לכל המאמרים

שבעה נקיים – ההשתוקקות אל הפקידה

נכתב על-ידי אחינעם בן גיגי

ירחון "נשים" האחרון, התפרסמה כתבה בנושא שבעה נקיים, שהוצגו בה שתי גישות. האחת קוראת "להגמיש את ההלכה" ולהביא לביטול הימים הללו לפחות במקרים של עקרות הלכתית. והשניה כמובן נגד ביטולם. נושא העקרות ההלכתית והמשמעויות ההלכתיות שלו הוא נושא כבד ורגיש שראוי שגדולי הדור, וגדולי הפוסקים יעסקו בו, מאמר זה יעסוק בהיבט העקרוני והמהותי של הדברים.

א. התורה ואנחנו
שאלה יסודית שלא נדונה במאמר, וחשובה ביחס לברור סוגיה זו וסוגיות הלכתיות דומות, היא: למה אנחנו מקיימים הלכה? או במילים אחרות, כשאנו מקיימים הלכה מה אנחנו מצפים לקבל ממנה? האם אנחנו בעמדה של שומרים על ההלכה או בעמדה של מקבלים מההלכה? השאלה הזו איננה רק שאלה עקרונית – פילוסופית או החברתית – ציבורית, אלא קודם כל שאלה אישית-רגשית. כשאת או אתם מקיימים הלכות טהרת המשפחה, מה אתם מצפים לקבל מזה? האם יש לנו בכלל צפיה לקבל מההלכה משהו אישי, אנטימי? האם יש לנו אמון שקיום ההלכה יכול לתת משהו משמעותי לחיים האישיים שלנו?
שתי העמדות כמו שהוצגו בכתבה מייצגות שתי גישות כלליות ורחבות יותר ביחס להלכה, לצורך המחשה בלבד נקרא לראשונה הגישה הפתוחה ולשניה הגישה השמרנית. שתי גישות אלה יכולות לצאת מאותה נקודת מוצא, והיא שההלכה איננה אישית, שהיא מרוחקת ואולי מנוכרת, ולכן במצבים מסויימים לא מתאימה, ואז יש שתי אפשרויות: או שאנחנו מבטלים את עצמנו ומגוננים עליה, או שאנחנו מבטלים אותה ומגוננים על עצמנו. שתי האפשרויות חסרות באותה המידה את האמון בקשר קרוב, עשיר ומפרה עם ההלכה. דומה הדבר לשני דפוסים של ילדים, האחד חש שאבא לא מבין אותו את כאבו, ואת עולמו הפנימי, אז הוא מורד במצוות אביו, והשני לא בוטח באביו מכיוון אחר, הוא חש שאם  לא יעשה מה שאבא אומר אז אבא יתפרק, כי אבא חלש, אז הוא חייב לשמור ולגונן על אבא. האפשרות השלישית היא למצוא בתוכנו את האמון והבטחון שיש לנו אבא חזק, ותורה נפלאה,  לצד האמונה שמתוך השייכות וההשתיכות אל התורה והמצוות מגיע לנו לשמוח ולהתמלא מהן, ואז לחפש למצוא ולחוש את סוד הקשר הקרוב ביננו לבין התורה.  כאשר האמון הזה ישנו השאלה  לרוב תהיה "איך שבעה נקיים" ולא "האם שבעה נקיים.
המונח "קבלת עול תורה ומצוות" נושא את ההבנות האלו. קודם כל אנחנו בעמדת מקבלים. אנחנו רשאים לצאת ולהשתחרר מהחרדתיות ומהצורך לגונן על התורה שאפיין מאוד את תקופת הגלות, הקב"ה יודע לשמור על עצמו ועל התורה, הוא זקוק לנו אך לא תלוי בנו.  אנחנו נקשרים את התורה כי אנחנו רוצים לקבל ממנה משהו מאוד גדול, את הכלים שבעזרתם נוכל להתחבר לשורשים ולמימדים הרוחניים שלנו, ולחיות חיים עשירים שמחים ומלאים בערך העמוק של עצמם. בשביל לקבל את זה אנחנו צריכים לתת, לתת את ה"שמירה", לשמור את התורה, וזה גם עול, עול כבד וכואב לפעמים, אבל זו משמעותה של ברית. ברית לעומת הסכם מלאה ברגש ורצון גדול לקרבה ואיחוד, כאשר אלה ישנם, נמצאת הדרך לשמור על ההסכם בקלות ובשמחה, והתחושה היא שמה שמקבלים שווה את הקושי או הצמצום שחשים לעיתים. כאשר הרגש הזה חסר הברית עלולה להפוך לחוזה הזוי ובלתי אפשרי למימוש, וגם זו תחושה לגיטימית במכלול החויות שלנו כאנשים שקיבלו אליהם ועליהם עול תורה ומצוות.
