על עגלות ועיגולים…
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".
על פסוק זה מביא רש"י בשם המדרש : " ויבך על צואריו עוד – לשון הרבות בכיה …הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע"
מקשה המהר"ל (גור אריה, שם) : מדוע לא קרא יוסף גם הוא ק"ש – הרי ממה נפשך : אם הגיע זמן ק"ש – היה עליו לקרוא ביחד עם אביו, ואם לא הגיע הזמן , מדוע יעקב קורא ק"ש ולא מאפשר לעצמו להתרגש — ולו במעט, מהמפגש המיוחל !
ענין אחר בפרשה עשוי לשפוך אור על הסוגיה: "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". את פשרן של אותן העגלות, מסביר בעל "קדושת הלוי", ר' לוי יצחק מברדיצ'ב : "וירא את העגלות אשר שלח יוסף רמז לו ליעקב שאל ידאג מהגלות כי כל זה הוא הסיבה לגאולה כי הרעה הוא הסיבה לטובה והנה העגלות הוא לשון עיגול …והרחמים הפשוטים הוא אור הישר". יוסף שולח ליעקב מסר בעזרת העגלות. כל האירועים אשר באו על יעקב – באו כולם בעגלות , היינו – בעיגולים, בסיבוכים.
יעקב ע"פ המדרשים, ביקש לישב בשלוה בארץ כנען. יעקב חשב שסוף כל סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ומכאן יתנהלו כל חייו על מי מנוחות. אמנם, ע"פ חז"ל, לא נתקבלה בקשתו של יעקב ומיד קפץ עליו רוגזו של יוסף.
ישנם מהלכים בעולם הפועלים בצורה של אור ישר, בצורה פשוטה וישרה, בצורה של מי מנוחות. דוקא המהלכים הגדולים באים בעגלות ובעיגולים. מהלכי הגאולה הגדולים ביותר, עטופים הם במהלכים מסובכים וקשים ביותר. הגלות, מסביר קדושת הלוי, הינה הסיבה לגאולה כשם שהרעה היא הסיבה לטובה, והשואה היא הסיבה לתקומה. "לית נהורא, אלא כההוא דנפיק מגו חשוכא" (זוהר) – אין אור טוב בעולם כאור זה שבוקע מתוך החושך.
דברים נשגבים אלו, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים – "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". גם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שאנו מקבלים הינן חלק מהשגחת הרועה עלינו. הרועה מנחה אותנו במעגלי צדק – בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. מבינים אנו שאלו מעגלי צדק – יש כיוון לכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, עשויות דוקא מכות השבט להצילנו, ולהחזירנו למקום מבטחים.
זוהי ע"פ המהר"ל[1], הסיבה לפיה דוקא יעקב קורא את ק"ש. יעקב, כאשר רואה את יוסף, מבין את כל המהלך. לכן אומר הוא : "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". יעקב מפנים שכל מה שעבר עליו, כל הטובות וכל הרעות, כל הצרות וכל ההצלות, אינן מנותקות זו מזו. הוא מפנים שהקב"ה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, ולעיתים , כפי שהסביר קדושת הלוי, מגיעים כל אותם המהלכים הגדולים בעיגולים.
יוסף לעומת זאת, לא צריך לקרוא את ק"ש. את המהלך, מבין יוסף עוד שנים לפניכן. כבר בחלומותיו, ראה יוסף להיכן מובילות כל הדרכים, ושבכל העגלות יש סדר אלוקי מופתי. גם בבור הנחשים והעקרבים , גם בבור האסורים כמו גם בביתו של פרעה, ראה יוסף את הקב"ה – שם , לידו.
קריאת שמע ישראל, מרגע שנאמרה בקידוש השם של ר' עקיבא, במותו, הפכה לסמל של קידוש ה' בכל התקופות השונות של עם ישראל. גם כאשר נתון היה בתוך התופת, ידע ר' עקיבא לראות את כל המכלול, וידע הוא לצחוק גם כאשר ראה שועל היוצא מבית קדשי הקודשים, שכן "עתידים זקנים וזקנות לישב ברחובות ירושלים".
הן קריאת השמע של יעקב, והן קריאת השמע של ר' עקיבא, הטביעו בעם ישראל חותם של קידוש ה', אשר גם בשיא התופת והזוועה, יכריזו היהודים בקול רם : "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". יעקב ור' עקיבא אשר השורש המשותף לשמותם הוא "עקב" דהיינו – חלק תחתון ושפל, עוזרים הם לנו לגלות את הקב"ה מתוך כל הצרות של עקבתא דמשיחא. הם עוזרים לנו להבין שיש כאן בעולם מהלך אלוקי מורכב ומעוגל. האור והחושך, הטוב והרע – כולם , מקורם ברבש"ע. "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."
זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו – המה ינחמונו.
"גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי".
_____________________________________________________________________________________________________________________
[1] " לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם".