"וכל העם רואים את הקולות"
במרכז פרשת יתרו עומד כידוע מעמד הר סיני. אחד מהמוטיבים המשמעותיים בעצמת המעמד הינו חוש הראייה. פסוקים רבים מדברים על ראייה יוצאת דופן אשר לא נחוותה עד כה, וכך מבאר רש"י " רואים את הקולות – רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר". חידוד חושי הראייה מגיע לשיאו בפרשה הבאה, בפסוקים המתארים דבר שלכאורה נבצר מבן אנוש – ראיית האלוקים : " וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אלקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאלקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". נראה כי ההגעה לחוויה זו של ראיית אלוקים הינה בין השאר תוצאת של בקשת העם. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". וכך מסבירים חז"ל במכילתא: " רבי אומר: וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום? … אמרו רצוננו לראות את מלכנו לא דומה שומע לרואה כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני". מהי א"כ משמעות ראייה זו? הכיצד זכו לזה, והלא הקב"ה אומר אפילו למשה רבנו המבקש לראות את כבודו – "כי לא יראני האדם וחי" ?
נדמה כי השאלה, היא היא התשובה. אכן, אדם אינו יכול לחזות ברבונו של עולם ולהשאר בחיים. ברם בני ישראל זכו לתחיית המתים במעמד זה. "אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו, ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם" (שבת פ"ח:). ע"פ חז"ל, חוויה נלווית למעמד הר סיני, הייתה חווית תחית המתים. בפעם היחידה בהיסטוריה זכו בני האדם לראות את הקב"ה ואעפ"כ נשארו בחיים מאחר וזכו לתחיית המתים. הדבר מחדד את השאלה בה פתחנו – למה זה נצרך? מדוע לראות את הקב"ה אם אין ביכולתנו להכיל את הראייה? מה הטעם בהזדקקות לתחיית המתים?
יתכן וקישור נוסף שעושים חז"ל למעמד הר סיני, ישפוך אור על הסוגיה. "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (שבת קמו.). ע"פ חז"ל, במעמד הר סיני שחזרנו את מדרגתו של אדם הראשון לפני חטא האכילה מעץ הדעת, בטרם נזדהם גופנו, כהגדרת חז"ל. יתרה מכך, מובא בזוהר הקדוש שזו היא הסיבה בזכותה ראינו את הקב"ה: "ביום ההוא שעמדו ישראל על הר סיני הוסרה הזוהמא מהם, וכל הגופים היו מצוחצחים כצחות המלאכים העליונים…בלי טינוף כלל, והנשמה שבפנים הגוף הייתה כזוהר הרקיע לקבל אור , כן היו ישראל מסתכלים בכבוד אדונם" (זוהר יתרו צד. [מתורגם]). מאחר וגופנו הזדכך, לא היתה כל מניעה בפני הנשמה מלחזות ברבונו של עולם.
אכן, אם נעיין בסיפור גן העדן, נגלה בפשטות שאדם הראשון אמור היה לחיות חיי נצח. רק החטא, זיהם את גופו והכניס את המות לעולם – "ביום אכלך ממנו – מות תמות". לפני החטא, עץ החיים המספק חיי נצח היה מותר באכילה. איסור ההרחקה מעץ החיים נכנס לעולם בעקבות החטא – "וַיֹּאמֶר ה' אלקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". בעקבות החטא, נכנס המוות לעולם, היוצר מחיצה בין הגוף לנשמה, מחיצה אשר אינו מאפשרת לנו לחזות בקב"ה, אלא לאחר מותנו – בעולם הבא.
