לעשר את התבן …

וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה ומביא רש"י ע"פ המדרשים :  יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
עשו , מנסה לרמות את יצחק בצדיקות מדומה. פושט הוא את טלפיו ומצביע על סימני טהרה חיצוניים, אע"פ שתוכו רקוב. אמנם, יש לדייק – מדוע נקטו המדרשים דוקא בדוגמאות של התבן והמלח הפטורים מן המעשר ? הרי גם לו היה שואל עשיו של מעשרות הפירות – היה בכך סימן לצדיקות, ויכול היה לרמות גם בכך את יצחק !
עונה על כך בעומק, הרב חרל"פ בשיחותיו לספר בראשית :  עשיו ניסה לרמות את יצחק, כאילו עוסק הוא בתיקונו של עולם.
חז"ל במדרשיהם על פרשת הבריאה, עמדו ע"כ שבמהלך בריאת העולם, חלה נפילה של הארץ , וכך דרשו  (ילקוט שמעוני בראשית – פרק א – רמז ח):
"ותוצא הארץ דשא – עברה על הצווי , שאמר לה הקב"ה : עץ פרי עושה פרי , מה הפרי נאכל אף העץ נאכל . והיא לא עשתה כן , אלא : ותוצא הארץ דשא עץ עושה פרי . הפרי נאכל ואין העץ נאכל לפיכך נתקללה : ארורה האדמה בעבורך ".
נפילה זו של הארץ, שהוציאה עץ ללא טעם,  ניסה עשו לתקן. על  משמעות נפילה עומד מרן הרב קוק באורות התשובה , וכך פירש : הפרי הוא המטרה של העץ. העץ, הענפים, הינם בבחינת אמצעים לגידול הפרי.
מגמת הבריאה היא שגם בעץ יהיה טעם, שגם בעיסוקינו באמצעים נרגיש את טעם מטרת החיים,  שגם בעיסוקינו בעניני החומר, שהם בבחינת אמצעים בעוה"ז, נרגיש את טעם הנשמה , אשר היא הפרי – המטרה.
נפילת הארץ, גרמה לכך שרק טעמו של הפרי מורגש. רק כאשר מתעסק האדם במטרות החיים, ברוחניות, בקדושה, מרגיש הוא את טעם החיים, אמנם , במהלך עיסוקו באמצעי החיים, בעבודה, באכילה וכו', לא מרגיש אדם בכך את טעם החיים. רחוק הוא מהרגשת הקדושה.
יעקב ועשו, מסביר הרב חרל"פ,מיועדים היו להיות בבחינת התיקון לחטא הארץ. יעקב – בבחינת הפרי , ועשיו – בבחינת העץ. אשר על כן יעקב אמור היה להתעסק במטרות – איש תם יושב אהלים, ואילו עשיו אמור היה להתעסק באמצעים – בשדה ובציד ולמצוא בהם את טעם הקדושה, את טעם ה', את ריח השדה אשר ברכו ה'.
עפ"ז מבאר הרב חרל"פ את שאלותיו של עשו: "והעניין בשאלות הללו, שעשו רימה את אביו כאילו הוא עוסק בתיקונו של עולם, להשלים את השינוי  שבין העץ לפרי", שהרי התבן והמלח, אין בהם טעם עצמי, הם אינם נאכלים בפני עצמם, אלא שהם לכל היותר, בבחינת "אמצעי". התבן,כמו העץ, חסר טעם לחלוטין. והמלח, גם הוא,אינו מאכל בפנ"ע  , אלא אמצעי בלבד הנועד לטבל את המאכל. "על כן, הראה את עצמו עשיו, כאילו הוא מקדש גם את האמצעיים, שיהיו גם הם טהורים…ועל כן נתאווה יצחק לברכו".
יצחק האמין, שנפתח כאן חלון הזדמנויות לתיקון העולם, ע"י השילוב בין בניו. אמנם, העת עדיין לא הגיעה. באופן דומה לבריאת העולם , במהלכה נתגשמו העצים ואבדו את טעמם, כך גם בלידתה של רבקה, נתגשם עשו בבריאתו – "כולו אדמוני כאדרת שיער", והתיקון לא יצא אל הפועל.
התיקון יגיע בעזרת ה', ע"י צאצאו של אדמוני אחר – "אדמוני עם יפה עינים" . לאדמוני זה יהיו עיניים יפות שיקנו לו את ראית העומק בכל דבר שבעולם , וממנו יצמח משיח בן דוד אשר יביא לתיקונו של עולם במהרה בימינו.
וכך מסיים הרב קוק באורות התשובה : "כל פגם סופו לתיקון. ע"כ מובטחים אנו בברור שיבואו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי. כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי".