דיכוי נשים בידי נשים, או איך כמעט הפכתי לבלנית
אני לא אדם שנוטה לספר חוויות מהמקוה וגם לא ממקומות פחות אינטימיים, אבל אני חייבת להתפרץ.מעשה שהיה כך היה: מצאתי מקוה נחמד, צלצלתי בפעמון וחיכיתי שמחה וטובת לב ( כי לא היה תור וכי עוד עשר דקות אני חזרה בבית ) שאקרא לטבילה. נקראתי. בלנית באמת נחמדה, מחייכת, סימנה לי שאגיש את ידי.נורית אזהרה נדלקה: היא מההן, מהמקוואות הקודמים, מהם התרחקתי, בהן בודקים שגזרת ציפורניים ושלא נשאר לך לק או שערות על הגב.הגשתי את ידי, כמו תלמיד כתה א' שמגיש לבדוק שידיו נקיות. הבלנית העבירה קלות את אצבעה על אחת מאצבעותיי, שנראתה חשודה, אבל החליטה לאשר. אחר כך היא בחנה את פני, עברה לשערי והעירה בחיוך על כך שהוא קצר ובוודאי אין לחשוש לנשירה או לאיזו שערה חוצצת. התחלתי להילחץ ( למה לא אמרתי כלום? יש לי תשובה. חשבתי על זה אחר כך, כשהייתי לבושה, יותר קל לחשוב כשלבושים). האם היא מתכוונת להמשיך לבדוק את כל גופי? התברר שלא. במקום לבדוק את גופי, היא עשתה לי בוחן פתע. הבלנית הנחמדה והמחייכת שאלה: עשית הפסק טהרה? עניתי שכן, שרק תיתן לי כבר לצלול. אבל היא התעקשה: מתי? כאן כבר ממש נלחצתי. היה לי בלק אאוט, מה זה הפסק טהרה: זה כשנגמר המחזור, או שזו הבדיקה של היום השביעי? הימרתי על היום השביעי ( למה לא שאלתי אותה מה זה? יש לי תשובה. חשבתי על זה אחר כך, כשהייתי לבושה. יותר קל לחשוב כשלבושים), אמרתי: הבוקר. החיוך שעל פניה נסוג ואת מקומו תפסה תמיהה מהולה בנזיפה: היום?!הבנתי שהתשובה שנתתי לא נכונה. טעות, ננסה שוב. כמו תלמיד שמנסה לנחש את התשובה במבחן בעל פה. כמה זה לעזאזל שמונה כפול ארבע? עשרים וארבע, לא ? אולי שלושים ושש? שרק יניחו לי! אז אמרתי אתמול בבוקר. התמיהה על פניה גברה, אתמול בבוקר?! ראיתי שלא אצא מזה, שלא אכנס למים, שיש סיכוי שהיא תשלח אותי למנהל, לבית הדין, לרבנות הראשית ( וזה לא נעים, אני עדיין לא לבושה, מגבת מידלדלת לגופי – בושות). או אז גם נצנצה בנבכי נפשי העלובה תודעה מסויימת, איזה הבהוב קלוש של כבוד עצמי, שביב מחשבה שבעצם אני לא עומדת למבחן ואפילו אם כן – למה לא אשאל את נמורה בחזרה, שתיתן איזה רמז, אפילו אם יורידו לי כמה נקודות! אז שאלתי: רגע, מה זה הפסק טהרה, זה סוף המחזור או הבדיקה בסוף השבעה נקיים והמורה / מפקחת המחייכת ענתה בשאלה: מתי סימת את המחזור. על שאלה כזו אני יודעת את התשובה, ללא ספק. עניתי בזקיפות קומה – לפני שבעה ימים. זה כמעט סיפק אותה, אבל אז היא נזכרה בשקר מקודם, ושאלה: רגע, אז יכולת לבוא אלינו בעצם כבר אתמול בערב? כבודי העצמי חזר אלי כמעט לגמרי ועניתי בנון שלנטיות: לא, לא יכולתי. איכשהו זה סיפק אותה והורשתי להגיע לקו בגמר, לשפת המים החמימים.
האחות הגדולה – עינה פקוחה
נכנסתי למים, ורציתי להישאר בתוכם, בחיי. להטביע את עצמי מרוב השפלה, מרוב עליבותה של הסיטואציה ועליבותי שלי. למה לא אמרתי לה בנחת: סליחה, אני מבקשת לטבול ואין לי עניין לענות על השאלות הללו, אני מתמצאת בהלכה ושומרת אותה ומשום כך הגעתי לכאן. אשמח לדבר איתך כשאהיה לבושה, בהזדמנות. במקום זה, שיקרתי כמו ילדה קטנה! נלחצתי, לא ידעתי את התשובה, שיקרתי פעמיים ואז הייתי חייבת לשוב ולשקר כדי להשלים את התמונה. למה נתתי לה להשפיל אותי? למה שיתפתי פעולה? למה היא צריכה לדעת האם ומתי עשיתי הפסק טהרה? עמדת הסמכות שלה בצירוף הבגדים שעליה, מול עמדת הלקוחה / אורחת / נזקקת שלי בצירוף העדר הבגדים מיקמו אותי מיד כמשתפת פעולה עם שיחה שבשום הקשר או הזדמנות אחרת לא הייתי נענית לה. אם באתי למקוה, כנראה למדתי כמה הלכות. אם באתי למקוה, כנראה אני רוצה לטבול, כנראה אני צריכה לטבול. ומה אם הבלנית הייתה מגלה שלא ספרתי שבעה נקיים, האם היא הייתה שולחת אותי הביתה עם פתק להורים והעתק לריבונו של עולם? האם זה מה שמלמדים בקורס בלניות? האם יש עוד מצווה שהממסד אמור כל כך לסייע לי לקיים אותה כראוי, עד כדי פיקוח קפדני? למה אין שליחים של הממסד הדתי שבאים מדי פעם לראות מה אני מבשלת לשבת ואיך. והאם אני מסיימת את כל ההכנות לפני שבת? למה אין ביקורת לפני שבת? למה אין ביקורת על הכיור הבשרי והחלבי שלי? למה לא עוזרים לי להימנע מלשון הרע ומרכילות ולא מעירים לי– מישהו– איזה אח גדול– בכל פעם שאני נכשלת (ואני הרי נכשלת ואני הרי זקוקה לעזרה)?! למה לא ממנים בבית הכנסת משגיח או משגיחה שיעירו לנו כשאנחנו חלילה מפטפטים בתפילה, או נראים לא מרוכזים? אחרי כל המחשבות האלה, כל שנותר לי היה להתנגב, להתעצבן על עצמי ולהתנחם בעובדה שיש עוד ארבעה שבועות עד הפעם הבאה. ושממלא מתי שהוא אני מתכוונת שוב להיכנס להריון ושבעתיד הרחוק יותר יש פטור מוחלט מהבילוי המרגש והמטהר הזה. כשבאתי הביתה, אחרי שכעסתי על הבלנית ועל עצמי ואחרי שצחקתי על הבלנית ועל עצמי, הכרזתי פתאום, אני הולכת להיות בלנית. אם רוצים לשנות משהו, זה לא עוזר רק להתלונן. אני אהיה בלנית אחרת, אראה שאפשר לעשות בדיוק מה שצריך כדי לסייע לאשה, שאפשר לשאול כל אשה איך היא רוצה שאסייע לה ולא לכפות את עצמי בשם ההלכה ולהשפיל אותה. אחר כך החלטתי לישון על זה בלילה. קמתי בבוקר ועדיין איני בטוחה שאני עד כדי כך אידאליסטית, שאהיה מסוגלת להיות אחת לכמה ערבים במקוה (שכרגע יש לי פטור ממנו לארבעה שבועות בין פעם לפעם) ועוד יותר מזה, אינני בטוחה שאהיה מסוגלת להיענות לאותן נשים שכן ירצו שאחקור אותן או גרוע מזה- אסרוק את גופן לאתר חציצות, שנותרו עליו. אחרי הכל, יש סיבה למה לא בחרתי ללמוד רפואה ושלוחותיה והעדפתי לשוטט בעולמות הרוח, לא?!
