סנובים, במקווה כבר הייתם?

במאה הקודמת היו אמותינו טובלות גם במי קרח (חשבו על זה: אוקראינה!) או גומאות מרחקים שעה שהמקווה היה מרוחק מילין רבים מביתן. כיום המצב הפוך. הטרנד הנוכחי הוא בניית מקוואות שדומים דמיון סיאמי לספא. לא ברור מאין צץ המגה-מקווה, המקווה המשודרג. כנראה במרילנד, בדרום אפריקה או במוסקבה. על כל פנים, לא חסרים בעלי עסקים יהודים שבחרו לתרום ממיטב כספם לבניית הספק-מקוואות ספק-ארמונות הללו. תופעת מקווה הפאר כבר כאן. תמונות המקוואות מחו"ל רצות בין אדריכל לאדריכל, וראשי מועצות דתיות דורשים, "תבנה לי מקווה כמו ברוסיה".
מבחינה הלכתית, חשיבות בניית המקווה עולה על חשיבות בניית בית כנסת. טהרת המשפחה ובניית הבית היהודי וקיומם של חיי משפחה תקינים ברובדם הפיזי לא פחות חשובים מבחינה רוחנית ומטפיזית, ולכן לא מכריזים על יישוב חדש כל עוד אין בו מקווה.
המרכז לטהרת המשפחה הוא האחראי על המקוואות בישראל, הנמצאים בהשגחת הרבנות הראשית. בשל הצלחת המקווה-ספא רוב המקוואות נמצאים היום במצב של פרה/פוסט שיפוץ, וכאשר התקציב מאפשר, המועצה הדתית של אותה עיר או אותו יישוב מקימה בהקדם גם מקווה חדש.
במקוואות הפאר שראיתי ודירגתי השיטה היתה ברורה. הגעתי בשעות שיא, כמו מפקחת, והכרזתי על בואי בטווח של דקות. אבל הבלניות רגילות לעשות כמה דברים בבת אחת: קיבלו את פניהן של הטובלות, ענו על שאלות בטלפון, דאגו לתכנת את הקומפקט דיסק לנעימות הרצויות, בדקו למי מהאמבטיות צלצלו הפעמונים וחייכו חיוכים אמיתיים.
המקבילות הארציות לגרסת המקווה-ספא נמצאות לרוב בבעלות פרטית, ולא נבנו מהתקציב הקלאסי של הרבנות, אלא בכספם של בעלי עסקים ושאר פילנתרופים, שעשו הכול כדי שלא יהיו ויתורים ברמת העיצוב והמפרט הטכני, בטח שלא בגלל תקציב.
הסתיו של שוהם
הרב סתיו, רב העיר שוהם, שבה נבנה בתהליכים מואצים מקווה שני שככל הנראה יהיה מן הזן המפואר, משמש כפוסק הלכה בעמותת צהר, שהקימה קבוצת רבנים מהציונות הדתית המסייעים לזוגות שלא מגדירים את עצמם דתיים להינשא כדת וכדין. צהר מחתנת 1,000 זוגות בממוצע בשנה, על פי כל כללי ההלכה, כולל לימוד מקדים משותף לשני בני הזוג.
– כבוד הרב, המפרט הטכני העשיר והפיינשמקריות אינם עוד סימן לאמריקניזציה ולנובורישיות שעוברות על ישראל?
"לא. ממש לא. במסורת היהודית ישנה השתדלות עצומה שההליכה למקווה תהיה קלה ונעימה. זה לא תמיד קל, והדרישה מן האישה קיימת גם כשהלוקסוס הזה לא בנמצא. אני אישית מקבל לפעמים שאלות טלפוניות מזוגות שנמצאים בטיולים באפריקה סמוך לאגמים ולמעיינות שלעתים יש בהם אפילו כרישים, ובכל זאת הנשים מקפידות לטבול שם. אבל כאשר אפשר לשפר את איכות הטבילה של הטובלת, אין טוב מזה".
– כמי שמייעץ רבות לזוגות שאינם מגדירים את עצמם דתיים, אילו קשיים בהבנת חשיבות שמירה על כללי טהרת המשפחה עומדים בפני הזוג העומד להינשא?
"אפשר לחלק את הקושי לשלוש: אחד, האדם מרגיש שפוגעים לו באינטימיות, אישה שתצטרך ללכת עירומה במקווה זה פגיעה באינטימיות, ועוד כשהדבר מתבצע לפני אדם זר, הבלנית. לכן הרבה נשים מרגישות נכפות לסיטואציה. דבר שני, נשים מפחדות פחד היגייני מהמקווה, חוששות שאין הוא נקי דיו, ולך תוכיח להן שבכל מקווה היום רמת ההיגיינה גבוהה: חיטוי המים והחלפתם נעשים בתדירות גבוהה ומבוקרת. בריכת שחייה הרבה יותר בעייתית, וממנה הן לא מפחדות. הבעיה השלישית קשורה בממסד: למה שאני אעשה משהו שהממסד רוצה. הכול טמון באווירה. כדי להתגבר על חלק מהקשיים חלק מהמדריכות בעלות ההכשרה ההלכתית הולכות עם הכלות למקווה, ואם הן מבקשות הן מצרפות דמות תומכת נוספת: אמא או חברה, העיקר שהכלה לא תרגיש לבד".

מי שסבורה שארגון צהר עושה עבודה מאוד חשובה היא המחזאית-שחקנית הדר גלרון, כותבת המחזה "מקווה" שמוצג בימים אלה. גלרון: "במצווה הזאת יש בעיניי המון יופי וחוכמה, אבל ההוצאה לפועל שלה מזמינה אנטי". נקודת הרתיחה ב"מקווה" מתחילה עם הגעתה של בלנית חדש וצעירה ושמה שירה, שאינה מסוגלת לקבל דברים כמובנים מאליהם, ולא פוחדת לשאול שאלות.
הסודות נחשפים, ורק בנקודת האל-חזור מתחיל להתבהר המחיר שתובעת האמת. אני מעדכנת אותה בתופעת מקווה הבוטיק, וגלרון מברכת על ההתפתחויות: "חשוב שהאישה תלך למקום שבו היא תקבל חוויה. בכלל חשוב שיבנו יותר מקוואות כאלו".
– את עצמך שומרת על כללי טהרת המשפחה וטובלת?
"כן".
– כאישה דתייה אינך חוששת שהביקורת שאת משמיעה על הממסד עלולה לחזק אנטי קיים אצל אנשים שמלכתחילה נרתעו מהמצווה?
"אני קודם כול אמנית. ואני באה עם האמת שלי. אני לא מנסה להחזיר מישהו בשאלה או בתשובה. והמורכבות נמצאת תמיד במקום שאין אמת אחת. בכלל, בהצגה יש כמה רגעים רוחניים מאוד חזקים. ההצגה בעצם היא לא על מקווה, אלא על נשים ועל מקום במובן הרב משמעי של המילה, והמקום הזה משמש יעד חשיפה לכל המגזרים. יש לי הרבה ביקורת על הבלניות. פעם היה לי כתם על הציפורן כי הדלת של האוטו נסגרה לי על האצבע, אז הסברתי לבלנית שזה לא לק, זו מכה, והיא אמרה לי בחביבות, שימי אציטון, יירד – יירד, לא יירד – לא יירד, הן לוקחות על עצמן אובר תפקיד".
– זו הכללה.
"זה נכון שיש בעיה עם בלניות, אבל בהצגה מי שמביאה את האלטרנטיבה לקיום היהודי היא גם בלנית וגם דתייה שמביאה את ההארה מבחוץ".
– הרב סתיו, נשמעת ביקורת על הבלניות.
"יכול להיות שלפעמים מתוך גודל האחריות הבלניות מחמירות יתר על המידה וחודרות למקומות לא להן, אבל בפרספקטיבה הכללית אפשר לומר שרובן הגדול של הבלניות הן עמוד התווך של טהרת המשפחה בבתי ישראל".