ב. שבעה נקיים
ברצוני להציע מבט מסוים על "שבעה נקיים" שיכול אולי להסביר מדוע הם שייכים וחשובים לימינו. אין בהסבר זה שום תימוך להלכה הפשוטה שאיננה צריכה תימוכין כלל, אלא תמיכה לליבי ואולי ללב חלק מהקוראים והקוראות, שמסייעת לנו להשתדל לקיים תרי"ג מצוות בשמחה.
כמו שהוסבר בכתבה, בתורה שבכתב מתוארים שני מצבים שונים בהם אשה נטמאת. המצב הראשון זה נידה, והשני זבה. הראשון זהו המצב הבריא והחיוני של האשה בשנות הפריון שלה, בו היא מקבלת ווסת מסודרת מידי חודש. במצב זה היא נטמאת בהרגשה -תחושה,ידיעה פיסית של האשה שנפתח רחמה והיא עתידה בשעות הקרובות לראות דם ווסת. מרגע קבלת הווסת היא ממתינה שבעה ימים, במידה והדימום נפסק היא טובלת ביום השמיני. זבה לעומת זאת, הוא מצב בו רואה האשה דם או כתם שאינם בזמן הווסת ובאופי של ווסת, מצב המשקף איזשהו חוסר איזון אצל האשה, הדימום מהסוג הזה  לא מלווה בהרגשה והיא נטמאת.כאשר היא רואה את הדם. כאן, היא ממתינה עד שהדימום יפסק לחלוטין וסופרת עוד שבעה ימים נקיים ואז טובלת ונטהרת. דינים אלו הם דיני דאורייתא ואינם הלכה למעשה כיום.
פסוקים אלו בספר ויקרא באים בהקשר רחב יותר של מערכת הלכות טומאה וטהרה שנועדו להסדיר את הקרבה והריחוק מבית המקדש, ולא רק את זמני הקרבה והריחוק מהאיש. כלומר הלכות טהרת המשפחה נולדו מתוך מערכת הלכתית ורוחנית רחבה בהרבה שאותה אנו לא חיים היום. לכן, באין לנו בית מקדש הלכות אלו אינן ברורות ומוחשיות עבורינו, אנחנו לא באמת מבינים מה זו טומאה ומה זו טהרה כי יחד עם בית המקדש נגנזה גם ההבחנה בינהם.
עם חורבן הבית והמעבר אל הגלות כל הלכות טומאה וטהרה אבדו את ערכן הפנימי, במקביל חלו עליהם תהליכים שחלו על כל עולם ההלכה, תהליכים של הכללה והסדרה על מנת שההלכה תשמר בגלות, ואז, לאט ובהדרגה, מערכת נידה הוכללה בתוך מערכת זבה, עד תקנת רבי זירא  "אמר רבי זירא – בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (מסכת נידה דף סו) מתיקון תקנה זו ועד ימינו אנו ההתתיחסות  ההלכתית לכל דם הוא כדם זבה, כלומר האשה ממתינה שיסתיים, ומוסיפה עוד שבעה ימים נקיים ואז טובלות.
ג. גלות
המעבר העמוק והמשמעותי מהנידה אל הזבה למעשה מספר בעיני את סיפור המעבר אל הגלות, גלות של העם וגלות של התורה. מעבר ממצב בו התורה מופיעה דרך החויה הגופנית החושנית הפרטית של האדם בכלל ושל האשה בפרט, אל מצב בו ישנה חציצה, ישנו ריחוק של התורה מהאדם הפרטי והמקרה הפרטי, והיא מופיעה דרך מערכת ממסדית מוסדרת שענינה העקרי הוא שימור התורה בגלות.
תמונה זו עלולה להראות מדכאת ביותר, "הממסד הגברי" לקח את ההלכה האישית והאנטימית והעדינה כל כך שמציירת קו עדין ונקי בין אשה – קב"ה – איש, כמו שהופיעה עד החורבן, והפך אותה למערכת גסה, חד מימדית, שמאירה את האשה והמהות הנשית באור חשוך וחולה.
