מטומאה לאהבה

אנו עוסקים בשבתות אלו בסוגיות הטומאה והטהרה, ובסוף פרשתנו – בטומאת האשה במצביה השונים.
כידוע, דיני טומאה וטהרה משמעותיים רק לאדם הרוצה להיכנס להר הבית או הרוצה לאכול 'קדשים'. לדעת חכמים אין איסור לאדם להיות טמא. מושג הטומאה גם אינו קשור ללכלוך או לפחיתות כלשהי. אשר על כן, אין שום השפלה או פחיתות כלשהי בהיות האדם טמא. להיפך, לא פעם האדם מצווה להיטמא, כגון: לקבור את המת או להבדיל – לחיות חיי אישות ועוד חיובים שונים אשר גורמים לאדם להיטמא.
כך אומר הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות (יא, יב): "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא…".
בסוף הלכות מעילה הוא מרחיב אודות החשיבות בהתמודדות עם הדינים מהסוג הזה המצויים בתורתנו.
"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול…
אמרו חכמים חוקים חקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן… שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר: ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
על דרך הדרש, יתכן להוסיף הסבר למצוה – האדם נטמא בדרך כלל כתוצאה מפגישה עם חלק מהחיים שנפסד, כגון: בעל חיים שמת ללא שחיטה, אדם מת, שכבת זרע שבצאתה מהגוף אין לה יותר קיום, דם הוסת שמקורו ברירית הרחם שנפלטה אחרי שלא התפתח באותו החודש הריון (זאת אומרת, הכנה לחיים שלא יצאה אל הפועל) ועוד. כאמור לעיל, עיקר איסור הטומאה קשור לכניסה אל המקדש – אם הוא רוצה להיכנס לבית המקדש הוא חייב לטהר עצמו.
האדם כעבד ה' קשור כל הזמן אל אלוהים חיים, כמאמר הפסוק: "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום", אך ברגע שהוא רוצה לממש קשר זה ברמה עמוקה יותר עליו להישמר ולהתרחק ממגע עם עולם של טומאה וניתוק מהחיים, כי הקב"ה נקרא אלוהים חיים, והניתוק מהחיים עומד בסתירה לכך. הסמל לנוכחות ה' בעולמנו הוא המקדש. לכן, אסור לאדם שנטמא כתוצאה מפגישה עם המוות באופניו השונים להיכנס לבית המקדש "מקומו" של אלוהים חיים.
כיצד יוכל האדם לחזור לאותו מצב של דבקות מעשית באלוהים חיים?
אנו רואים בעולמנו הרבה הוויות המכוסות במים לפני התגלותן, לדוגמא: הארץ בעת בריאת העולם ולאחר המבול והעובר לפני צאתו לאוויר העולם. יתכן ומושג הטהרה קשור להתחדשות האדם. הפגישה עם הטומאה היא פגישה עם ניתוק מהחיים. כעת הוא נדרש לכסות עצמו במים ולצאת מהם כתינוק שנולד — מעין בריאה חדשה, ועל ידי קיום מצווה זו תיפתח הדלת למפגש מחודש עם בוראו. (מעין זה, בספר הכוזרי מאמר שני,ס [מהדו' אבן שמואל])
מטומאה לאיסור
כשחלו דיני טומאה וטהרה בישראל הטומאה לא יוחסה רק לאשה. הן האיש והן האשה היו טמאים מדי פעם מסיבות שונות והיה עליהם להיטהר לפני עלייתם לרגל, או כשרצו לאכול 'קדשים'.
אך בספר ויקרא (יח,יט) כותבת התורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". משמע, לא רק שהיא טמאה באותם ימים לעניין כניסה למקדש ואכילת קדשים, אלא כל זמן שלא היטהרה הם אסורים זה לזו. שוב לפנינו גזירת הכתוב שחלים עליה אותם כללים שהזכרנו לעיל בדברי הרמב"ם.
דבר אחד ברור – אין אנו עוסקים כיום בדיני טומאה וטהרה, וכשהאשה רואה דם בימינו איננו מתייחסים כלל לדיני הטומאה החלים עליה כשם שאיננו מתייחסים למצב טומאתו של האיש, אלא אנו מתייחסים לאיסור המוטל על שני בני הזוג במצב זה. (גם כיום אם הם ירצו לעלות להר הבית – למקומות המותרים בכניסה לחלק מהדעות, יצטרכו שניהם להיטהר מטומאתם).
