החיפזון – מהקב"ה !

1.               החיפזון – מקרי או מתוכן?
2.               "קול דודי דופק".
3.               החמצת השעה
4.               "ושמרתם את המצות"
5.               סוף דבר.
1.     החיפזון – מקרי או מתוכנן?
טעם אכילת המצות בפסח הוא לכאורה, פשוט וידוע לכל ינוקא, וכפי שנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגת מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". כלומר: בעקבות החיפזון ביציאה ממצרים, לא הספיק העם לאפות לחם, אלא רק מצות. משמע שהחיפזון ביציאה הוא מצב של "בדיעבד", בעקבות שעת הדחק.
אלא שצריך עיון, שהרי הקב"ה מיידע את משה עוד בראש חודש ניסן על יציאת מצרים הצפויה :
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:  דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת …וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות י"ב).
משה מעביר לעם את הצווי האלוקי, על לקיחת קרבן הפסח בעשור לחודש והקרבתו בי"ד בו, ומן הסתם הצווי הנ"ל מגיע לאזני העם עוד לפני העשור לחודש ניסן. מדוע אם כן, לא טרח משה להכין את העם גם ליציאה הצפויה? הרי היו להם לפחות ארבעה ימים להכין לחם "נורמלי"? יתרה מזאת, אנו רואים שבני ישראל דאגו לדברים רבים ביציאה ממצרים : "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת". אפילו לתפים וכלי שיר היה להם פנאי לדאוג, שהרי צריכים להתכונן לשירת הים. מדוע א"כ לא נתבקשו להכין גם לחם? האין זה מן הראוי להכין עם כל ה"אריזות" גם צידה לדרך ?
ההסבר לכך טמון בפסוקים עצמם, בצווי הקב"ה למשה על קרבן פסח מצרים: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות י"ב, י"א). משמע מן הפסוקים, שהאכילה בחיפזון אינה "מקרית" מכורח הנסיבות, אלא רצון ה' ב"תכנון המקורי". ככל הנראה, צווה הקב"ה את משה להפתיע את העם בשעת היציאה, כך שהאכילה תהיה בחיפזון. ברם, הסבר זה טומן בחובו תמיהה קשה יותר. מה הטעם לדרישת החיפזון? האם לא היה די בשעבוד מצרים? מדוע מערים הקב"ה עלינו קשיים נוספים בגאולה?
אכן, לכשנתעמק בדבר נגלה שיש בצווי זה יסוד מהותי ומרכזי באמונת ישראל ובסודות הגאולה לכל אורך ההסטוריה. בכדי לברר יסוד זה יוכלו דברי הרב יוסף דב סולוביצ'יק במאמרו החשוב "קול דודי דופק" להאיר לנו נתיבה.
מאמר זה, שנכתב כמספר שנים לאחר שואת אירופה, עוסק בעיקרו ביחסי הגומלין שבין כנסת ישראל לקב"ה בתהליכי הגאולה שבעולם. המאמר מתבסס על פרק ה' בשיר השירים. ידועה קביעתו של ר' עקיבא (ידים פ"ג מ"ה) "שכל הכתובים קודש ושיר השירים – קודש קודשים". שיר השירים, דרך המשל והנמשל של הדוד – הקב"ה , והרעיה – כנסת ישראל, טומן בחובו את העבר, ההווה והעתיד של ההיסטוריה היהודית, את נצח ישראל. כמובן שגם פרק ה', כפי שנראה בהמשך הינו חלק מהבנת נצח ישראל.
2.     "קול דודי דופק"
"אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה. פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי אינכה אטנפם. דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". (שיה"ש ה').
מה פשר העצלות של הרעיה? מדוע לא מתאמצת היא לפגוש את דודה שכה חכתה וערגה לו ? הרי כל שנדרש ממנה הוא קימה ממיטתה ופתיחת דלת ביתה ?!
מדוע הדוד נעלם לאחר התמהמהות הרעיה ? מדוע לאחר החמצת המפגש עם הדוד פוגעים שומרי העיר ברעיה ? להבנת הענין מעלה הרב סולביצ'יק שאלה מרכזית נוספת, אשר פתרונה יפתח צוהר להבנת כל השאלות.
