החלום ושברו

כשהתחלתי לקרוא את המאמר שפורסם לפני שבועיים, וראיתי בפתיח שרופא שומר תורה ומצוות מתראיין אודות חומרת ר' זיירא, התחלתי לחלום: בחלומי הנני רואה את בית המדרש נרעש, הנה סוף סוף יודעים אנו מהי זבה ומהי נדה. יודעים אנו לפרש את פסוקי התורה, ומתוך כך להבין את הלכותיה. יודעים אנו להבין את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במניית ימי נדה וימי זבה. סוף סוף יישנו רופא שומר תורה ומצוות, שבדק וגילה מהי זבה ומהי נדה, ואולי גם כיצד ניתן להבחין בין דם לדם. ובחלומי אני רואה את בית המדרש דן בשאלה, כיצד הגילוי החדש יכול לשנות את עולם ההלכה ואולי איננו רשאי לכך. מצאתי את עצמי אומר, גם אם עולם ההלכה לא ישתנה לפחות נבין את דין התורה המקורי על בוריו. וכך, מלא תקווה וסקרנות ניגשתי לקריאת המאמר.
להפתעתי הרבה מצאתי את עצמי קורא מאמר רבני, ולא רפואי. הפכתי במאמר שוב ושוב ואין בו אמירה רפואית אחת, כל המאמר הינו פולמוס הלכתי מובהק (שסובל מאי-דיוקים). אכזבתי היתה גדולה. אין בכוונתי להתפלמס על כל טיעון וטיעון שהעלה ד"ר רוזנק. אולם חשוב לעמוד על דיוק במונחים.
ד"ר רוזנק טוען שיש שתי רמות של איסור – הראשונה היא דין תורה של נדה שבעה ימים, והשני מנהג הנשים שמביאו ר' זירא. אמנם ד"ר רוזנק מזכיר מקורות נוספים אולם אינו עומד על הרמות השונות של האיסור. אכן, מדין תורה אשה נדה נוהגת טומאה, ואיסור קירבה במשך שבעה ימים. לעומתה אשה זבה צריכה לספור שבעה נקיים. ההתרחקות מחיים טבעיים, גרמה לבלבול הן בהבחנה שבין סוגי הדמים השונים, והן ביכולת הספירה המדוייקת של ימי הנדה וימי הזבה. מציאות זאת הובילה לתקנתו של רבי (נדה סו ע"א) : "ראתה יום אחד – תשב ששה והוא, שנים – תשב ששה והן, שלשה – תשב שבעה נקיים". תקנתו של רבי באה לכסות אפשרות של טעות בין נדה לזבה. ובמונחים הלכתיים – כל הנשים שלנו היום נידונות כספק נידות ספק זבות (טור קצז). פירושו של דבר שיש כאן ספק בדין תורה, ולא מנהג בעלמא. וכבר ידוע הכלל לכל אדם, ספק דאורייתא לחומרא.1
התוספת של מנהג בנות ישראל המובאת בשם ר' זירא, היא הנקראת מנהג. והיא מוסיפה תוספת של שבעה נקיים לרואה דם במשך יום או יומיים2 (דבר שאיננו מצוי במחזור הרגיל). מנהג זה הפך ברבות הימים להלכה פסוקה כדברי הגמרא: (ברכות לא ע"א) "אין עומדין להתפלל […] אלא מתוך הלכה פסוקה". ומהי הלכה פסוקה? לפי אביי זוהי הלכת ר' זיירא המביא את מנהג בנות ישראל. 3 וכבר הרחיבו על כך הרב בני לאו ואשתו במאמרם מן השבוע שעבר (הצופה ער"ש וירא).
מאחר ולא מדובר במנהג אלא בהלכה פסוקה. אם כך, אין מקום כלל לדון בכל כללי ביטולו. בעז"ה, כשנחזור לחיינו הטבעיים והמלאים, תחזור הלכה זו לתוקפה הראשון כפי שרצתה להנחות אותנו התורה, יחד עם מצוות רבות שאינם בידינו היום או נמצאות בידינו באופן חלקי.4
קשיים בקיומה של ההלכה
אכן הלכה זו יוצרת לעיתים קשיים הן במישור הרפואי הן במישור של עמידה בניסיון. לגבי המישור הרפואי כל מקרה שמגיע לפסיקה נידון בכובד ראש, ונמצא לו הפיתרון המתאים.
לגבי העמידה בנסיון אכן, זוהי שאלת כבדת משקל האם מבטלים הלכה אחת בשביל שמירת הלכה אחרת. שאלה זו נידונה במשך כל הדורות,5 ובדרך כלל הרצון לשמור את ההלכה המקורית, שלא מכשילה את הרוצים ללכת בה בתמימות, גוברת על המכשולים שלפעמים היא עצמה יוצרת.
ברצוני להוסיף, שדווקא מאמרים מסוג זה של ד"ר רוזנק , עלולים ליצור קושי בהקפדה על הלכות הטהרה. התחושה שיש איזה מנהג שולי כפי שעולה ממאמרו של ד"ר רוזנק, ולא דין ברור, היא זו המחלישה את קיום המצווה. דבר שד"ר רוזנק כל-כך חרד ממנו.6 העולם הרבני של היום מתוסכל לא פחות מאשר כלל הציבור ממצוות השונות שאינן יכולות להופיע במילואם ובצורתם המקורית. אולם עולם הרבנות מחוייב לשמור על המסורת ועל כללי הפסיקה כפי שעברו מדור לדור. זוהי גם צפייתו של הציבור מרבניו להיות קשוב לציבור ולפעול למענו, לעשות את מקסימום האפשרי – אבל רק במסגרת ההלכה.
וחשוב להדגיש – אין כאן מגמה של הסתרה והחבאה של הנתונים. בכל קורס של מדריכי חתנים או כלות הנושא של ההבדל בין נדה לזבה הוא נושא נלמד. בכל הדרכת חתנים וכלות הנושא מוזכר.
חלילה לנו ליצור חיץ בין עולם הרבנות, שמצוקות הפרט והכלל מדירות שינה מעיניו, לבין כלל הציבור. העולם הרבני הוא הראשון שנחשף, מודע וכואב את כל המצוקות והקשיים. והרבנים הם הראשונים שיירצו לדין תורה המקורי בב"א.
לסיכומו של דבר, אכן יישנם קשיים רבים שיצרה הגלות. אחד מהקשיים היא צורת טהרת המשפחה כפי שאנו מכירים כיום. בעז"ה, כאשר נזכה לתקן את הסיבות שבגינם יצאנו לגלות, נחזור לדיני תורה המקוריים בכל המובנים,נזכה לרוח טהרה וקדושה, שבמסגרתם ריחוק-מקרב של שבעה ימים יספיק, ולא נזדקק למציאות שבה אנו נאלצים לחיות כיום. אז נזכה לעבוד את ה' מתוך שמחה שלמה.
הכותב הינו רב הפוסק בענייני טהרת המשפחה ומדריך חתנים
הערות:
לדעת חלק מהראשונים 'ספק דאורייתא לחומרא' הינו דין תורה. עיין רשב"א תורת הבית הבית הרביעי השער הראשון.
2 עיין בשיעורי שבט הלוי סימן קפג ד"ה 'וצריך ביאור', שמסביר מדוע צריכים להזכיר שדינו של ר"ז בא ממנהגם של בנות ישראל. הוא תולה זאת בביטול פו"ר, שגורם דין זה, ולכן רק נשים שפטורות מפו"ר יכולות להנהיג מנהג זה.
3 עיין בסדר התפילות לרמב"ם, שמיד לאחר ברכות התורה הביא את דינו של רבי זירא. בזה הרמב"ם מביע שזו היא הלכה פסוקה ולא מנהג.
4 וזה מסביר את הסיבה שהרמב"ם מפרט את ההלכות כדין תורה, שהרי זו דרכו לפסוק גם בהלכות שלא נוהגות היום ובבוא היום יחזרו למקומם הראוי להם.
5 עיין סוטה מח ע"א. ועקדת יצחק שער כ'.
6 עיין בכל התגובות למאמרו באתרי האינטרנט השונים.