דבקות במטרה- לדמותה של רות

העידן הפוסט מודרני מציע מציאות פתוחה ודינמית, אשר אינה מקדשת ערכים מוחלטים. מציאות זו עשויה להותיר את האדם בן דורנו מבולבל ומשתאה אל מול אינספור אפשרויות, בחירות והחלטות – באין אמת אחת.
מעין תיאור מציאות זו, מוצאים אנו בתיאורם של חז"ל את מאפייני דור הגאולה – בעקבות משיחא, ובלשון חז"ל – בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה … וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת." (משנה, סוטה פרק ט).
עידן המשיח מתאפיין בהפיכת מלכות למינות, בהיעדר הנהגה ויד מכוונת ובחיפוש מתמיד אחר אמת, במציאות חסרת מוחלטות ורבת אפשרויות, כפי שמסבירים חז"ל: "מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית (האמת) עדרים עדרים והולכת לה." (סנהדרין צ"ז.).
מציאות זו היא העומדת בבסיס תופעות התגברות אגואיזם, אבדן דרך ארץ והשחתת המוסר הטבעי עד כדי – "נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכָּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֶשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם." (משנה, סוטה, שם).
תהיותיו של דור מבולבל, חסר הנהגה ורעב לאמת זה מוצאות מענה בדמותה היציבה של רות – אמה של מלכות.
גם רות חיה בדור רעב לאמת, בו היתה האמת נעדרת, כפי שדורשים חז"ל על לשון המגילה: " … "ויהי בימי שפוט השופטים" – מה צרה היתה שם? "ויהי רעב בארץ" למה "ויהי ויהי" שתי פעמים? אחד לרעבון לחם ואחד לרעבון של תורה, ללמדך שכל דור שאין תורה מצויה בו רעב מצוי בו." (ילקוט שמעוני רות). גם בדורה של רות נהפכה מלכות למינות בבחירתו של אלימלך הנשיא לנטוש את עמו הרעב, ולגדל שני בנים מתבוללים בשדה מואב – מעוז האופורטוניזם.
המציאות המבולבלת של דורה של רות משתקפת בפרט בהשתקעותו של אלימלך המנהיג בשדות מואב – הוא מואב אשר עצם שמו מנציח את הורתו בחטא טשטוש גבולות מותר ואסור עד כדי ניתוץ המסגרת המשפחתית הבסיסית – "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד היום" (בראשית יט, ל"ו-ל"ז).
האחיות רות וערפה, בנותיו של עגלון מלך מואב, גדלות בשדה מואב ומתחנכות מינקות על ברכי תורת מואב המזדמנת, שוברת המוסכמות והמסגרות. ואכן – ערפה מנציחה בשמה את תורת מואב אביה – על דרך הפניית עורף והתכחשות למחויבות.
רות, לעומת זאת, משכילה לספק מענה הולם לתרבות המואבית – בבחירתה להידבק בנעמי – "ורות דבקה בה". כנגד תורת מואב המצדדת בהיצמדות מקרית לאורח חיים זה או אחר, מציעה רות דבקות – דבקות בארץ ישראל –  "כי אל אשר תלכי אלך " דבקות בעם ישראל – "עמך עמי" ולמעלה מכל – דבקות בה' – "ואלקיך אלקי".
פער זה שבין תרבות מואב לבין הנהגותיה של רות – משתקף במדרש, העומד על ההבדל בין תורת בעל פעור המואבית לבין תורת ישראל: "אתם בית ישראל אינן כן הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל ואתם הדבקים בה' אלהיכם כשתי תמרות הדבוקות זו בזו במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד על ידי אשה ואתם הדבקים בה' אלהיכם דבוקים ממש." (סנהדרין סד.) בעוד ההיאחזות בתורת בעל פעור המואבית הינה היצמדות הארעית – כצמיד פתיל, ההיאחזות בתורת ישראל הינה דבקות נצחית – הפיכת התורה לחלק בלתי נפרד מהוויית העוסק בה.
הערכים המוחלטים והנצחיים בהם דבקה רות, משמשים עוגן להישרדות מפני מציאות יחסית וחולפת. בעולם גועש של הנאות מזדמנות ואפשרויות בלתי מוגבלות, עולם שבו הערכים נמדדים ע"פ הרייטינג – "מדד הצמידות הרגעית" ("צמיד פתיל"), מוצאת רות אי של שפיות מוחלטת – בו היא דבקה, ללא תנאים וללא פשרות, חרף הקשיים, ותוך ויתור נאצל על מעמד ויוקרה.
דבקותה של רות בערכי התורה מונצחת גם בהנהגותיה האנושיות והמוסריות. בדור בו נדמה כי פסה החמלה מן הארץ – גומלת רות חסד עם נעמי – ללא ציפיה לשכר, וזוכה בתמורה להיוושע בחסדו של בועז – "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה, לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים." (רות רבה ב, טו). הדבקות בערכי התורה מבליטה ומעודדת, אם כן, דבקות בערכי חסד ומוסר טבעי, כדברי הרב קוק: "סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של אדם הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדיה." (אורות הקודש, כרך ג', כ"ז).
הדבקות האבסולוטית בערכי התורה מהווה כלי מרכזי בהתמודדות עם העידן הפוסט מודרני בו אנו מצויים. מגוון הדעות והאפשרויות המאפיין את דורנו, עשוי להביא לאבדן דרך ולהתפרקות מערכים, במידה שאכן ריבוי הדעות והאפשרויות יאפיל על היכולת להיאחז בערכי מוסר שאינם בני חלוף. עם זאת, שימוש נכון במרחב הפעולה העצום שצופן בחובו עידן זה, עשוי להוביל לתוצאות כבירות, לפיתוח חשיבה, להגברת מעוף ולקידום ערכי מוסר טבעי, בכפוף ליכולתנו הבלתי מתפשרת להידבק בנצח.
ונדמה כי אין יפות ממילותיו של המשורר ח.נ. ביאליק, בשירו "אם יש את נפשך לדעת", לתיאור אותה דבקות נצחית, עיקשת וכמעט בלתי רציונאלית זו של עם הנצח בערכי הנצח, המסתברת כקרש ההצלה של עולמנו היהודי מזה דורות: " … אם יש את נפשך לדעת את המעוז אל ראשו מילטו אבותיך משאת נפשם, תורתם, קדשי קדשיהם – ויצילום; אם תאבה דעת את המחבוא בו נשמרה – ובעצם טהרתה – רוח עמך הכבירה, שגם בשבעה חיי חרפה, רוק וכלימה שיבתה לא הובישה חמדת נעוריה … הוי, אח נענה! אם לא תדע לך כל אלה – אל בית המדרש סור, הישן והנושן, בלילי טבת הארוכים, השוממים, בימי תמוז הבוערים, הלוהטים, כחום היום, בשחר או בנשף הלילה … אז יגדך לבך, כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרך ועינך תראה אוצר נשמתנו … ואם לא לקח א-ל ממך כל רוח קדשו ויותר עוד מתנחומותיו בלבבך, ושביב תוחלת אמת לימים טובים מאלה יגיה עוד לפעמים מפלשי מחשכיו – אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה! כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן, אשר בנס התמלט מן האש הגדולה האירו אבותיך על מזבחם תמיד. ומי יודע אם לא נחלי דמעותיהם העבירונו ויביאונו עד הלום ובתפלתם מאת ה' שאלנונו; ובמותם צוו לנו את החיים – החיים עד העולם!"