נס פח השמן – מה בין חנוכה לטהרה?!

בשאלת "נס פח השמן" כבר עסקו רבים. צריך לזכור שהמקור הראשוני להופעתו הוא התלמוד הבבלי¹ שנכתב מאות רבות של שנים אחרי המאורעות ובארץ אחרת. באף אחד מהתיאורים שקדמו לו, ספרי מקבים א' ומקבים ב', שהם בני התקופה פחות או יותר, זה לא קיים, גם לא במגילת תענית, אפילו לא אצל יוספוס. כך גם לא בתלמוד הירושלמי.

גם שאלת הגמרא "מאי חנוכה" יוצאת דופן. האמנם לא ידעו חכמים מה ענינו של החג, או אולי ידעו אבל השתמשו בשאלה רטורית כאמצעי דידקטי, במטרה להעצים את השאלה.

תמיהה נוספת מתעוררת על דברי הרמב"ם: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".²

הרמב"ם הכיר את נס פח השמן וכתב אותו בסעיף ב', אבל לפני כן בסעיף א' הוא כותב סיבה אחרת לחג "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". האמנם חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה? מזמן ניצחונו של יהודה וטיהור המקדש ועד הכיבוש הרומי עברו רק 98 שנים, וגם הם לא היו "ימי מלכות לישראל". קשה עד מאוד לקבל חג לזכר מלכותם של מלכים צדוקים³, של רוצחי הסנהדרין⁴, האמנם סבר הרמב"ם שמלכות הכהנים לגיטימית? ומלכותו של הורדוס שהיה צאצא של גרים? ומה עם שלטון הנציבים הרומאים, האמנם ניתן לכנות את: פונטיוס פילאטוס, אנטוניוס פליקס וגאסיוס פלורוס "מלכות לישראל"?

כשאנחנו בוחנים את ההיסטוריה היהודית של ימי בית שני, אנו מוצאים נקודת זמן בה חל שינוי מובהק בזהות היהודית, חז"ל כינו זאת "פרצה טהרה בישראל"⁵. העיסוק בעניני טומאה וטהרה הפך לנפוץ, יהיה מי שיאמר לאובססיבי. מתקופה זו ואילך אנחנו מוצאים מקוואות, ומקוואות לרוב. ישנם ישובים שיש בהם מקווה מתחת לכל בית, גם כלי אבן, שאינם מקבלים טומאה, מתגלים בחפירות הארכיאולוגיות. כלי אבן אינם פרקטיים לא ליצור ולא לשימוש, הם כבדים ויקרים ונשברים מהר. מעלה אחת יש להם, הם אינם מקבלים טומאה. מקוואות וכלי אבן הם מאפיינים מובהקים של ישוב יהודי בכל פעם שהם מתגלים בחפירה ארכיאולוגית.⁶

הורדוס לא היה מלך צדיק, אך בכל אחד מארמונותיו ישנן מקוואות, ולא רק בחזית המוחצנת, אפילו בחדר השינה האינטימי שלו, במקום שאיש מלבדו לא רואה, ישנו מקווה. במצדה, ביריחו ואף בארמון השונית שבקיסריה. בתוך הים, צמוד לבריכת השחיה, ישנו מקווה. זה לא נועד למלא צורך במים, גם לא ליצור רושם על מישהו, זו הזהות היהודית, מי שמקפיד במידה זו או אחרת על טהרה הוא יהודי, מי שלא – אינו יהודי. פרושים כצדוקים ואפילו השומרונים, החלו להתעסק בעניני טהרה. עד מתי נמשכה התופעה? איננו יודעים לומר. אין בידינו עדות טקסטואלית שתעיד מתי פסקה הזאת אפר פרה אדומה, אולם מחז"ל אנחנו למדים שהיא הוסיפה לנהוג שנים רבות לאחר החורבן. יש אומרים שאף מאות שנים אחרי. הממצא הארכיאולוגי בגליל מגלה מקוואות וכלי אבן אף במאה הרביעית לספירה.

מה פשר פריצת הטהרה בישראל, מה גרם לה ומה היא מבטאת?

היוונים ניסו לחלן את עם ישראל, גזירות אנטיוכוס ממוקדות לדברים הקדושים ביותר. למקדש, למועדים, לכהונה, למאכלות אסורות, לקדושת הברית, ולקדושת הבנות. העם היהודי התקומם כנגד ועטה על עצמו מעטה של טהרה. טהרה היא כלי אפקטיבי ליצירת חומה, להיבדלות. טהור לא יכול לחיות עם הטמא, לא לאכול איתו, לא להינשא לו ולא כלום. טומאה משדרת ריחוק. בימינו אנו, טבילה במקוה היא פעולה שולית. מעטים נזקקים לה. בימים ההם היא היתה פעולה יומיומית. לפעמים טבלו כמה פעמים ביום. בכל בית היה מקווה. אין ספק שתופעה שפורצת בבת אחת ובעוצמה שכזאת, אינה אלא תגובה למשהו חיצוני ומאיים.