עד כאן החוויה והרגשות, האם יש לי משהו מלומד ומנומק לומר או שאני סתם מתבכיינת? לפני שהתחלתי לכתוב, אמרתי לעצמי- אם את כותבת משהו רציני ואת רוצה שיתייחסו אליו ברצינות את צריכה לבדוק: אולי באמת זה עניין ייחודי בהלכה? אולי יש איזו סיבה שבנושא הזה לא סומכים עלייך ומפקידים צופות וחוקרות לוודא שאת נוהגת כשורה?! לאחר מכן חזרתי ואמרתי לעצמי- לא אכפת לי. שיגידו שאני לא מבינה לעומק את עניין טהרת ישראל, שיגידו שאני עושה עניין מאי נעימות קטנה, שיגידו שבסך הכל הבלנית הנחמדה מסייעת לי לקיים את ההלכה, שיגידו אפילו שזו חובה ושימצאו לזה סימוכין מדאורייתא, אני לא הולכת לחפש אותם.
אני לא מוכנה. לא מוכנה שאשה תדכא אותי. תדכא במובן של הפעלת סמכות ממקום לא שוויוני, בתנאים לא הוגנים ושלא לצורך. אני לא מוכנה לחוות השפלה. שיהיה ברור, אני רוצה לטבול. זו חובה הלכתית ואני רוצה לקיים אותה כמו את שאר המצוות. לא ברור לי למה צריך להוסיף קושי על הקושי שלי. למה נשים חושבות שכשאני ערומה על סף המקוה זה הזמן לבחון את ידיעותיי בהלכה או את אופן קיום ההלכה שלי. למה הן חושבות שאחרי שאני בדקתי את עצמי כנדרש בהלכה- הן צריכות לבדוק אותי שוב, שמא החמצתי משהו. הרי כל יום אנו "מפספסים" ואין אחות גדולה שתעשה " נו נו נו" או תחייך לאות אישור ואולי זה לא מה שהן חושבות אלא מה שמלמדים אותן בכניסה לתפקיד? אז למה זה מה שמלמדים אותן? ולמה הן לא חושבות קצת ומתמרדות או מערערות או לפחות מעדנות את ההתנהגות הזו- הרי הן בושות, הן יכולות לחשוב בנחת, לשקול, להכריע. נכון, אפשר לעיין שוב בחוויה המסעירה שלי ולסכם: בסופו של דבר, זו בעיה שלך שנלחצת ושיקרת. זה שאת שקרנית לא מחייב מהפכות בעולם ההלכה או הממסד הדתי. תעבדי על דפוסי התגובה שלך בעתות לחץ, אפשר לומר לי, תתבגרי. אפשר, אבל נדמה לי שהשקרים הקטנים שלי הם לא רק בעיה שלי. אני הולכת ומשקרת או מתעצבנת או חולמת להיות בלנית אחרות פשוט לא הולכות. כל אחת וההתמודדות שלה. אבל נדמה לי שלרובנו זו התמודדות ולא בדיוק חוויה דתית, המקוה הזה. ואם לא- אז תגידו, הרי אף אחת אף פעם כמעט לא מדברת על זה?ועוד משהו- זה באמת מה שאני חושבת ומרגישה ואני באמת רוצה לשפר את העניין הזה כדי לשמר את מצוות הטבילה ולא כדי לקרקע אותה או למרוד. באמת, בזה אני לא משקרת ( אני לבושה).