מקום ראשון – קריית צאנז
המקווה המפואר בארץ, שמשמש גם כתבנית לבניית מקוואות בחו"ל, נמצא בין ערמת בתים בקריית צאנז בירושלים, ברחוב זית רענן 1. המקווה נבנה מתרומות פרטיות של בעלי עסקים, ומנהל אותו רב אחד שגר בשכונה, כך הוא לפחות ביקש להיות. לדברי אותו רב אחד מהשכונה, "כל הארכיטקטורה נרתמה ליישום הפרקטי לפי הצרכים של המקום". על אף הטון הצנוע והתיאור העובדתי-פשטני, המקווה הוא לחלוטין ארמון. כדי להיכנס למקווה על האישה לעבור גן טרופי מקורה, השוחה בצמחייה ומותיר תחושה מיתית של גן עדן. מי שמתכננת לצלצל בפעמון כדאי שתחייך, כי יש טלוויזיה במעגל סגור, אבל אין כאן פפראצי וגם אין גישה לעיני ההולכים והשבים, פרט שמעלה את רמת הפרטיות של האישה הבאה לטבול למוחלטת. כשנכנסים הבלניות כבר מתגייסות במלוא הלבביות לקראת הטובלת.
ישנו סלון המתנה המרוהט בגוונים של דובדבן וזכוכית, תקרת הלובי בנויה בצורת קשת, והמודולריות הזו מכריזה חד משמעית שמדובר בסוויטה. במקווה נמצאים 15 חדרי אמבטיה מפוארים. כל טובלת מקבלת את כל הציוד הנדרש לטבילה: חלוק רחצה ומגבת, שמפו, סבון רחצה, ליפה, אציטון, מספריים, קיסמי אוזניים, תכשירים להסרת איפור – והכול כדי להמשיך ולשמור על פרטיות טבילתה של האישה, שיציאתה מן הבית לא תסגיר את יעד הליכתה.
לכל חדר מערכת הסקה משלו כך שכל טובלת יכולה לכוון את הטמפרטורה הרצויה לה. בכל חדר אמבטיה ישנו טלפון המיועד לצורכי הטובלת לשיחות נכנסות ויוצאות, שלא להזכיר את מערכת האינטרקום החכמה בין הטובלת לבלנית. האינטרקום מצוי בתקרה, כך שכשהטובלת זקוקה לדבר מה או כשהיא מסיימת לרחוץ ומוכנה לטבילה היא לוחצת על כפתור הסמוך לאמבטיה ומדברת כשידיה לא נדרשות להחזיק שפופרת. המים לא רק מוחלפים, אלא עוברים בדיקה קפדנית במכשור חדשני הערוך למדוד את רמת החומציות, ולרגישות לכלור ישנו מקווה חלופי ללא כלור.
לכלות שמגיעות ישנם חדרים מיוחדים. כשהטובלת מסיימת להתרחץ ולטבול, נדלקת נורית במערכת הבקרה המאותתת למנקה להיכנס ולנקות את החדר לקראת בואה של טובלת חדשה. אחר הטבילה לרשות הנשים נמצא טואלט ובו מוצרי איפור וקרמי הזנה לעור, מייבשי שיער ושאר תמרוקים. שלא כצלילים העולים בקומפקט דיסק המחומצן במספרה של שוקי זיקרי, הנעימות המושמעות כאן בקריית צאנז חפות ממלל ומהשפעות פופ-טראנס, אך רוויות במנגינות כשרות לא מזיקות. מוזיקה קלאסית כן, ואגנר לא. המקווה בקריית צאנז אינו מקווה פרטי לחסידות צאנז. נשים מכל מיני זרמים באות לכאן, חלקן כלל לא חרדיות. חסידות צאנז ידועה בפתיחות ובקבלה הטוטאלית של כל יהודי באשר הוא.
מקום שני – מקווה מי מנחם בכפר חב"ד ב'
מקווה מי מנחם הוא תופעה פמיניסטית מכאן ונסית מכאן. ארבע נשים – טובה לבנהרץ, דבורה-לאה רוטשילד, יפה שפינר ויעל – בנו לבד מקווה, אני חוזרת, לבד. ארבע הנשים, שהן גם ארבע אמהות, פתחו כל אחת בנפרד את "איגרות הקודש" לענייניהן הפרטיים (מנהג חב"ד הוא לפתוח באיגרות הקודש כדי להתייעץ בקושיות שונות בחיים).
אלא שהתשובות שהתקבלו היו נטולות קשר לשאלה, ולשון התשובה של הרבי מלובאביץ' היתה שיש צורך לבנות מקווה. הנשים – שהן גם חברות טובות – סיפרו אישה לרעותה את תשובת הרבי, והופתעו מעוצמת המקריות. מאותו יום החליטו על בניית מקווה מפואר.
נטולות אמצעים פיננסיים, הן לקחו הלוואה על דעת עצמן, בחרו קבלן שבא לקראתן במחיר, בחרו את בועז לרנר, שנחשב למשגיח מספר אחת בתחום בניית מקוואות בשיטת חב"ד. הן יצאו במסעות התרמה שלא הביאו כסף רב, אבל לדבריהן קרו מעשי נסים בדמויות של פילנתרופים אנונימים, חלקם בעלי עסקים בארץ ובחו"ל, שלפתע פנו אליהן.
כל תרומה כיסתה הלוואה קודמת בעיתוי מדעי של הדקה התשעים למועד פירעון החוב. לפעמים גם הגיע מועד פירעון החוב והסביבה היתה פסימית. "האנשים בכפר חב"ד לא האמינו שהמקווה ייבנה", מספרת לי אחת מהן. ובכל זאת, ארבע הנשים נשארו דבקות באמוציות של "לאלתר גאולה", וחוץ מתפילות, המשיכו מיטלטלות לכל קרן אפשרית. שנה וחצי של סיפורי מעשיות, ורק בשנה שעברה באמצע התמוז נפתח המקווה. בערב הפתיחה קרצפו ארבע הנשים את המקווה עד אחת וחצי לפנות בוקר. בה בשעה הרב של כפר חב"ד התעדכן שהספונג'ה כבר מאחורינו, וממש לפני שטס לחו"ל נכנס, בדק ואישר את כשרות המקווה.
אף שהנשים נשארו עם חוב כספי הן אופטימיות. לבנהרץ מפטירה: "השפע הרוחני ממשיך לרדת: כמה עקרות שהגיעו לטבול במקווה כבר נפקדו, וכמה רווקות שתרמו למקווה כבר התארסו. המקווה הזה נבנה בהוראתו של הרבי מלובאביץ' במעשי נסים, ויש בו סגולה מוכחת". אדריכלית הפנים שונמית וונדרבויים ושותפה גיל כהן הם שהשקיעו מכישרונם בעיצוב המקווה.
וונדרבויים עבדה על תקציב מזערי נטול ביטחונות ומהול במעשי חסדים ותרומות והרגישה שהבלתי אפשרי בא לבקר. המקווה, ששימש לפנים כמחסנים, היה בעל תקרות ישנות ונמוכות. כדי להיפטר מהרגשת הנומך בחרה וונדרבויים להעניק לקירות מראה קעור. הקירות עצמם צבועים בצבע קרם אפרסקי כדי להעניק הרגשה רגועה. גם התאורה ערוכה לכך: צהובה ועובדת בשיטת פי.אל.
בלובי מפוזרות ספות בצבע בורדו ושולחן מזכוכית אטומה. חלל מכוונן נוצר בין הסלון לדלפק הקבלה, ומולו, על הקיר כולו, תלויה תמונה גדולה של הרבי מלובאביץ'. מסביב כמה נישות סמוכות זו לזו. האלגנטיות המאופקת הזאת מזכירה מאוד מינימליזם יפני של סושי בר אופנתי.
