מהו מקוה ואיך זה עובד?

 
א. הטבילה
הטבילה במקוה לאשה, לפני החתונה ולאחר המחזור חדשי, הינה דרישה הלכתית מן התורה. ככל מצוות התורה אנו מקיימים אותה בכל הדורות ובכל התנאים, למרות שינוי נסיבות החיים, בין אם נשכיל ונסכים לטעמי המצוה ובין אם לאו.
ההלכות המגדירות את בניית המקוה, ואת כל אביזריה, מפורטות בספרות ההלכתית לדורותיה. נביא כאן את תמצית הדברים בשפת ימינו, ללא התייחסות לטעמים ולמשמעויות הרעיוניות. החפצים להבין יותר, או לברר פרטים נוספים, מוזמנים לפנות לרב הזמין להם.
ב. מים הכשרים לטבילה:
שתי הלכות מרכזיות הן: (א) הטבילה תהיה במים 'טבעיים' (ב) המחוברים ל'קרקע', ולא בתוך כלי או אמבטיה מלאכותיים.
לכן ניתן לטבול במי מעיינות מפכים, בנהרות זורמים, באגמים או בים, ללא כל סידורים מיוחדים. בפועל משימה זו קשה ולא שכיחה, בהיעדר סידורי צניעות ונגישות, בשל קור המים במרבית עונות השנה וכן בשל היות הטבילה בדרך כלל לילית.
לפיכך קיימות מקוואות בכל ערי הארץ ומושבותיה, ובכל תפוצות ישראל, הבנויות על עקרון 'טבילה במי גשמים'. נא לא להבהל; הטבילה עצמה איננה במאגר או שלולית מי הגשמים דאשתקד. בפועל טובלים במים רגילים (מי הרשת העירונית, אספקת 'מקורות') שהוכשרו ב'השקה' לאותם מי גשמים, כפי שיוסבר להלן.
מי הרשת העירונית כשלעצמם פסולים לטבילה, בהיותם 'מים שאובים', בלשון ההלכה, דהיינו מים שנשאבו ונעקרו ממקורם הטבעי והוזרמו במערכת כלשהי (צינורות, דליים וכד).
ג. מה יש במבנה הקרוי 'מקוה'?
בנין המקוה מכיל שני חלקים: הראשון – מערכת מקלחות ואמבטיות מודרניות (תוכלו למצוא אפי' סאונות) כקדם-טבילה. השני – בריכות טבילה (שהן המקוואות ההלכתיות) שדפנותיה מצופות קרמיקה דקורטיבית. הבריכות הללו מלאות מים רגילים, נקיים ומחוטאים, המוחלפים יום-יום ומחוממים לטמפרטורה נעימה, בהן נערכת הטבילה.
בריכת טבילה כזו כשרה בהיותה 'משיקה' למי הגשמים. ההשקה משמעותה כפשוטה: נגיעה קלה במי גשמים הנמצאים ב'אוצר' (כלשון ההלכה), שהוא מאגר בנוי (תת-קרקעי) המכיל בסביבות קוב (1,000 ליטר) 'מי גשמים'.
גובה המים בברכה הם בדרך כלל עד גובה החזה, כ120- ס"מ, והיא רחבה למדי (אך לא כדי שחיה!) ומאפשרת תנועה חפשית ונוחה. ככל בריכה, יורדים אליה בדרך כלל בשבע מדרגות.
הטבילה עצמה היא כניסת כל הגוף, ללא חציצה, לתוך המים לשניה קצרה בלבד.
ד. השקה למי הגשמים:
המתבוננים יבחינו כי באחת מדפנות בריכת הטבילה, בגובה הסמוך למיפלס פני המים, מצוי חור עגול בקוטר של כ5- ס"מ. חדי עין אולי ימצאו בסביבה הקרובה פקק גומי המתאים בדיוק לנקב זה, ומשמש לסתימתו בשעות הרבות שבהן לא נערכות טבילות.
מה מסתתר מאחורי נקב מסתורי זה?
ובכן, שם ה'אוצר', שהוא מאגר מי הגשמים שנאספו בשנת הבנייה בזרימה חפשית, והוא מתרענן מדי עונת גשמים בתחלופה מתמדת.
במקוואות העירוניות מוחלפים המים בבור הטבילה מדי יום (ולעתים אפי' בתדירות גבוהה יותר), והם מחוטאים בקביעות באמצעות תכשירי חיטוי תקניים (בדומה לבריכות שחיה).
למרות שמגע מי הבריכה במי הגשמים גורם אמנם למהילת מים רגילים במי הגשמים, ולהיפך, אך בשל היות ההשקה במיפלס העליון של המים – התהליך עומד ב'תו התקן ההלכתי'.
ה. תרשים:
להלן תרשים בריכת טבילה עם 'אוצר השקה', מתוך החוברת "מבנה מקואות והכשרם", בהוצאת המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל, ירושלים תשמ"ו.
מקרא: (1) גג הבנין. (3) צינור להזרמת מי גשמים ל'אוצר'. (4) אוצר מי הגשמים. (11) נקב ההשקה. (12) מיפלס גובה המים בבריכת הטבילה. (15) מדרגה אחרונה רחבה לטובת נמוכות קומה.
ו. מודרניזציה במקוואות:
המקוואות פתוחות בשעות הערב הראשונות. במקומות קטנים יש צורך לבדוק את לוח הזמנים עם הבלנית.
בכל המקוואות ניתן לקבל מגבת נקיה, ערכת רחצה ואביזרים נוספים.
במרבית המקוואות קיימת פינה לייבוש שיער.
במקוואות רבות פועל מכון יופי המעניק שירותי קוסמטיקה.
בחלק מן המקוואות קיימת פינת שתיה חמה/קרה.      
ז. למתעניני דעת:
1. יש המשתמשים בהמסת מי קרח כתחליף ל'מי גשמים' טבעיים, שקשה לאגרם בכל מקום ובכל זמן. עדיין ניתן למצוא אי-שם מתקנים לייצור בלוקי קרח, וקיימת דעה הלכתית המתירה שיטה פרקטית זו. שלג מהחרמון מהווה אפשרות אטרקטיבית נוספת.
2. מקוה – בניגוד למי נהר, מעין או ים – מוגדרת כ'מים נקוים', שאינם 'זוחלים', בשפת ההלכה. קיימת הקפדה רבה על אטימות הבריכה כדי שלא תהיה זליגת מים (הכוונה להתמעטות הניכרת לעין אדם, ולא לחלחול מיזערי הניכר רק במיכשור) תוך כדי טבילה.
זו הסיבה שאין בתחתית בריכת הטבילה שום פתח ניקוז. הריקון היומי נעשה באמצעות משאבת וואקום תקנית הקבועה בכל בריכת טבילה.
3. יש מקוואות בהן הזרמת המים הרגילים (בתחלופה היומית) לתוך בריכת הטבילה נעשית דרך 'אוצר מי הגשמים', דהיינו המים 'מושקים' גם תוך כדי זרימה. המונח ההלכתי הרלבנטי לשיטה זו הוא 'זריעה'.