טבילת כלים מדאורייתא – מהלכה למעשה

טבילת טמאים מתרי"ג מצוות
בספר 'החינוך' מונה את ענין מצות טבילה לטמאים ולכלים במצוה קעה', פרשת מצורע, ובא"ד שם: 'שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטומאות שנטמאנו בו, שנאמר: 'ורחץ את בשרו במים וטהר' ובאה הקבלה, מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה וגו'. מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שמי מקוה ראויים לטהר בהם מכל טומאה, כגון נדה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים' וגו'.
וכן נקט ה'רמב"ם' ב'ספר המצות', מצות עשה קט': 'שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני טומאות שנטמאו בה וגו' ומצוה זו מבוארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום (מצורע, טהרה הלכות מקואות באחד עשר פרקים)', עכ"ל.
הזיית מי אפר פרה אדומה
'והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה, חטאת היא' (חקת במדבר יט, ט)
'למי נדה' פירש"י: 'למי הזייה, (נדה) כמו 'וידו אבן בי' (איכה ג, נג), 'לידות את קרנות הגויים' (זכריה ב, ד), לשון זריקה'.
'חטאת היא' פירש"י: 'לשון חיטוי כפשוטו' וגו'.
וספר 'החינוך' מונה אותה בתרי"ג מצוות, מצוה שצט': 'שנצטוינו בדיני מי נדה, כלומר בדיני מי הזיה, דהיינו מים חיים מעורבין באפר פרה שמזין בהם על הטמאים' וגו'.
ובתלמוד ירושלמי: 'הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל' ובגמרא שם: 'רבי ירמיה אמר צריך להטביל לפי שיצא מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל וגו'. (עבודה זרה, פ"ה הלכה טו).
מהירושלמי הזה נלמדת הלכה, שאוכל שבושל בכלי שלא נטבל, ודאי כשר. כיון שזה רק ענין של התקדשות הכלי, ולא איסור בחומר של הכלי. וכך גם פוסק רבנו הרמ"א ביו"ד סימן קכ' סעי' טז'.
ובתלמוד בבלי: 'תניא, הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אע"פ שמגעילן ומלבנן באור, צריכים טבילה בארבעים סאה. מנה"מ, דאמר קרא 'תעבירו באש וטהר וגו', – הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת, ואיזו היא, זו טבילה: 'וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים' (עבודה זרה עה', ע"ב).
פירש"י: 'משום  דהמלה וטהר מיותרת היא', עכ"ל.
רוב הראשונים – רש"י, ר"ת, רשב"א ועוד לומדים מסוגיית הגמ' בע"ז שטבילת כלים מדאורייתא, שהרי הגמ' לומדת זאת כאמור מפסוק מפורש.
כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז' הלכה ה' שטבילת כלים היא מדברי סופרים. אמנם נחלקו בשיטתו הראשונים. הריטב"א כתב שלדעת הרמב"ם טבילת כלים מדרבנן. אבל בשו"ת הרשב"א כותב שלדעת הרמב"ם דין זה הוא מדאורייתא, היות והמושג 'דברי סופרים' אצל הרמב"ם הכוונה לדין דאורייתא.
הרמב"ן על התורה מעיר שליבו מהרהר שדין זה הוא מדרבנן והסמיכו אותו על הפסוק. אך בחידושיו על מסכת עבודה זרה הוא כותב שזה דין דאורייתא.
וכך נקטו להלכה רוב האחרונים כמו הגר"א, ה'חת"ם סופר', ה'חכמת אדם', ה'נודע ביהודה' ה'בן איש חי', ועוד.
הגאון רבי ברוך הלוי עפשטיין זצוק"ל  מבאר ב'תורה תמימה' את הפסוק (פר' מטות, במדבר לא, כג, אות לב: 'ונראה לבאר הענין, משום דזולת כאן לא מצינו בשום מקום בתורה שתעלה הטומאה ע"י האש, אלא רק ע"י טבילה או הזאה, ובהכרח צ"ל דשאני הכא, משום דעיקר ההעלאה לא מטומאה לטהרה רק מנבילה לכשירה, והעלאה כזו אינה עולה רק ע"י אש.
אך לפי"ז אינו מבואר הלשון 'וטהר', דלא יבא בעלמא כי אם על הטהרה הבאה לאחר הטומאה, וכאן דההעלאה היא מנבלה לכשרות הול"ל 'וכשר', או דלא הו"ל לומר כלל המלה 'וטהר', רק תעבירו באש ותו לא, והיינו יודעים שזו היא ההתרה, ולכן בזה שכתב 'וטהר' רמז הכתוב שצריך להעלאה זו שע"י האש עוד הפלאה אחרת, שעליה יונח הלשון 'וטהר' דהיינו טבילה, ור"ל שאחר העלאה באש צריך עוד לטבול במים, ודו"ק'.