פרוזדור מעוגל מוביל לחדר האמבטיות ולמקווה: הקרמיקה מחולקת לפסיפס גרניט ופורצלן. החומרים נבחרו בקפידה נשית. אי לכך ובהתאם לזאת הם מתחשבים במלחמה בבלאי ובקרצוף התמידי. את אביזרי האמבטיה קנו החב"דניקיות באיקאה כדי לחקות מראה של ספא.
האג'נדה של העיצוב, אליבא דוונדרבויים, היא לתת לטובלת הרגשה שמישהו חושב עליה, ולא בכדי יקפידו כל יום להחליף שושנה אדומה באגרטל האמבט. "חייבים לתת לאישה הרגשה של רגיעה ושמישהו חושב עליה", מסכמת וונדרבויים. והדבר ניכר גם בציוד הפרפומריה שמקבלת הטובלת לרחיצה ולקראת הטבילה ובחלוקי הבורדו המפנקים.
מקום רביעי – רמת אביב
ברחוב טגור, סמוך למעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב ולישיבת חב"ד בראשותו של הרב יוסי גינסבורג, נבנה באווירה קוסמופוליטית המקווה ברמת אביב, שהוא אינטימי יותר מהקודמים.
המבנה, הקטן יחסית, שם דגש על האמבטיות עצמן ועל המקווה ופחות על האווירה מסביב. גרם מדרגות עץ מוביל אל המקווה, שמעוטר בגילופי אבן של שבעת המינים, עשוי פסיפס ספרדי ואבני תכלת בתחתית הבריכה. כל מטר קרמיקה שונה מקודמו, וביחד נוצרת חטיבה הרמונית. הרעיון היה לחבר ישירות את הטובלת מהאמבטיה למקווה ללא מסדרון. המבנה ממוזג ומוסק כהלכה. למרות הקהילה החב"דניקית במקום המקווה אינו בנוי רק לפי שיטת חב"ד, מכיוון שהמקימים החב"דניקים גם הם פתחו באיגרות הקודש, והתשובה שנתקבלה מהרבי מלובאביץ' היא שיש לבנות מקווה לכל שלוש השיטות להקמת מקווה – השקה, זריעה וחב"ד.
רוב הנשים הנוהגות לבוא למקווה לא מגדירות את עצמן דתיות, ומגיעות בגופיות, בג'ינס, וכפי שהן מגדירות זאת, "שאנטי".
מקום חמישי – הרצליה
שלא כמקוואות המפוארים האחרים שהוזכרו בכתבה ונבנו בכסף פרטי, המקווה ברחוב סירקין 4 בהרצליה שופץ מכספי העירייה. יחיאל ושדי המפד"לניק, יו"ר המועצה הדתית בהרצליה, מעניק את כל הקרדיט בנושא הזה לראש עיריית הרצליה יעל גרמן: "ההתגייסות שלה היתה טוטאלית, והיא נלחמה על המקווה הזה". כשאני דשה במוצאה הפוליטי השמאלי של ראש העירייה גרמן, ושדי עונה: "לזכותה של מרצ ייאמר שהיא דוגלת בשוויון לכולם, כולל לדתיים".
סאונה בשימוש כבר יש, חדר טיפולים למסז'ים, פדיקור ומניקור בתכנון מתקדם – ושדי מראה לי את החדר המיועד. ישנו גם מקווה מיוחד לנשים המתקשות בהליכה (לא לנכות, הוא מבהיר, לנשים בעלות קשיי הליכה), מיזוג והסקה. למרות שהוא משמש כמקווה הראשי בהרצליה, הדבר לא ניכר בחזותו ובתחזוקו.
מקוואות יוקרתיים שבדרך: על פי השמועות, המקווה שנבנה בימים אלה בגבעת שמואל החדשה יתפוס כנראה מקום שני-שלישי. יש בו מקווה פרטי לנכות, והוא ערוך לטבילה לפי כל השיטות. בשוהם נבנה בקצב מואץ מקווה יוקרתי מאוד. בסביון המקווה עובר שיפוץ לדגם יוקרתי.