מהו מקוה – הגדרות
- הגדרה כללית
מקוה הוא:
• בריכת מים המחוברת לקרקע.
• ניתן להוליך אליה מי גשמים , או מי מעיינות.
• יש לה גרם מדרגות המאפשר ירידה אליה.
• יש לה נפח מינימלי, היכול להכיל לפחות " 40 סאה" ( עפ"י מידת המדידה ההלכתית המופיעה במקורות), ששויים כ- 750 ליטר מים .
• הבריכה אטומה לחלוטין ומטויחת למניעת דליפה.
- הגדרה הלכתית
כל מים המכונסים בקרקע נקראים בקיצור בלשון חכמים : מקוה,
כמו שכתוב ( בראשית א, י ): "ולמקוה המים קרא ימים",
וכן ( ויקרא יא, לו): " אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור".
אין מקוה כשר לטבילה אלא אם כן יש בו מים כדי טבילה בבת אחת לכל גוף האדם הטובל, שנאמר ( ויקרא טו, טז): "ורחץ במים את כל בשרו" -מים שכל בשרו, היינו גופו, עולה בהם.
וכמה הם? אמה על אמה ברום שלוש אמות, ושיערו חכמים מי המקוה ארבעים סאה ( גמרא, עירובין ד, ב) – הסאה היא 24 לוג, נמצא שיעור המקוה 960 לוג.
(פנחס קהתי, הקדמה למסכת מקוואות)
- האינציקלופדיה העברית ( ערך 'מקווה')
בריכת מים לטבילה המטהרת מטומאה ומשמשת בעיקר לטהרה מטומאת נידה ולגיור.
המקווה בנוי במחובר לקרקע (ולא בניה טרומית ) וקירותיו ורצפתו אטומים לנזילה ("זחילה").
מי המקווה מי "אשבורן" הם לא זורמים ולא "זוחלין".
במקווה צריכים להיות לפחות 40 סאה מים שמקורם במי גשמים או בנביעה טבעית.ואם היו שאובים בכלי הרי הם פסולים אם מ"דאוריתא"ואם מ"דרבנן". אם כבר היה במקווה' רוב של 40 סאה מים שאובים וירדו אליה מים שאובים דרך "המשכה", כלומר : לא ישירות מן הכלי אלא דרך חריץ שבקרקע או דרך כל מה שאינו "כלי" והשלימו את המים הכשרים ל- 40 סאה המ' כשר.מ' שיש בו 40 סאה מים כשרים עומד בכשרותו גם אם הוסיפו עליו מים שאובים בכל כמות שהיא.
אפשר לערב מים סמוכים למקווה' אחד, ע"י נקז "כשפורפרת הנוד" בינהם "השקה" ואחד שהוא כשר מכשיר את כולם.
כיום מנוצלות שיטות טכניות מגוונות לבניית מקוואות מודרנים.
הטכניקה העיקרית היא של בניית ו"אוצרות" (=בריכות) מסוגים שונים:
"אוצר זריעה" – בריכה בת 40 סאה מי גשמים הבאים מצינורות הגג וכו' שלתוכה "ממשיכים" מים "שאובים" מרשת המים העירונית.
התערובת שהיא כשרה למ' עוברת למ' דרך נקב בקיר המשותף לו ול" אוצר". "אוצר השקה" המכיל 40 סאה מי גשמים בלבד.
המים השאובים "נמשכים" ישירות למ' ולאחר שהוא מתמלא בהם מביאים אותם למגע של "השקה" עם "מי האוצר".
מי אוצר זריעה והשקה גם יחד הנבנים משני צידי המ', "אוצר השקה", תחת ריצפת המ', המחובר עמו ע"י נקב.
החימום נעשה באמצעות רדיאטורים וע"י הכנסת קיטור או מים חמים למ'.
הרקת המים נעשית מלמעלה, שכן נקב בריצפה יכול לגרום לחשש "כלי" בפקק וגם לחשש "זחילה" הפוסלת במ'.
לדיני מ' מוקדשת מסכת מ' במשנה ובתוספתא ובה דברי חכמים למן בית שמאי ובית הלל ועד לדור ה- 4 שלאחר החורבן.
כן נדונו הלכות מ' במקומות שונים בתלמוד ובפוסקים מוקדש להם מקום רה.(רמב"ם, טור ושו"ת יו"ד ) ושו"ת רבות מאד.
לתיאור ההיסטוריה של המ' חסרים נתונים רבים. ה"ים של שלמה" הכיל לפי חז"ל שיעור של 150 מ'. עולי הרגל נזקקו למ' הרבה ןהמ' של א"י הוחזקו טהואים גם בערים בעלות אוכלוסיה מעורבת, מונו משגיחים מיוחדים לבדיקת כשרותם של המ'.
בגלל המחסור במים ובגשם בא"י השתמשו גם במי מערות, מעיינות ונהרות.
בירושלים טבלו במי השילוח.
נזכרת גם "שוקת יהוא" שהיתה בירושלים והיתה נקובה למ' וכל טהרות שהיו בירושלים נעשו על גבה ( יבמות טו, עא).
מ' היו בלשכת המצורעים שבהר הבית ששימשו כל אדם שנכנס לעזרה ( יומא ג, ג).
במקדש עצמו במקומות שונים, לצורך הכהנים ובמחילה תת קרקעית ( תמיד א, א) לכהן הגדול היו מ' מיוחדים בבית המקדש בדרום העזרה ( מידותא' ו)ובצפונה לטבילה בקודש ביום הכיפורים. מ' נוסף היה בהר המשחה לשורף את הפרה ( פרה ג , ו-ז).
המימצא הארכיאולוגי מתקופת בית שני במצדה, בקומראן ובמעאן מראה דמיון רב לצורה המקובלת כיום. מא"י הועתקו דרכי הבנין בעיקר בשיטת "השקה"- לאירופה תחילה, לאיטליה ומשם לגרמניה.
המ' הינו חלק אינטגרלי של המרכז היהודי ליד בית כנסת וכך היה בא"י בתקופה הביזנטית (חולדה- מעון-נירים ועוד) ובאירופה של יה"ב. גם בימנו נהוג לבנות את המ' צמוד לביהכנ"ס. בגרמניה נחשפו השרידים העתיקים ביותר בקלן (1170) ובשפירא (1200 ). טיפוסי הוא המ' של וורמס- בנין תת קרקעי במורד 19 מדרגות עד לחדר הכניסה ומשם 11 נוספות למ' עצמו.
מ' נוסף נמצא גם בקהיר ובמרתף ביהכ"נס "תפארת ישראל" בירושלים.
( ש. גורן שערי טהרה א. ת"ש ;נ. טעלושקין, טהרת מים תשכד).
- הגדרה ארכיאולוגית
על פי הגדרתו של פרופ' רוני רייך ( ארכיאולוג):
"מקוה הוא " כל מתקן מים מחובר לקרקע ( בחציבה או בבנייה), שניתן להוליך אליו מי גשמים , מי נגר עילי או מי מעיינות, שיש בו גרם מדרגות המאפשר ירידה נוחה לתוכו ויש לו הנפח והעומק המינימליים, והוא מטויח באופן שיבטיח שלא תהיה ממנו דליפה מבעד לסדקים ".
פרופ' רוני רייך ( עת-מול 187 ; אייר תשסו, מאי 2 )