הפיתרונות

הפיתרונות

1. בגלל הקושי להבחין בין סוגי הדימומים האוסרים לאלו שלא, התקין רבי יהודה הנשיא תקנה בימי המשנה:
מסכת נדה דף סו, א : אמר רב יוסף הוה עובדא בפומבדיתא ואתסי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים אמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים.
כלומר, אם רואה יום אחד או יומיים, תספור ששה ימים נוספים ואז יכולה לטבול, כיון שסוג דימום זה מיוחס קרוב לודאי להגדרת  'נדה'.
אם ראתה יותר מיומיים, תספור ' 7 נקיים' ואז טובלת -זאת כיון שכבר יש חשש ל'זבה'.
בשלב השני החמירו בנות ישראל כי בכל דימום ההתיחסות תהיה כשל  'זבה' , כלומר סופרות '7 נקיים'.
2. מכיון שאין הסכמה על דרך החישוב בקביעת 'נדה' או 'זבה', היה צורך לקבל החלטה אחידה לכלל בנות ישראל.
מסכם זאת הרמב"ם, (משנה תורה, איסורי ביאה, פרק יא, הלכה ג) :
"ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות".
הרמב"ם מבאר שהיה חשש לבלבול בספירות והגדרות ה'נדה' וה'זבה', ומאז החמירו תמיד לספור לפי ה'זבה'.
"ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה ונהגו כולם בכ"מ שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני אף על פי שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו ואחר כך תהיה מותרת לבעלה".
ולא זאת בלבד, אלא שנקבעה הלכה פסוקה על פי ההחמרה, כמבואר במסכת ברכות ( דף לא, א):
"ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים .." ולא זאת בלבד, אלא שקיבלו עליהן החמרה נוספת והיא שהטבילה תהיה בלילה, כדין 'נדה' למרות שמדין 'זבה' יכלה לטבול כבר ביום השביעי.
שתי סבות לכך:
א. החשש שמא תטבול ביום השביעי, תהיה עם בעלה ולאחר מכן תראה דימום.
במצב כזה תסתור את טהרתה מלכתחילה ויהיה חשש שמא היו יחד בזמן איסור, שדינו חמור.
לעומת זאת, אם תראה דימום למחרת הטבילה שהיתה בליל היום השמיני , יחשב לה הדבר לספירה מחודשת.
ב. משום 'סרח ביתה'.
בימי בית המקדש היו הנשים נוהגות לטבול מדין 'זבה' גם ביום ואז היו מותרות גם לבעליהן וגם למקדש.
הטבילה היתה דבר שבשיגרה ולא דבר שהשתיקה יפה לו.
יותר מכך, יש שאף נערות היו טובלות עם אימותיהן לצורך עליה למקדש.
כיום, מכיון שנשים טובלות רק לצורך טהרתן לבעליהן, הן מסתירות את טבילתן בגלל צניעות.
החשש הוא שמא הבת תראה את אמה טובלת ביום וכן שמא תטעה לחשוב שטובלת ביום השביעי ולא השמיני.
גם כיום, במקרים יוצאי דופן, יתירו רבנים לטבול בשעות היום .