אני רוצה להציע מבט שונה היוצא מנקודת מוצא אמונית המבינה שהאופן שהתורה מופיע בכל דור הוא בהשגחה, הוא מתאים ומשלים את עבודת אותו הדור. מנקודה זו  עולה  שחז"ל למעשה הרגישו את התנועה הפנימית-רוחנית של המעבר לגלות, ויחד עם זה שהם ביטאו אותה בשינויים שיצרו בהלכה, הם נתנו לה תשובה דרך שינויים אלו. באופן כללי המעבר לגלות הוא מעבר מארץ ישראל מהאדמה הטבעית שלנו, אל אדמה אחרת, זרה. מעבר זה איננו מעבר טכני הוא מעבר מהותי, לכן ברובד נוסף הגלות היא פרידה מהגוף, ויותר מדויק, פרידה ממצב בו הגוף בכלל והגוף הנשי בפרט איננו רק בשר ודם, אלא הוא נושא מימדי חיים עליונים במחזוריות החודשית שלו. כלומר, כשהגוף שלנו בגלות הוא איננו אותו הגוף כשהוא נמצא על האדמה הטבעית שלו, אדמת ארץ ישראל.
האבחנה בין גלות לבית, מקבילה לאבחנה בין זבה לנידה. מצב של זבה מבטא חוסר איזון והתאמה בין תפקודי הגוף למערכת הבריאות והאיזון הרוחני שלו, שיש שם נתק, ויש שם חציצה, והגלגלים לא עובדים לאותם הכיוונים, אותו נתק קיים בגלות, לכן התשובה של התורה – ההתיחסות ההלכתית ל"זבה", מתאימה למצב של גלות.
חשוב להדגיש – אין זה אומר שהלכות זבה ושמירת שבעה נקיים הם הלכות שמתאימות לגלות או שהם הלכות גלותיות. ההפך, כפי שנראה להלן הלכות אלו שייכות לתהליך השיבה הביתה, הם הכלים שנתנו לנו עם חורבן הבית והגלות על מנת לחזור ולבנות בנו את אותה קומה שתחזיר אותנו הביתה.
ד. השתוקקות אל הפקידה
מה שממלא מבחינה הלכתית את הימים של שבעה נקיים זה הבדיקות והזמן – ספירת שבעה ימים . הבדיקה, שמכונה בפי חז"ל פקידה היא מפגש אנטימי בין האשה לבין עצמה ובאה למעשה להשיב אל האשה את אותה אחדות פנימית שהיתה לה לפני החורבן. אחדות שהיתה במציאות כולה, והאשה נשאה אותה בגופה ובטאה אותה באותה "הרגשה" – ידיעה פנימית חושית שהגיעה העת החודשית שלה. כך שהבדיקה היא הכלי שבא להחזיר את האשה אל מצב בו היא קרובה ויודעת את עצמה ואת כוחותיה ונפלאותיה, להחזיר אותה אל ה"נידה". ויש לנו, הנשים עוד דרך ללכת.
הזמן והספירה הם עוד מימד השייך לשבעה נקיים.  כמו בספירת העומר, גם כאן, הספירה והזמן מבטאים את  התשוקה להגיע, ולגעת באחד. תשוקה איננה געגוע, היא משהו הרבה יותר עמוק ומשפיע מגעגוע, היא זו שמושכת מלמעלה את ההתחדשות. התרבות שלנו כיום איננה תרבות משתוקקת, התשוקה מיד הופכת סבל, כואבת, קשה, ולכן אנחנו הרבה פעמים נוטים לוותר עליה, או על ידי סיפוקה המיידי, או על ידי ויתור מראש על מושא התשוקה. ויחד עם הויתור על התשוקה אנחנו מוותרים על ההתחדשות שהיא הקשר עם מקור החיים. בימי שבעה נקיים ימים יש לתשוקה מרחב להתפתח בו, לחיות בו, ואז כשהיא בשיאה היא מושכת את התחדשות, על ידי הטבילה במקור מים חיים.
נקודה זו מופיעה אצל ר' צדוק הכהן מלובלין.
"והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק עליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו, וע"כ סופר הימים כדרך האדם המתגעגע על איזה דבר שנקבע לו זמן, דסופר הימים שיש עד אותו זמן, מרוב תשוקתו וגעגועיו להגיע לאותו דבר, ועל ידי אותה השתוקקות, אח"כ כשנתמלא תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות…
רק תחת השמש אין חדש, אבל למעלה מהשמש שהוא התורה יש, דבכל רגע ורגע יוכל להשיג התחדשות, מה שלא נודע ונתגלה עדיין בעולם כלל, וזהו על ידי ספירה הקודמת כאשה שמתחדשת לבעלה כדי שתהיה חביבה עליו, והוא דוגמת הלבנה שמתחדשת בכל חודש וע"כ נקרא חודש, דיש על ידי בכל פעם חידוש, והתחדשות שאין מתישן ע"י שיש העלם בנתים, והחידוש שאחר ההעלם הוא דבר חדש ולא מה שהיה מקודם"  (ר' צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ' פרק י')
ה. גאולה
עם החזרה לארץ, לאדמה, לעצמות הגוף, כוחות החיים פורצים ותובעים את מקומם בעולם התורה. התהליכים שהתורה וההלכה עוברות יחד עם עם ישראל, כולם בונים את המופע השלם של הקב"ה בעולם. המעבר אל הגלות במובן העמוק של המילה לקח כמה דורות, כך גם עד ש"הגלות תצא מאיתנו". אני מזדהה עם הכיסופים לכך שיום יבוא, ויגיע גם המצב השלם בו תהיה גם אבחנה הלכתית – רוחנית בין נידה לזבה, עם כל המשמעויות הכרוכות בכך. אך יום זה בעז"ה יבוא אם נדע להרכין ראש בפני חז"ל ובמקום לדחות את הכלים שנתנו לנו, לקבל אותם אלינו ולעשות בהם שימוש פנימי ויוצר.
עד אז יש כמה תהליכים שאנחנו עוד צריכים לעבור. אחד מהם לצורך העניין זה להחזיר לנו, הנשים את הרצון והיכולת להרגיש את אותה ההרגשה הפנימית המעידה על זמן הנידה, כי עד אז לפחות לדעת חלק מהפוסקים אנחנו מוגדרות "זבות". זה לא הנושא ההלכתי כמו זה החוויתי – תרבותי – תודעתי שאליו ההלכה פונה. עוד אחד הוא אותו אמון שהוזכר לעיל. אמון הוא גם משהו שנוצר באופן טבעי כשיש מערכת יחסים טובה, אך הוא גם משהו שנותנים, כנתינה על מנת שתווצר או תתפתח יותר מערכת יחסים כזו, מה שאנחנו מכירים מאוד מקרוב בגידול ילדים נכון גם כאן, הגיעה העת שנמצא בתוכינו אמון מעמיק יותר בקב"ה, בתורה, ברבנים שלנו ובעצמינו, על מנת שנכונן ונבטא קשר מעמיק יותר, ביננו לבין הקב"ה והתורה. לא כאן המקום להרחיב בזאת, אך כל הלכות טהרת המשפחה הנוגעות מצד אחד במימדים הכי גופניים, והכי צנועים, והכי אנטימיים של החיים שלנו, ומצד שני במערכת ההלכתית-רוחנית של בית המקדש, יכולות להיות פתח לתהליך כזה, ולהפוך ממצבה מאובקת לעולם נפלא שהיה ואבד, לכלי עבודה פעילים, אלוקיים-רוחניים-חיים, שבעזרתם נשוב ונשיב אלינו את אותו עולם מופלא של בית מקדש.
התשוקה לחיים בהם הקב"ה והתורה מופיעים בתיאום מלא במציאות האנושית על הקרקע, היא תשוקה שאל לנו לוותר עליה או לדלג מעליה כל כך מהר, במקום למצוא פתרונות מעשיים ומהירים לאי נוחות שלנו, בואו נשאר קצת פעורי לב, נשתוקק, נאמין  שיש סדר, שיש אבא ואמא, ואם נקשיב היטב, בצניעות, נוכל גם יום אחד לכונן אותו כאן על פני האדמה.

נכתב על-ידי אחינעם בן גיגי
הכותבת היא אם לשלוש בנות, מדריכה כלות, מעבירה סדנאות לימוד לנשים ומורה מוסמכת ליוגה. מוזמנות לבקר באתר www.or-halevana.co.il