היהדות מחנכת אותנו מגיל צעיר ל"עמידה בזמנים" ובלשונו (שם עמ' 75): "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה … שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – ויתמהמה. מהו איסור נותר – אשר לא איחור השעה? מהו עוון חילול שבת – אם לא עשית מלאכה רגע אחד אחרי שקיעת החמה שמותרת היתה רגע אחד לפניה? במה מתבטא ביטול מצוות, אם לא בהתמהמהות של דקים אחדים, כגון: קריאת שמע לאחר זמנה, נטילת לולב אחרי ביאת השמש?" מדוע הדקדוק "הקטנוני" הזה? וכי מה אכפת לקב"ה אם התפללתי שניה קודם או שניה לאחר מכן? האם הקב"ה "סוגר את המקלטים" לאחר זמן התפילה?
בעיה זאת באה לידי ביטוי במיוחד במצות המצה. ההבדל הדק שבין חמץ למצה, ההבדל בין בצק ששהה שניה פחות משמונה עשרה דקות, בו אני מקיים מצות מצה, לבין הבצק ששהה שניה אחת יותר, עליו אני מתחייב בכרת, הוא הבדל של חיים ומות. מה התרחש בהבדל שניה זו בה "הגלגל התהפך" באופן כה דרסטי? הרי ברור ופשוט שטעם המצה שנאפתה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות פחות שניה, יהיה זהה לחלוטין לטעם החמץ אשר נאפה מבצק ששהה שמונה עשרה דקות ועוד מספר שניות. מהי א"כ הסיבה לדקדקנות המופרזת לכאורה ?
3.      החמצת השעה
יסוד גדול באמונת ישראל. הוא איסור חימוץ השעה. במהלך התקופות, מעניק הקב"ה לכנסת ישראל הזדמנויות להגאל דרך המציאות ההיסטורית, אלא שחלון הזדמנויות זה, מוגבל הוא בזמן. אם כנסת ישראל אינה משכילה להתעורר בזמן ולנצל באופן מיידי את ההזדמנות, התוצאות עלולות להיות הרות אסון ולגרור אתן את הסתר הפנים – וממילא גם מדת הדין הנלווית.
זהו , ע"פ הסבר הרב סולבייצ'יק , הנמשל של החמצת השעה בפרק ה' בשיר השירים : "…נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות".
ע"פ האמור לעיל, נוכל לבאר ביאור פשוט באגדת חז"ל (סנהדרין צ"ח) על ר' יהושע בן לוי העוסק בשאלת ענינו של משיח עם אליהו הנביא וכך מתאר לו אליהו את סימנו של המשיח: " ומאי סימניה? יתיב דיני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב" כלומר: המשיח יושב בין עניים עם פצעים רבים. כולם פותחים את כל התחבושות בבת אחת, מטפלים בכל הפצעים ולאחר מכן חובשים בחזרה, ואילו המשיח מטפל בכל פצע בנפרד כדי להיות מוכן לקריאה, שלא יתעכב.  מדוע הכוננות של "דקה מקריאה" הינה סימנו של המשיח?
ע"פ מה שראינו הרעיון מובן. ענינו של משיח, ענינה של הגאולה, הינה הזריזות להיגאל בו ברגע אשר ניתנת ההזדמנות גם אם עדיין יש פצעים לא מטופלים, אע"פ שאין הכל מושלם.
מעניין, שכבר בפסח הראשון במקרא בו אנו נפגשים בפרוש, אצל לוט והמלאכים – "ויפצר בם מאוד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט') ומפרש רש"י שם שפסח היה, גם שם מופיע מוטיב החפזון בגאולה "ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך המצאות פן תספה בעוון העיר. ויתמהמה …" לוט לבסוף נגאל, אך באשתו שממשיכה להתמהמה פוגעת מדת הדין והיא הופכת לנציב מלח…
מהלך היסטורי זה מתגלה גם בתקופת בית שני, וכדברי הכוזרי (מאמר ב' כ"ד): "… כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוק ל"בית שני"… כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו – ורבים והחשובים שבהם, נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: "אני ישנה ולבי ער" – כינה את הגלות בשם "שינה" ואת התמדת הנבואה בקרבת בשם "לב ער" ובאמרו : קול דודי דופק" כיוון לקריאה אשר יקראם האלוק  לשוב לארץ … " פשטתי את כותנתי" – מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל … סוף דבר, רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוק כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוקיות רק במידה מצומצמת, כפי מעוט התעוררותם."
