מצוות האשה – לאשה!

רבות נכתב על שלוש מצוות האשה: חלה, נדה והדלקת הנר. משמעויות רבות ניתנו לאותן מצוות מהיבטים שונים. מרבית הפרשנויות למצוות אלה מתבססות על שני היבטים:
1. מקור המצוות בחטאי חוה והצורך לתקן את אותם חטאים.
2. תרומת האשה לקיום המשפחה היהודית על ערכי התורה, בזכות שלוש מצוות אלו.
במאמר זה אבקש לשים את הזרקור על האשה עצמה.
על הקשר הקיים בין שלוש מצוות אלו דווקא והקשרן למהות  עבודת האשה בעולמה.
מצוות הפרשת חלה מבטאת את העיסוק בעולם החומר ודנה ברובד חיי המעשה. בעבודת ה' ע"י המצוות. בעבודת האשה בבית ומחוצה לו, עבודה מעשית שתחילתה בחומר וסופה בחיבור ארץ ושמים.
זהו ביטוי למימד האדמה, המביע את הבסיס, את היציבות, את החומר והחומריות. את העבר שכל אחת נושאת בקירבה. לישת הבצק דומה לעיבוד הנתונים והפיכתם ליצירה בעלת משמעות. חיבור כל הנתונים, כל החומרים והפיכתם ל'יש' חדש. חיבור בין הפכים, בין חומרים בעלי תכונות שונות. חיבור למצב של אין חזור. איחוד. הוצאה מהכח אל הפועל של כל אחד לחוד ושל כולם ביחד, בזכות החיבור. זהו הביטוי לאוסף התכונות המיוחדות שטבוע בכל אשה ובא לידי ביטוי במרכיבי העיסה. יחד עם זאת זקוק החומר לגורמים נוספים אשר בכוחם להפיח בו קדושה.
מצוות הדלקת הנר מאופיינת במימד האש. מימד זה מאפיין את הרוחניות המזוקקת. השאיפה לשלמות, לרוחניות. לדבקות בקב"ה, לקדושה. היא האש הבוערת בקרבנו, אש החיים היצירה והיצרים. האש הצופה אל העתיד.
האש אינה חומר מוחשי, היא מתגלה לעיננו רק כשהיא נאחזת בחומר. זוהי מציאות מופשטת האחוזה במציאות מוחשית. היא מציינת את שלום הרוח עם כוחות החומר. אש לבדה תכבה במשב רוח, אלא אם כן היא אחוזה בגחלת- בחומר, אז אותה רוח תלבה אותה.
אבל אותה אש המבטאת את אש היצרים זקוקה להכווונה ולשליטה. שאם לא כן מסוכנת היא ותשרוף כל חלקה טובה.
מצוות הטבילה מציינת את מימד המים, מצב ביניים בין חומר לרוח.
קשר מיוחד המאופיין בזרימה וחיבורים, תהליכים ושינויים. חיבור בין הגוף הפיזי והרוח באמצעות המים הנוזליים.
זהו סוד ההתחדשות המתמדת של האשה – בדומה ללבנה המתחדשת מדי חודש בחודשו.
זהו מקום החיבור בין ארץ לשמים, בין האשה ליוצרה. זהו ההווה שבכוחו לפעול ולהפעיל.
המים מרווים את האדמה אך עלולים להציפה.
המים המחלחלים מאפשרים בכח התמדתם ,למקום איתן ויציב להתגמש.
את האש, המים מצננים אך עלולים לכבות.
בתפילת הגשם בשמחת תורה אנו מתפללים "לברכה ולא לקללה", כלומר לאיזון כמות המים יש משמעות. טבילת האשה מאופינת בהגדרת כמות המים. בפוטנציאל של אצירת המים והקוותם אל מקום אחד.
מיעוט מים אינו משיג את היעד, מאידך, עודף מים מסוכן גם הוא.
מצוות הטבילה, היא נחלתן של כלל הנשים, פנויות ונשואות כאחד. מובא בראשונים (גמרא, מס' ברכות כו, א) חשיבות הטבילה כעומדת בפני עצמה לטהרת האשה ולא בהקשר ישיר להיתר ליחסי אישות. נשים, אף נדות היו טובלות, בתנאים מסויימים, לפני תפילת שמונה עשרה. נשים היו טובלות ביוה"כ ועד היום קיים המנהג בקרב יהדות הונגריה (החרדיות דווקא) של טבילת נשים בערב יום הכיפורים ושל נשים מהעדה המרוקאית שנוהגות לטבול בערב פסח. בדורות אחרונים הגבילו את הטבילה רק לנשואות ורק לאחר נדה, מחשש ליחסי אישות מחוץ לנישואין. אך בכך 'הושלך התינוק עם המים' ונפגעה מהות הטהרה. הטבילה היא המאזנת את האשה, היא המחברת בין ה'עסה' לאש. הטהרה היא המחברת בין עבודת החומר לקדושה.
המאפין את שלוש המצוות הללו, הוא הגדרת הגבולות. החלה הופכת את הקמח והמים לבעלי צורה מוגדרת. האש הדולקת מוגבלת ע"י קנה המנורה והמים השקופים אשר צבעם תכלת כצבע הפרוכת ורקיע השמים , אשר לכאורה הם חסרי גבולות,  נמצאים כבעלי גבולות ומסגרת מוגדרת וברורה, כפי שנאמר( בראשית א, ו-ט):
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם… יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד".
הגבולות הם המאפשרים לשים ליצרים, לשאיפות ולכל מאוויינו גבולות ברורים וע"י כך לקדשם. הגבולות הם המאפשרים לאדם להגיע ל"קצה גבול יכולתו" – לאותו קצה בו יהיה עליו להתמודד עם השאלה : " מה יש לאחר הגדר?", זהו המקום המונע ממנו את המעבר הגשמי אך מאפשר לו "לחצות את הקוים" הרוחניים ולפגוש  את אלוקיו… ואז.. "השמים הם הגבול"..
ע"י כך, שלוש מצוות אלו מביאות את השלום, את ההרמוניה, והשלמות של מכלול החיים הפיזיים, הרגשיים והרוחניים של כל אשה.