מלשון הפסוק -"לא תקרב" למדו שבעת נידותה של האשה התורה אוסרת עליהם כל קירבה שעלולה להביא אותם לחיי אישות. במקום אחר התורה מציינת שחיי אישות עם הנדה מחייבים את שניהם כרת, דבר המעיד על חומרת דין הנדה, ומכאן נבין מדוע חכמים נזהרו כל כך באיסור זה. מאיסור לאהבה
"תניא, היה רבי מאיר אומר – מפני מה אמרה תורה, נדה לשבעה, (כלומר, מפני מה נדה תהיה מותרת לאִישָׁה רק  אחרי שבעה ימים)? – רבי מאיר מציין את דין התורה שאשה אינה נאסרת בוסת רגיל, אלא לשבעה ימים – מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה, תהא אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (בבלי נדה לא,ב). דברי רבי מאיר מאירים מצד עצמם, גם אם הם אינם הטעם היחיד לאיסור נדה.
התפיסה המערבית עוסקת בעיקר בחיפוש הדרך למילוי תשוקותיו של האדם. מימוש הטוב עבור האדם היא מילוי כל מאוויו. והנה התורה מחדשת לנו על פי רבי מאיר שלא רק במילוי התשוקה יש ברכה, אלא לא פחות מכך גם בהשתוקקות עצמה יש ברכה רבה. מי אמר שהאהבה נבנית רק מהמפגש ומחוויית הדבקות? גם ההשתוקקות אל המפגש היא יסוד חשוב בבניין האהבה.
גם חוקרים בני זמננו אבחנו עקרון זה. כגון: הפסיכולוג האמריקאי רוברט, ג,סטרנברג מעלה תיאוריה שכדי שתיווצר אהבה יציבה בין שניים הם זקוקים להתפתחות של מחוייבות, אינטימיות והשתוקקות. בלא שלוש הצלעות הללו האהבה לא תתמיד.
רעיון זה בא לידי ביטוי נפלא בדבריו של הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום, מעייני הישועה א):"…ערכה של הציפיה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גילוי הישועה עצמה. שכן, הישועה היא בלתי סופית ולעולם לא יגיעו אל קיצה. כי כל גילוי ישועה אינו אלא חלק של ישועה. אולם הציפיה לישעה כוללת את כל האור האין סופי של הישועה, וביחס לזה כל מה שהישועה יותר רחוקה הציפיה יותר גדולה…". דברים אלו אמורים כלפי ישועתם של ישראל, אך נפש האדם אחת היא ואותם כללים חלים גם על אהבת איש לאשתו. לא רק המפגש והחיבור ממלאים אותנו דבקות ואהבה, אלא גם ההשתוקקות אליהם. באיגרת מופלאה מלאת סוד (אגרות הראי"ה ג,תשנג) מתייחס הרב לדברי תלמידו הרי"מ חרל"פ וטוען שכל ערכה של אותה ציפיה הוא אם אנו מאמינים גם בישועה עצמה כפי שהיא מופיעה לעינינו בקטע אחד, ולו גם קטן ודל. כל כך תואמים הדברים את הנושא הנידון…
לאחרונה נשמעו דעות המציעות לוותר על המסגרת של ימי הריחוק המקובלת היום (חומרת ר' זירא), משני טעמים: א. הדבר גורם אצל חלק מהנשים לעיכוב ביכולת להרות. ב. למה לא להקל על הזוגות במתן יותר ימי היתר ביניהם.
א. משיחות עם כמה רופאים בעלי ניסיון רב מתברר שהטענה נכונה לגבי מספר קטן מאד של נשים. ביתר המקרים הדברים מורכבים הרבה יותר. (יש בידי חומר מקצועי בעניין שאוכל להעביר למעוניינים). באותם המקרים שהבעיה אכן נובעת מהתנגשות בין ההלכה לבין מצבה של אשה מסויימת, צריכים הרבנים יחד עם הרופאים לתת מענה בכל מקרה לגופו. ב"ה ישנם כיום רופאים בעלי מקצוע ורבנים 'בעלי כתפיים' שיוכלו ביחד לסייע לאותן הנשים.
ב. אמנם 'חומרת ר' זירא' מאריכה את משך ימי האיסור, אך ברוח דברי הרב חרל"פ לעיל אני קורא על תקנה זו את הפסוק: "כי טובים דודך מיין" – 'חביבים דברי סופרים מיינה של תורה'. לא נראה לי עניינית שנכון במקרה זה לחפש היתרים, כי הגעגוע עם כל הקושי שבו יש בו יותר ברכה מקושי…