק בן אברהם", אך מיד חוזר ושונה: "אברהם הוליד את יצחק".
מסביר הרב חרל"פ, כי הכפל שבפסוק לא מלמד אותנו רק על מעלת יצחק בן אברהם, כי אם אף על מעלת אברהם אבי יצחק. מקור כוחו של יצחק נעוץ באביו – "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", ובד בבד – מקור כוחו של אברהם נעוץ ביצחק בנו "אברהם הוליד את יצחק", ובלשון הרב חרל"פ (שם): "דכמו שהאבות הם מעלה לישראל שדוגלים באבותיהם הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב, כן מעלה לאבות שתולדותיהם הם ישראל עם קדושו, כי האבות הם התמציות של התולדות".
הקשר העמוק בין דורות העבר לדורות העתיד אינו מליצה בלבד. לדור העתיד הכוח ולעצב את עתידו ובדרך זו אף להשפיע רטרואקטיבית על עברו, ממש כפי שהתנהלותו של יעקב בעתיד, תרמה לעיצוב תדמיתו של אברהם סבו בעבר, והביאה להצלתו בעבר, ובלשון הרב חרל"פ (שם): "עתידם של ישראל הוא עיקרם יותר מן ההווה והעבר, ולא עוד אלא שגם ההווה והעבר הם נלקחים מן העתיד … וזה הוא עניין "אשר פדה את אברהם" שניצל מכבשן האש ע"י יעקב – שכוח העתיד של אברהם שהוא יעקב השפיע על העבר וההווה להיות ניצול מכבשן האש".
אלמלא יעקב, היתה מורשת אברהם נותרת אות מתה. במובן זה, עצם קיומו של יעקב, ממשיך דרכו של אברהם, "מציל" את אברהם. קיומו הנצחי של אברהם תלוי לכאורה בממשיכי דרכו.
כך מסביר הרב חרל"פ את פשר המדרש (בראשית רבה לפרשת תולדות): "יעקב נקרא שמו ישראל דכתיב (בראשית לב) 'לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל'. יצחק נקרא שמו ישראל דכתיב (שמות א) 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב' אברהם נקרא ישראל – רבי נתן אמר מילתא עמיקתא היא – (שמות י) 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה'."
לפי מדרש זה מכונים שלושת האבות בשם 'ישראל'. אמנם לכל אחד מאבות האומה שם עצמאי משלו. ברם במקביל, קרויים האבות על שם תולדותיהם, שכן קיום בניהם בעתיד ישפיע על שמם הטוב של האבות, ובלשון הרב חרל"פ (שם): "והעומק (מוסב על דברי רבי נתן במדרש שאמר "מילתא עמיקתא היא" (לעיל)) הוא שמעלתם של האבות הוא בזה שהם אבות לישראל, וגם המה בכלל ישראל תולדותיהם, והוא דבר עמוק שלולא התולדות לא היו האבות מה שהיו" – האבות נבנים מבניהם, ונושעים כביכול בזכות בניהם.
נצחיות מורשת האבות תלויה באופן בו תישמר מורשת זו על ידי צאצאיהם. בני ישראל אמונים על הוצאת חזון אבותם מן הכוח אל הפועל, כדברי הרב חרל"פ (שם): "והנה האבות הם ה"בכח" של ישראל ועתידים ישראל שכולם יוכללו האבות ויהיה קלסתר פניהם מהותם ומציאותם ממש כמו האבות … שעתידים לצאת על ידי ה"בכח" של האבות יהיו האבות המגולים וה"בפועל" בטל אליהם." הליכת בני ישראל בדרכי אבות מעידה על גדלות חזונם. האבות התוו לנו דרך אשר לעולם לא ינוס ליחה, וכל התקדמות בדרך זו שואבת את הצדקתה ואת כוחה מהם.
דברים אלו נאמרים מפורשות על ידי המדרש, המבקש לכפור בעובדת מיתתו של יעקב אבינו (תענית ה:): "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? (האם לשווא ספדו לו, חנטו אותו וקברו אותו?) … מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים."
כל עוד בני ישראל משכילים להפיח רוח חיה במורשת יעקב אביהם, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל – הרי שאף יעקב בחיים.
בני ישראל אינם נושאים רק באחריות לעתידם, כי אם אף לעברם, להנצחת שמם הטוב של אבותיהם, להפיכת חזון אבותיהם למציאות. אנו שואבים את זכות קיומינו מאבותינו, ושואפים להיות ראויים להמשיך את קיומם הם, בבחינת "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם".