לכל המאמרים

חושים בן דן

נכתב על-ידי הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת.

"וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה".
דרשו חז"ל במסכת סוטה (יג.) : "כיוון שהגיעו למערת המכפלה, הגיע עשו והחל מעכב. אמר להם : שלי הוא.  אמרו לו : והרי מכרת את חלקך ? אמר להם : את בכורתי מכרתי, אך האם את חלקי מכרתי? אמרו לו : כן, שהרי כתוב "בקברי אשר כריתי לי". אמר להם : הביאו לי את האיגרת. אמרו לו : האיגרת במצרים היא. ומי ילך ? ילך נפתלי שקל הוא כאיילה.
היה שם חושים בן דן,שכבדו אזניו משמוע, אמר להם :  מאי האי ? אמרו לו : אנו מתעכבים עד שישוב נפתלי מארץ מצרים. אמר להם : ועד שיבוא  נפתלי ממצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון ?! מיד נטל מקל וכרת את ראשו של עשו".
הקשה ע"כ הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר : מדוע , מכל בניו של יעקב, דווקא חושים בן דן הוא שנתעורר לכבודו של יעקב ? וכי כל שבטי יה לא הרגישו בבזיון אביהם המוטל ללא קבורה ?
ממדרש זה, מסביר ר' חיים שמואלביץ",  למדים אנו על כוחו של ההרגל, המכניס אותנו אל מצב של אדישות. פעמים רבות, נגרר אדם ,מכורח הנסיבות, אל מציאות הסותרת ומנוגדת לתפיסת עולמו ולרצונותיו החופשיים. כתוצאה משהייה ארוכה במצב זה, מתקהים חושי הביקורת שלו, והוא בנקל מסתגל לסיטואציות אשר בימים כתיקונם היה נחרד מהם.
בני יעקב, עמדו והתווכחו עם עשו. בכל משפט שאמרו לו, חשבו שבעוד רגע הם ינצחו אותו וכבר יוכלו לקבור את יעקב, אך בכל רגע התחדש הויכוח על נקודה אחרת. המשא ומתן עם עשו התארך, והאחים אפילו לא שמו לבם אל כך. בינתיים, היה מוטל יעקב בבזיון, אך האחים לא חשו בכך, כי גישתם נשחקה והם כבר התרגלו למצב האיום הזה.
חושים בן דן, היה היחיד שלא קהו חושיו. דוקא בגלל כובד שמיעתו, לא נסחף הוא אל תוך המשא ומתן שהתנהל, וממילא, כאשר ראה את ישראל סבא מונח בבזיון, מיד נזדעזע וקם על רגליו. לא היה מוכן הוא להשלים עם מצב זה ולו לרגע, ומיד בא ועשה מעשה.
מוסר זה רצו חז"ל ללמדינו במדרש. רגישותו של אדם , עלולה להשחק במהירות, כאשר שרוי הוא במצב קשה אליו הוא מתרגל. אל לנו להתרגל ולהשלים עם שום מציאות קשה, ולו לרגע. כל ידיעה על קרבן של טרור הכבישים, צריכה היא לזעזע אותנו בדיוק כמו ידיעה על אסון נורא עם עשרות קרבנות. אל לנו לתת לידיעות אלו להדחק אל שולי החדשות. דחיקה אל שולי התודעה, מביאה אותנו להתרגל למצב הקיים,  לפתח אדישות כלפיו וממילא – לחוסר יכולת לתקן את המעוות.
רק אם לא ניתן לכוחו של ההרגל להשפיע על תודעתנו ומודעותנו, נוכל לתקן את הקלקולים. כך, ורק כך, נוכל להשאר איתנים וחזקים בדרכנו העולה בית אל.