אמנם עדיין אינו מתבאר טבילה זו על מה היא באה, אם כדי לגמור ההכשר, והיינו שהגעלה לבד אינה דיה להכשיר מגעולי עובדי כוכבים, או כי באה רק לטהרה מהטומאה שרבצה עליה בבית העובדי כוכבים ואינה שייכת לההכשר מידי נבילה, אלא ההכשר נגמר מיד אחר ההגעלה.
ונ"מ בזה פשוטה לענין אם בשלו בדיעבד אחר ההגעלה או הליבון וקודם שנטבלה, אז אם הטבילה גומרת ההכשר אסור התבשיל. ואם באה רק לטהרה בעלמא, אבל ההכשר כבר נגמר, כשר, ויש עוד נ"מ.
ומהירושלמי (הנ"ל), הרי מבואר דטבילה זו אינה שייכא לההכשר, רק לשם קדושה בעלמא.
ויש להביא ראיה מכרחת דגם הגמרא שלנו ס"ל דהטבילה אינה שייכת לגמר ההכשר, אלא באה רק לשם קדושה משינוי הרשויות. מהא דאיתא בסוגיא כאן: 'אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אפילו כלים חדשים צריכין טבילה, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפ"ה בעי טבילה' (ע"ז עה, ע"ב), ע"כ.
ואי נימא דהטבילה באה רק לגמר ההכשר א"כ מאי ראיה מישנים וליבנן, אחרי שהליבון עדיין לא גמר הכשרם, משא"כ חדשים שלא היו אסורים כלל מעולם, אלא ודאי דהוא לטהרה משינוי הרשויות, וממילא אין נ"מ מישנים לחדשים, אחרי דבשניהם יש שינוי רשות', עכ"ל ה'תורה תמימה'.
ובתוספתא פ"ט: 'הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים, דברים שלא נשתמש בהן, מטבילן והן טהורין'.
סוגית התלמוד שם מלמדת מספר דינים: 'מתקיף לה רב ששת אי הכי, אפילו זוזא דסרבלא נמי? פירש"י: 'מספרים שגוזזים בהן בגדי צמר'. 'אמר ליה כלי סעודה אמורין בפרשה'. היינו רק כלי אוכל הם הטעונים טבילה.
'אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא', היינו, רק כשקונים כלי אוכל מהנכרי צריך להטבילו, אבל לא כשלוקחים בהשאלה.
'אמר ליה ההוא מרבנן… לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה'.
כלי עץ, חרס, ואבן – אינם צריכים טבילה אפילו לא מדרבנן.
'אמר רב אשי הני כלי זכוכית – הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה – ככלי מתכות דמו'.
הגמרא מסיקה שכמו שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת.
כיצד מברכין
קודם טבילת כלי אחד מברכין: 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו על טבילת כלי'.
קודם טבילת שני כלים או יותר מברכין: 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו על טבילת כלים'.
טבילת כלי זכוכית מדאורייתא או מדרבנן
מפשט הגמרא נראה שטבילת כלי זכוכית מדרבנן, כיון שחכמים גזרו על כלי זכוכית עקב הדמיון בינם לבין כלי מתכות. אולם אפשר להבין זאת אחרת: חכמים הבינו מדרישת התורה שהעיקרון של הכלים החייבים בטבילה הוא יכולת תיקונם, ולפי זה אף כלי זכוכית חייבים בטבילה מן התורה.
יש בדבר מחלוקת 'אחרונים': ה'מאמר מרדכי' וה'מקור חיים' כתבו שחיוב זה הוא מדאורייתא. ואילו ה'פרי חדש' כתב שדין זה הוא מדרבנן.
הכרעת האחרונים: 'תהילה לדוד', 'פרי מגדים', 'חכמת אדם', 'בן איש חי' ועוד, היא, שכלי זכוכית – חיובם הוא מדרבנן.
אמנם, למרות שחיובם הוא מדרבנן, בכל זאת מברכים על טבילתם.
אם אדם קנה מנכרי כלי זכוכית וגם כלי מתכת, עליו להטביל תחילה את כלי המתכת שחיוב טבילתם הוא מן התורה, ואח"כ את כלי הזכוכית.
כלי אוכל פלסטיק
לכאורה, דומה תכונתו של הפלסטיק לזו של הזכוכית, שיש אפשרות להתיכו ולהחזירו למצבו המקורי.
אמנם להלכה נוהגים שאין צורך להטביל כלי פלסטיק.
כן הורו גדולי הפוסקים: מרן החזו"א (דינים והנהגות) זצ"ל, מרן ה'קהילות יעקב' הסטייפלר זצ"ל, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, הגאון רבי אליעזר ולדנברג זצ"ל בספרו 'שו"ת ציץ אליעזר', והגאון ר"ש ואזנר שליט"א בקובץ 'מבית לוי'.