זהו גם עניינה של תחיית המתים, וכך מסביר הרב חרל"פ במי מרום, אורי וישעי : "התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמה תחזה את הקב"ה בעולם הנבדל עוה"ב, כי אם גם פה, בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני הגוף". כיום, אין האדם יכול לראות בעולם הזה את רבש"ע. "כי לא יראני האדם וחי". אכן, לאחר מותו, זוכה הנשמה לחזות בקב"ה – בעוה"ב, אשר שם: "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה". אמנם לא זו עיקר מטרת הבריאה. התכלית היא שגם כאן בעולם , נוכל לראות את הקב"ה ללא צורך במות. שאיפתינו שהגוף יזכה גם הוא להזדכך בבחינת "וראו כל בשר כי פי ה' דבר", שנוכל בעיני הבשר שלנו לראות את הקב"ה. וכך מסכם הרב חרל"פ את תכלית העולמות : "ושיתאחדו יחד כל העולמים להיות ה' אחד ושמו אחד".
לכשנגיע למדרגה זו, כבר לא יהיה צורך במוות. כאשר האדם יוכל להנות כאן בעולם מזיו השכינה, מחיצה המוות החוצצת בין העולם הזה לעוה"ב מרגע חטאו של אדה"ר ("ביום אכלך ממנו מות תמות") , מחיצת מוות זו תוסר לצמיתות, וממילא נחיה כאן חיי נצח בבחינת "ובלע המוות לנצח".
ממדרגה זו זכו בנ"י לטעום במעמד הר סיני, כאשר ע"פ חז"ל לא שלט בהם אז מלאך המוות, ולכן זכו אז לראייה אלוקית, ראייה של מושגים רוחניים. "וכל העם רואים את הקולות", "ויראו את אלוקי ישראל". לכן דרשו חז"ל, שהרעיף עליהם הקב"ה בהר סיני מטל של תחית המתים. הקב"ה ירד על הר סיני, וזכינו לראות בחיבור העולמות.
הדברים מתומצתים באופן נפלא בדבריו של בעל התניא (ח"א ל"ו):" ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו …וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כדכתיב: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" הראת ממש בראיה חושיית כדכתיב וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע… רק שאח"כ גרם החטא (העגל) ונתגשמו הם והעולם עד עת קץ הימין שאז יזדכך נגשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל ע"י התורה …וכתיב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחידיו כי פי ה' דבר".
זהו הסוד של מעמד הר סיני. זכינו למספר רגעים לטעום את טעמה של תכלית הבריאה. ראינו את הקב"ה כאן בעולם. גופנו הזדכך וטעמנו את טעמה של תחיית המתים. אשר על כן, בניגוד לעולם הבא הרוחני בו רואים את הקב"ה אך אין בו לא אכילה ולא שתייה, זכינו לראות את הקב"ה כאן בעולם, מתוך אכילה ושתייה בבחינת:
" וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאלקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".
טללי 'מקוה':
במאמרו של הרב נויבירט הוא מצטט את הרב חרל"פ ב'מי מרום', על עניינה של תחיית המתים:
"התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמה תחזה את הקב"ה בעולם הנבדל עוה"ב, כי אם גם פה, בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני הגוף".
זהו עניינה של הטבילה במקוה, שהיית כל הגוף ללא חציצה, במים טהורים, מאפשרת את האיחוד בין הגוף להתגלות הבורא בעולמנו באמצעות המים ( מפורט יותר ב-הנה אנכי בא אליך בעב הענן / פנינה נויבירט, המים כשפע אלוקי – ההיבט הרוחני של הטבילה / נחמה שולמן ).
הטבילה מאפשרת רגעי חסד של 'ראית' האדם את בוראו. אלא ש'ראיה' ואיחוד רוחני זה אינם יכולים להשאר לנצח, אנו לא שוכני מים … אבל יכולים לינוק מאותם רגעים ספורים של טבילה ומהם להזדכך ולהתעצם בחיי היומיום על הארץ.
בידוע שכל הטומאות קשורות בדרך זו או אחרת במוות, אשר נגזר על אדם וחוה.
ביטול הטומאה ע"י הטבילה והשבת הטהרה מביאה לתיקון חטאי אדם וחוה ויש בה זעיר אנפין של תחית המתים.
וכך מסכם הרב חרל"פ את תכלית העולמות : "ושיתאחדו יחד כל העולמים להיות ה' אחד ושמו אחד".