על מפקדי אוכלוסין וסטטיסטיקות יבשות

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן".
ספר במדבר קרוי בפי חז"ל "חומש הפקודים". הספר עוסק במפקדים שונים ובספירות שונות של השבטים בפרט ושל עם ישראל בכלל. בפרשת במדבר בלבד מוצאים אנו מספר מפקדים – מפקד השבטים, מפקד הדגלים , מפקדי הלויים ומפקד הבכורות. מהו עניינם של מפקדים אלו? מדוע מאריכה בהם התורה?
חז"ל ראו באופן שלילי ביותר פעולות יזומות של מפקדי אוכלוסין. " אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד". רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר "לא ימד ולא יספר". (יומא כב:). ע"פ חז"ל, כל העורך מפקד אוכלוסין עובר על איסור תורה. מהי הבעיה בספירת בני ישראל? אם פעולת המניין הינה כל כך שלילית, מדוע עוסקת בה התורה באופן כה אינטנסיבי בספר במדבר?
אכן, יש סכנה ערכית בספירה סטטיסטית של אנשים. הספירה מעצימה את הכלל אך בולעת את הפרטים בדרך. מנין האנשים נותן תחושה של עוצמה לציבור, אך בתוך כל העוצמה הזו, מרגיש כל פרט כאילו הוא מספר קטן וחסר ייחודיות. שחיקת הפרטים, עשויה להוביל לירידה במוטיבציה וממילא לחוסר תפקוד של כל פרט בתוך המערכת הכללית. תהליך זה עשוי להוביל בסופו של יום לקריסת המערכת כולה. תוצאות של תהליכי שחיקת הפרט ניתן לראות במספר אירועים במהלך ההסטוריה, ממש כפי שאירע לשלטון הקומוניסטי אשר דגל בשוויון מוחלט, אך צמצם בשם אידיאל השוויון, את חשיבותם של הפרטים.
מעין זה אירע בדור הפלגה, דור בו התמלאה כל הארץ בשפה אחת ודברים אחדים. האידיאל נשמע קוסם, אך יש לו מחיר אותו משלם הפרט הנשחק תחת הלבנים של הכלל. חז"ל תיארו את עקרונות האחדות בדור זה  (מדרש הגדול י"א ג') :  "אלו שהיו יורדים (מהמגדל) היו יורדים ברוח מערבית, ואלו שהיו מעלין את האבנים היו מעלים אותם ברוח מזרחית. ואם היה אדם נופל ומת אין משימין לבם עליו. ואם היתה לבנה נופלת היו בוכין ואומרים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה.."
ניתן אולי לראות את אנשי דור הפלגה כקומוניסטים הראשונים. הם יצרו שוויון ששחק עד עפר את זכויות הפרט. המטרה של המדינה קדשה את האמצעים וביטלה כל מושג שקשור בפרט. כל לבנה היתה חשובה בהרבה מכל אדם שמת. אנשי דור הפלגה לא הסכימו שאף לא אחד מהם יחשוב אחרת או ידבר אחרת ממצע המפלגה היחידה שהיתה. מי שהלך נגד הזרם – נזרק ל"סיביר" דאז –  לכבשן האש.
הרב קוק מרחיב על יסוד זה ב"עולת ראי"ה", לגבי ברכת "חכם הרזים" הנאמרת בכל פעם בה נתקל האדם באוכלוסיה של שש מאות אלפי אנשים. כך אמרו חז"ל במסכת ברכות : "הרואה אוכלוסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" . מסביר זאת הרב: לכל הדעות השונות באנושות ולכל המחלוקות יש תכלית אלוקית – תוכנית מסובכת ומורכבת של "חכם הרזים". דווקא ע"י השוני שבין בני האדם, עתידים להתאחד כולם למטרה אחת, כ"א ע"פ תכונותיו וכשרונותיו:" ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל ". כלומר: דוקא המחלוקת יוצרת דינמיקה והתפתחות בעולם. "קנאת סופרים תרבה חכמה". כאשר כולם נאלצים לחשוב באופן זהה, כאשר הפרט נשחק – אין אמביציות, וממילא אין התקדמות והחברה דורכת במקום. דוקא המחלוקת היא זו שגורמת לי לגלות מי אני באמת ולמה אני לא הוא.
סודו של חומש הפקודים, נעוץ באיזון הנכון שבין הכללים לפרטים.  מטרת המפקדים והסדר אינה רק לצורך המניין גרידא, כי אם גם ובעיקר, לצורך מציאת המקום הראוי לכל פרט ופרט בתוך מחנה ישראל. זהו מפקד הבא לרומם את הפרטים – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל".   זהו אינו מנין מספרי כי אם מנין שמי – "למספר שמות תפקדו אותם".  לכל איש יש שם, ולכל יהודי יש תפקיד – "תפקדו אותם". המניין בא לסייע לכל פרט ופרט למצוא את ייעודו בתוך כלל ישראל. אמנם יש מחנה אחד, אבל אחדות אינה בהכרח אחידות. יש מקום לדגלים שונים, לשבטים שונים , לאידיאולוגיות שונות ולתרבויות שונות בתוך עם ישראל. ספר במדבר בא ללמדנו את סוד ויסוד מציאת המימוש העצמי בתוך המסגרת הכללית.
כשם שבספירת העומר מונים אנו את הכללים (השבועות) אך גם את הפרטים (הימים), כך מונים אנו בספר במדבר את הפרטים אשר בתוך כלל ישראל, באופן אישי ומאוזן. ספר במדבר בא ללמדנו, כיצד מוצא אדם את מימושו העצמי הפרטי בתוך המסגרת של הכלל. קל מאוד לאדם לממש את עצמו ללא כל מחוייבות למסגרת. התבטלות מוחלטת כלפי הכלל והמסגרת מאידך, גם היא תכונה שבנמצא. האתגר האמיתי, הוא הוא האתגר של ספר במדבר, הינו השילוב שבין השניים, מציאת המימוש העצמי בתוך המסגרת, וכפי שדרש הלל הזקן:
"אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי?…" (אבות א' י"ד).