וכן כתב בשו"ת 'יביע אומר' מרן הגאון הגדול הראשל"צ רבי עובדיה יוסף שליט"א שכלי פלסטיק אינם חייבים בטבילה כי חכמים גזרו דוקא על כלי זכוכית. אמנם בספרו 'יביע אומר' כתב שהמחמיר להטבילם ללא ברכה, תבא עליו ברכה.
ב'שו"ת מנחת יצחק' לגאון הגדול רבי יצחק וייס זצוק"ל ראב"ד העדה החרדית בירושלים כתב שמעיקר הדין צריך להטביל כלי פלסטיק ללא ברכה.
כלים המכוסים בציפוי זכוכית, נחלקו האחרונים, ונראה שיש לדון אותם כמו כלי פלסטיק, היינו להטבילם ללא ברכה.
הלכות אקטואליות
ב'שו"ת אגרות משה' יורה דעה, חלק ג' סימן כב' מבאר שאם יש אוכל שלא זקוק לכלי, כגון פירות בקערה, מותר להוציא את האוכל ולאכלו אף אם הכלי איננו טבול.
בשו"ת 'שרידי אש' כותב שאם הכלי משמש רק להוצאת אוכל ממנו, לא חייב טבילה. כדוגמה הוא מביא קופסאות שימורים שמיוצרים ע"י נכרים, שרק מוציאים מהם אוכל אבל לא מאכסנים בהם. אחרים כתבו שעל קופסאות שימורים אין כלל שם של כלי. הוא הדין בכלים חד פעמיים.
כלי אלומיניום חד פעמיים המיוצרים בחו"ל, אפילו מתכוון להשתמש בהם מספר פעמים, אינם טעונים טבילה, כיון שהשימוש בהם אינו אלא בדוחק, ('שו"ת אגרות משה' יורה דעה, חלק ג' סימן כג').
ויש אומרים, שאם מתכוון להשתמש בהם יותר מפעם אחת חייבים טבילה גם בשימוש הראשון (הגאון ר"ש ואזנר שליט"א 'שבט הלוי', והגאון ר"נ קרליץ שליט"א).
ויש אומר, דאפילו אין בדעתו להשתמש בהם אלא פעם אחת טעונים טבילה בלא ברכה (מרן רי"ש אלישיב שליט"א).
כמובן, שכלי אלומיניום חד פעמיים המיוצרים בישראל, שידוע שהיצרן יהודי, אינם צריכים טבילה כלל.
ליקוט הלכות טבילת כלים, מתוך שו"ע יו"ד סי' קכ'
• הגדרת כלי אוכל היא כלי בישול, הגשה, צלחות וסכו"ם. אבל לא כלי עזר לבישול וצליה כגון: תרווד, חצובה שעליה עומד הסיר על האש וכדומה.
• ילד לפני בר מצוה, וילדה לפני גיל שתים עשרה לא יטבילו כלים.
• כשאוחז הכלי בידו, צריך לאחוז ברפיון כדי שיכנסו המים במקום האחיזה.
• כלי חרסינה המצופים בלכה מבריקה, המכונים 'פורצלאן', חייבים להטבילם.
• המטביל כלי צריך לשקע את כולו במקוה.
• אסור שיהיה דבר חוצץ בינו ובין המים (כגון מדבקת היצרן, או חלודה, אם מקפיד לסלקם בשימושם, ואם לאו, עלתה לו טבילה).
• צריך להטביל את כל הכלי בבת אחת.
• מטבילים כלים פעם אחת. ויש מטבילים שלוש פעמים.
• כלי שיש לו ידיות (אזנים) צריך להטביל גם אותם יחד עם הכלי.
• כלי המורכב ממספר חלקים (תרמוס וכדומה), יש להטבילו כדרך שימושו, בלי לפרק החלקים.
• כלי מטבח חשמליים, כגון: קומקום ומיחם חשמלי, מצנם וכדומה, יש להטבילם.
• כלי שחייב גם בהגעלה, יש להגעילו לפני טבילתו.
• צריך להטביל הכלי כשהפתח כלפי מעלה, כדי שיכנסו בו המים לגמרי.
• כלי שפיו צר, צריך להשהותו במים עד שיתמלא כולו, או שימלאנו מים קודם שיכניסנו למקוה.
• כלי שיש בו חלל – והוא סתום לגמרי – כל שאין דרכו להכניס ולהוציא מה שבתוכו, טובלו סתום.
• טוב להטביל כל כלי בנפרד, ולא כמה כלים זה בתוך זה, כי נקודת המגע היא חציצה.
• אסור להטביל כלים בשבת וביו"ט.
• כלי שחייב בטבילה, לא מועיל לעטוף אותו בניילון ולהשתמש בו, אפילו באופן ארעי.