דרשת בר מצוה לפרשת בשלח

מנהג ישראל תורה שהחתן דורש בדברי תורה ברבים ביום הכנסו למצוות והיינו כיון שמקבל את כח הנשמה שהוא כח הדיבור והתגלות הפנימיות. (דורון דרשה/נחמן יוסף וילהלם).
סיפור מפי הרב אריה לוין (אבי האסירים בתקופת המחתרות):
כל ציץ עשב אומר שירה
"זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון, יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. כשראיתי בראשונה את פני רבנו (=הרב קוק)  זצוק"ל, קיבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת, כי הוא נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו 'גדל'.
כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה".(לחי ראי, ירושלים תשכ"א).
כפי שכבר הזכירו הדוברים לפני, שבת פרשת 'בשלח' נקראת 'שבת שירה' והיא אחת מארבע שבתות בעלות שמות מיוחדים ( שבת שובה, שבת נחמו שבת חזון ושבת שירה). לשם יש ערך מיוחד השם הוא מהות . הרב צבי יהודה אומר: מכאן שעיקר ענייני הפרשה ונשמתה הוא בשירה.
במרכזה של פרשת השבוע עומדת אם כן, שירת הים.
קודם כל, ננסה להבין מה מאפין שירה בכלל ויחד עם זאת, נראה, איך המאפיינים באים לידי ביטוי ב'שירת הים' .
בכתיבה הרגילה המכונה 'פרוזה', יש תיאור של מציאות כפי שרואה אותה הכתוב.
יש כאן ביטוי של הצד החיצוני של הדברים.
לשירה לעומת זאת, יש סגנון משלה המאפשר לה להיות עוצמתית ומעמיקה ולכן להביע את המציאות בעומקה הפנימי.
השירה צריכה להיכתב בתבנית שירית שמאופינת במשקלים ומקצבים המכונה גם: "אריח על גבי לבנה".
גם אופן כתיבת השירה בספר התורה חייב לעמוד בכלל זה ואם לא נכתב כך- ספר התורה ייפסל.
כך לדוגמא: השורה האחרונה בשירת הים נכתבת כך
"הים                 ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך                 הים".
כך אפשר ממש לדמין בברור את ההליכה ביבשה בתוך הים.
ההתעוררות הרוחנית שהיתה בעם ישראל לאחר קריעת ים סוף היתה עצומה. והגדולה היא, שהם ידעו כיצד לבטא במילים ובפסוקי השירה את החויה הרוחנית העצומה אשר חוו. כלומר, השירה היא בעצם תרגום מילולי של עוצמות רוחניות. מאידך, ההתעלות הרוחנית אשר תורגמה למילים מטביעה בהן  את חותמה לעד, עד כדי כך שהאומר שירת הים בשמחה ומזדהה עם תכנה, עשוי לחזור ולחוות את אותו גילוי רוחני עוצמתי שהיה אז .
היבט שני שמאפין שירה הוא ההיבט המוסיקלי.
היבט זה מאפשר  ביטוי לא מילולי שמשפיע בעיקר על הצד הריגשי.
דרך הניגון ניתן להביע אין ספור דקויות והרגשות שלא ניתן לבטאן במילים בלבד.
ברגעי שיא בשעת הקרבת  הקורבנות בבית המקדש, בעת ניסוך המים וכו', היו הלויים פוצחים בשירה.
הדבר מעיד על חשיבות השיר והניגון במצוות התורה.
היבט שלישי המאפין שירה הוא ההיבט שמתחבר דוקא לבנות ישראל.
מרים הנביאה הוסיפה את מימד הכלי שבשיר שנאמר: "ותיקח את התוף בידה".
ע"י הוספת התופים והמחולות נוספה לשיר חויה אומנותית סוחפת ועצומה.
יש דעות בחז"ל , שרואות את עיקר שירת הלויים בתזמורת ולא במקהלה. אמנם עמדות אלה לא התקבלו להלכה, אך למרות זאת המשנה במסכת עירובין קובעת, כי קושרים בשבת את מיתרי הכינור של הלויים שנקרעו, לצורך שירה על קורבן.
גם הרמב"ם קובע ששירת הלויים ושימוש בכלים בעת הקרבת הקורבן נקראת 'עבודה' והיא דוחה שבת.
היבט זה שמיחד את הנשים הוא גם ההיבט שמתקשר עם היכולת לראות את שמתרחש כאן ועכשיו במימד רוחני עמוק ועתידי. אצל מרים נכתב "שירו" לשון ציווי , עכשיו.
במדרש במחילתא (שמות טו, א ),נכתב כי השירה ששר עם ישראל לאחר קריאת ים סוף היא הראשונה בסדרה של עשר שירות , שהעשירית תהיה בזמן הגאולה.
השירה העתידית נרמזת בשירת הים בשתי צורות:
האחת שנאמר:" אז ישיר משה..", ו "אשירה לה'" – בלשון עתיד.
וזה מרמז למשה רבינו שיקום לתחיה בזמן הגאולה וישיר את השירה העשירית.
הרמז השני לשירה העתידית מופיע בפסוקים החותמים את שירת הים ונושאים אותנו הרחק מעבר למקום ולזמן שבו נאמרה שירת הים, אל עבר חזון הגאולה השלמה: הכניסה לארץ, ההתישבות, בנית בית המקדש והתגלות מלכות ה' בעולם.
"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך,
מכון לשבתך פעלת ה',
מקדש ה' כוננו ידיך.
ה' ימלוך לעולם ועד".
הגמרא במסכת  סנהדרין (צ"ד ע"א) אומרת:
בימי חזקיה, לימוד תורה היה בריבוי גדול, ואף נצחו את אויביהם. חזקיה היה ראוי להיות משיח, אך בגלל שלא אמר שירה על הניסים שארעו לו , נדחה ממעלה זו. ונשאלת השאלה האם דור גדול בחכמה ובתורה, אשר בראשו מנהיג צדיק הראוי להיות משיח 'פספס' את הגאולה רק בגלל שלא אמר שירה ?
המהר"ל מבאר את עומקם של הדברים:
מהותו של נס הוא- ארוע אשר קורה במציאות, אך מביא לידי ביטוי גלוי את האלוקות הגנוזה בתוכו.
כלומר, יש כאן גילוי הרובד הפנימי ותכליתו של הדבר, זהו המימד רוחני.
חזקיה ואנשי דורו החשיבו את לימוד התורה וקיום המצוות, אך לא ראו כיצד יישוב הארץ ונצחון הצבא על האויבים  (כלומר: הדברים החומריים הסובבים אותנו ), גונזים בתוכם תוכן רוחני.
ומכיון, שאמירת שירה היא זו שמגלה את מימד הפנימיות שבדברים ,
(כמו שהסברתי  קודם), חוסר אמירת השירה ביטא בעצם הסתכלות חיצונית, שלא הביטה פנימה, על עומקם הרוחני של דברים.
זו היתה הסיבה, שלא היו ראויים אותו דור ומנהיגו למשיח.
בימות המשיח העולם יגיע לתכליתו וגילוי האלוקות שבקרבו יראה כלפי חוץ, ללא העלם. אז תבוא לידי ביטוי 'השירה העשירית'.
וזה בעצם היופי של מהות השירה שאינה מוגבלת להתרחשות מסוימת, לזמן או למקום, מעומק בלתי מוגבל ועד השלכות אין סופיות.
וכן גלוי וידוע שכל ברואי העולם ואפילו בע"ח והצמחים אומרים שירה לפני הקב"ה.
על פי שלושת המאפינים שציינו בשירה, ניתן לראות שלושה היבטים של הסתכלות על דברים שקורים לנו בחיים.
• הסתכלות רציונלית- בעיניים האנושיות אך הפקוחות. (וזה כמו המילים שבשירה).
• לדעת לראות את הטוב שבכל דבר .( זה ההיבט המוסיקלי).
• ולבסוף להעמיק בהסתכלות רוחנית .(זה ביטוי הניגון בכלים ובמחולות).
אבל, זה גם מה שמחייב אותנו בשירה.
על זה אמר דוד המלך, (שידע לשלב בין כתיבת המזמורים, הנגינה בכלים והריקוד בפני הארון):
"ואני הקטן אומר, עיבדו את ה' בשמחה, שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו, כי זה כל האדם".
לסיום,
אני מקדיש דבר תורה זה לאחיותי ששמן משלב בין המים שבשירה והראיה הרוחנית של הדברים, ואשר..חוגגות היום בנות מצוה.
לסבא יצחק על השמחה התמידית  שהרי 'אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה'.
לסבא מתי , אשר כבר בהיותי פעוט קטן כשהייתי יושב ומנגן באקורדיון, הטמיע בי את הגעגועים לשירת הלויים בבית המקדש .
אני מאחל לי, לאחיותי ולאחי שתמיד נראה את הדברים המתרחשים  לנו ומסביבנו בעין פקוחה – כמו ..אבא,
להכיר תודה , בכל עת על הטוב אשר הקב"ה גמל וגומל לנו,
את זה לימדו אותי סבתא ברכה וסבתא אסתר.
ולבסוף, לראות בכל דבר את עומקם הרוחני של הדברים המתרחשים סביבנו , יום יום – כמו…אמא.
יהי רצון שנזכה לשירה העשירית ולשירת הלויים בבית המקדש, במהרה בימינו, אמן.