האמנם עיסוק בטהרה הוא תופעה שכולה חיובית? לא! כל אידיאולוגיה, ותהיה הטובה והנעלה ביותר, בהיותה מופרזת היא מסוכנת. הגמרא מספרת על שני כהנים שהיו רצים בכבש, וכשהשיג האחד את חברו תקע הלה בלבו סכין. וכשבא אביו של הנדקר ומצא שעדין הוא מפרפר קרא לעבר הכהנים להוציא את הסכין מן הקודש בכדי שלא יטמא במות בנו. אומרת על כך הגמרא: "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".^​7

הקפדה על טהרה מבורכת, מפני שהיא יוצרת הבדלות מן הנכרים. עיסוק יתר בטהרה מסוכן מפני שהוא מוציא את האדם מן האיזון שכל כך נדרש בערכים מתנגשים.

לכשנצחו החשמונאים וטיהרו את המקדש, הם חגגו את הנצחון, אך לאחר מאות שנים, כשאין מקדש ואין מנורה, אין אפר פרה ואין טהרה, נדרשו חז"ל ליצוק תוכן רלוונטי למצוות החג, ועל כך הם שואלים "מאי חנוכה", כלומר מה לנו לחגוג את הניצחון לאחר החורבן, ואת מלכות החשמונאים לאחר שהתיונה ונמוגה אל תוכו של שלטון רומאי אכזר. ירדו חז"ל אל עומקם של גזירות הדת של אנטיוכוס ומצאו שלא באו אלא לבולל את שארית יהודה. משום כך נהגו היהודים אז בהקפדה יתירה על מנהגי הטהרה, מה שאפשר להם להיבדל מן היוונים ולשמור על הזהות המקורית שלהם. אך מה נעשה עתה? עמדו והעצימו את נס פך השמן. נס שכשלעצמו היה שולי, מלכתחילה לא קבעו חג על נס שכשזה, אך עתה הוא מסמל את כל מה שהיה אז ורלוונטי גם עתה. השמן הטהור והמנורה המסמלת טהרה הם הכי רלוונטיים בהתנגדות היהודית לנסיונות ההתבוללות בהם הם נתקלים בגלות.

הרמב"ם חילק את סיפור חנוכה לשתי הלכות. בהלכה א' הוא מביא את סיפור החג ואת שורשו, בהלכה ב' הוא פורט אותו לפרטים. בהלכה א' הוא מצייר מעגל, המעגל נפתח כשמלכו היוונים שגזרו גזרות שמטרתן לטמא את העם, את בנותיהם את המקדש ואת הטהרות, ונסגר כשהעמידו מלך מן הכהנים שהחזירו את הטהרה. יתר על מאתיים שנה עד החורבן יכלו היהודים לפעול בטהרה. אמנם צרות וקשות עשו להם המלכים המתייוונים כמו גם הורדוס והנציבים, ועדין המקדש פעל וסימל את הטהרה האולטימטיבית.

בהלכה ב' מביא הרמב"ם את הפרטים, את סיבת מנהג הדלקת הנרות בימינו, כאן לא תועיל שמירת הטהרה שהרי כולנו טמאי מתים ואין מקדש ואין מנורה. כאן בא נס פח השמן ומסמל את שמירת הטהרה למען ההיבדלות, היבדלות שהיא רלונטית בזמן הזה מאשר בימים ההם.

לעיל עסקנו בסכנה שעלולה לנבוע מעיסוק יתר בשמירת טהרה. למעשה, דיני טומאה וטהרה לא משמשים רק להבדלות מן הנכרים, הם אף יוצרים מעמדות (קאסטות) בתוך העם. ישנו חבר וישנו עם הארץ, יש מי שמקפיד לאכול חולין בטהרה ויש מי שאינו נשמר כלל ועיקר. אלו ואלו אינם יכולים לדור בצוותא, כמו גם לאכול בשולחן אחד או להינשא זה לזו. חז"ל ידעו זאת וביטלו הלכות רבות בתקופת העליה לרגל, ימים בהם נדרש העם להתאחד. אבל ישנה מעלה יתירה להעמדת הזהות היהודית על שמירת דיני טהרה, מעלה שעולה על כל הסכנות.
בעוד שלפני כן נקבע המעמד האישי של הפרט על ייחוסו השבטי או המשפחתי, על כשרונותיו או על מקום מגוריו. מכאן ואילך הוא עומד על מעשיו, ורק עליהם. הקפדה על טהרה היא החלטה אישית של כל פרט ופרט. הוא לא נדרש להיות מיוחס או בן לשבט כהנים, לא עשיר ולא כשרוני. לא לעסוק במשלי יד כזה או אחר ולא להתגורר ליד המקדש. הוא צריך רק להיות אחראי על עצמו, להיות מודע בכל רגע להיכן הוא הולך, במי ובמה הוא נוגע, ומה הוא אוכל.

העמדת המעמד האישי על אחריות אישית, אחריות שניתנת למימוש או למניעה בכל רגע נתון על סמך ורק על סמך החלטתו האישית של הפרט, היא היא התוכן הממלא את דיני הטהרה.

חג החנוכה לא נחוג היום על ניצחון בקרב שאינו רלוונטי, אלא על האפשרות (שהניצחון גרם) לכל יהודי להיות טהור, להיבדל מהטומאה ומן הטמאים, ובכל לשמור על זהותו היהודית, זהות שהיוונים רצו לבולל ונכשלו.

______________________________________________________________________________

1. שבת כא: