עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלקים אַתָּה "
וקשה: הלא עבודתו של אברהם הי' בחי' אהבת ה' , שזוהי כידוע בחינה עליונה יותר מעובד מיראה , ואם כן מדוע ייחס לו הכתוב את התואר "ירא אלקים" ? הרי היינו מצפים שדוקא בשיא, דוקא לאחר העמידה בנסיון העקידה, יזכה אברהם לתואר נכבד יותר : "עתה ידעתי כי אוהב אלוקים אתה"!
מופיע בזוהר הקדוש, שנאמר כאן , דוקא ירא אלוקים, שהרי מדת אברהם היתה מידת האהבה, מדת החסד, וא"כ נסיונו האמיתי היה דוקא ביראת ה', דוקא בנסיון שאין בו כל אהבה , נסיון שכדי לעמוד בו צריך אברהם לכבוש את רחמיו. אין זו רבותא שאברהם עומד בנסיונות האהבה שהרי זוהי מדתו הטבעית. הרבותא היא דוקא כאשר עומד בנסיון שענינו יראה.
אמנם עדיין קשה, שהרי סוף סוף, אם עמד אברהם בנסיון היראה, מדוע לא קיבל את התואר הנכסף "אוהב אלוקים" ?
הדברים יובנו ע"פ הסברו של ה"באר מיים חיים" – ר' חיים מצ'רנוביץ, לחטאם של נדב ואביהוא. אכן, שלמות עבודת ה' היא באהבה ודבקות אין קץ, אהבה עזה הבוערת כרשפי אש. למדרגה זו אכן זכו להגיע נדב ואביהוא. במידת האהבה היו הם גדולים ממשה ואהרון. חטאם, אומר ה ה"באר מים חיים", היה בכך שדילגו מדרגה, בכך שפסחו על מדרגת היראה, וכך כתב "אמנם היראה היא השער לה' שצריך האדם ליכנס תחילה בשער היראה, כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו".
היראה הינה כח ההגבלה, כח הריסון. אהבה לא מרוסנת, התלהבות לא מרוסנת – עלולה להיות מסוכנת , אפילו אם היא לשם שמים. האהבה עלולה לקלקל את השורה, ולהביא את המתלהב לאקסטזה מסוכנת וחסרת מעצורים, שתביא בהכרח לחטאים , כגון: עבודה זרה, אלימות , כעס מתלהם, רצח ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין.
הסיבה לכך היא שבשעת התגברות להט האהבה, עלול האדם לראות רק את עצמו, ולבצע רק את מה שהוא מרגיש ולא את רצון ה'. אדם זה עתיד בסופו של דבר לעבוד את עצמו במקום את הקב"ה. היראה, אמורה לרסן ולהזכיר כל הזמן שאנו לא במרכז. אמרו חז"ל : "כל הכועס – כאילו עובד ע"ז". הכועס רואה עצמו במרכז,ולכן לא מסוגל לשלוט בכעסו, בדיוק כמו עובד ע"ז שעובד את עצמו.
למרבה הצער, בזה נפלו גם נדב ואביהוא "בהקריבם אש זרה – אשר לא צוה אותם". מרוב אהבה לא מרוסנת, עבדו הם בסופו של דבר את עצמם. זוהי עבודה זרה. התיקון לחטאם הוא בציווי הניתן לאהרון הכהן אחרי מותם : "בזאת יבוא אהרון אל הקודש". הכניסה לקודש הקודשים, שיאו של קשר האהבה עם רבש"ע, יבוא דוקא מתוך היראה ,דוקא מתוך שיאם של הימים הנוראים – בעיצומו של יום הכיפורים.
בכל מקום שנמצא גילוי אלוקי, שפע של אהבה נמצא גם הגבלה, ריסון או יראת ה'. כך נמצא במעמד הר סיני. אותו גילוי אלוקי עצום, מלווה כל הדרך באזהרות של הגבלה :" וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב", " הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:","וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה’ פֶּן יִפְרָץ בָּם:"
ללא ההגבלה, ללא יראת אלוקים, עלול כל הבנין הרוחני לההרס.
למדרגה זו הגיע אברהם בפרשת העקידה. אברהם הוכיח הנסיון זה, שאהבת אלוקים שלו, בנויה על נדבך היראה. "וירא את המקום מרחוק". תואר "אוהב אלוקים" בלבד זהו תואר מסוכן. לתואר זה יש תוקף, אך ורק אם קדם לו תואר ראשון של "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אברהם בנסיון העקידה , מוכיח שמסוגל הוא ע"י יראת ה' לכבוש את רגשי האהבה שלו. כאשר מגיע אברהם לשיא ההתלהבות בעקידה, הוא מצטווה לעצור- "אל תשלח ידך אל הנער". ע"פ חז"ל (בראשית רבה, וירא) הוא מבקש להמשיך, לפחות לפצוע או להטיל חבורה ביצחק, קשה לו לעצור את הסחף. זהו רגע המבחן האמיתי. האם אברהם הינו רק אוהב ה' או גם ירא אלוקים. או אז, יודע אברהם לעצור ולכבוש את ההתלהבות ולהקשיב לקול האלוקי האומר: "ואל תעש לו מאומה". זוהי גדולתו של אברהם.
מעין הדברים, כותב האדמו"ר מסוכצ'וב בספרו "שם משמואל" – "ומזה לימוד לאדם, שיהא זהיר בהתעורר בו אהבה רבה בתפילה וכדומה, ברשפי אש שלהבת יה, שצריך שיהיה בצירוף יראת שמים. והנה אהבת ה' נקל יותר לאדם לעורר בעצמו מלעורר בעצמו יראה, כי אהבה נותנים מלמעלה, אבל יראה, אמרו חז"ל : הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". ובשביל שאנשים בלתי נזהרים בזה, הרבה פעמים שהנפילה אחר התפילה היא גדול מאוד, וכל בעל נפש יחוש לעצמו."