כאמור, החמצת השעה עלולה לגרור אחריה החמצה של גאולה. גאולת בית שני אמורה הייתה להיות עוצמתית לפחות כגאולת הבית הראשון, אלא שהחמצנו את השעה בגלל ההתמהמהות הפרדוקסלית בגלות בבל.
4.      "ושמרתם את המצות"
יסוד החמצת השעה בא לידי ביטוי לא רק ברמה האמונית כי אם גם ברמה ההלכתית של דקדוק במצוות. החמצת השעה בקיום המצווה עשויה לגרור השלכות של חיים ומוות, כפי שראינו לעיל. זהו חינוך מתמיד ויסודי של עולם התורה וההלכה, חינוך ל"עמידה בזמנים". על כן דרשו חז"ל (מכילתא, בא ט') :"ושמרתם את המצות – ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד".  יסוד הלכתי-חינוכי זה בא לידי שיאו בהבדל הדק שבין החמץ למצה. כאמור לעיל, שניות ספורות בלבד מבדילות בין המצה על ידה מקיימים אנו את מצות האכילה מן התורה, לבין החמץ עליו מוזהרים אנו בכרת. האותיות מ' וצ' משותפות הן לחמץ ולמצה. כל ההבדל מתמצה בשוני שבין הה' לבין הח'. תג קטן מבדיל ביניהן, מקטע זניח לכאורה, אך הוא יוצר את כל ההבדל שבין ההחמצה לבין המיצוי, בין שם ה' המסומל באות ה' לבין החטא המרומז באות ח'.
זהו גם המסר העמוק שבחפזון. בראשיתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר אמורה להוות מודל לכל הגאולות, מצווה אותנו הקב"ה להיגאל בחפזון, לא להתמהמה, לא "לחלום", כי אם לפעול בנחישות ובמהירות. חפזון מצרים המכוון, הינו בנין אב לכל גאולות העתיד, בהן מצווים אנו שלא להחמיץ את השעה, בבחינת "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה".
5.      סוף דבר
בכל דור ולכל תקופה, קיים "קול דודי דופק", השייך לתקופה זו. הקב"ה קורא לנו מתוך מהדורות החדשות, מתוך ההתפתחויות הפוליטיות והמדיניות, ולעיתים אף מתוך האבסורדים הגדולים ביותר. מחובתנו , בפרט בדור של אתחלתא דגאולה, להאזין לקול הדוד הדופק ולנסות להבין כיצד עלינו לפעול. מהלך הגאולה בו אנו נמצאים, מחולק הוא לשניים ע"פ הבנת גדולי ישראל, למהלך של גאולה גשמית ולגאולה רוחנית. התהליך צפוי להיפתח בגאולה גשמית של קבוץ גלויות והקמת מדינה :" וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:  אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם ה' יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל').
אמנם, תכליתו של התהליך היא הגאולה הרוחנית : "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיך" (שם).
הראי"ה קוק, בדברים אשר נכתבו לפני עשרות שנים, אך כאילו נכתבו אמש, מאיר לנו נתיבה בהתבוננות על מפת הגאולה:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל…השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע , עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית" (הרב קוק, אורות התחיה נ"א).
במיוחד בימים אלו, ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", ימים בהם נראה כאילו אפסו האידיאלים,  השחיתות גואה והייאוש משתלט, חובה עלינו להוביל את המהפכה הרוחנית המתבקשת.  "קול דודי דופק" וקורא לנו מתוך כל האבסורדים – " הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיה נד ב') . צו השעה הוא הפצת הרוח , רוח התורה והמסורת, ללא פחד וללא לאות. כאשר הרוחות העכשוויות שוקעות, מגיע זמנה של רוח חדשה לזרוח, רוח רעננה, צעירה, מלאת חזון ואידיאלים, אשר תוביל אותנו בסופו של דבר אל הר ה' ואל בית אלוקי ישראל, לגאולה שלמה, ללא החמצת השעה במהרה בימינו. אמן.
"אור חדש על ציון תאיר – ונזכה כולנו במהרה לאורו"