חיי שרה – חיים לדורות

"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ—בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק… י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם–אֶל-עִיר נָחוֹר. יא וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. יב וַיֹּאמַר—ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. טו וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ, עַל-שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד–בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ; וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד, לִקְרָאתָהּ; וַיֹּאמֶר, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. יח וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ–וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו. .. ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם, וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַגְּמַלִּים, עַל-הָעָיִן. … מב וָאָבֹא הַיּוֹם, אֶל-הָעָיִן; וָאֹמַר,ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם-יֶשְׁךָ-נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי, אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. מג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וְהָיָה הָעַלְמָה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ. מד וְאָמְרָה אֵלַי גַּם-אַתָּה שְׁתֵה, וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב–הִוא הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר-הֹכִיחַ ה' לְבֶן-אֲדֹנִי. מה אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, וַתִּשְׁאָב;.. וָאֹמַר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא. מו וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.{פ}" ( בראשית כג "א )

בפרשה ישנה הבחנה דקה באותו מושג: עין , עינה.
המושג עין נמצא בשימוש גם בהקשר להגר: " וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר". (בראשית טז, ז)
בהתייחסות לרבקה פעמיים חוזר שימוש במילה יחידנית בתנך – עַיְנָה.
המדרש מתרץ שמשהו היה מיוחד ברבקה והמים עלו כלפיה:
"ותרד העינה ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו, אמר לה הקדוש ברוך הוא את סימן לבניך, מה את כיון שראו אותך המים מיד עלו אף בניך כיון שהבאר רואה אותן מיד תהיה עולה, הה"ד (במדבר כא) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". (בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה סה )

בקטנותי אבקש להציע היבט נוסף, הקשור להא שנוספה לשרה:
הקב"ה משנה לשרה את שמה. והופך את האות יו'ד לה'א:
"ויֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ". (בראשית יז טו) .
ארוע דומה מצאנו בבריאת האשה:
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". (בראשית ב,כג)
השם שרי מביע לשון שייכות כמו אחי, ילדי, ..שיכות למשפחתה וכן כמו איש ואשה מדגיש שנלקחת מהאיש.
שרה לעומת זאת – לשון שררה, שלטון חיצוני השפעה על כל האומה. עומדת בפני עצמה על דעתה שלה.
אליעזר מחפש משהו ייחודי בכלה ליצחק.
כשהוא מבקש מים ומצפה שתציע גם לגמליו, הוא מחפש חסד ייחודי. אשה בעלת חסד, אך גם זו שתוסיף מעצמה. אשה שיש לה חשיבה עצמאית. 
עינה – עין שלה , לשון ראיה אך גם מעין העולה ומתגבר. מתחדש כל הזמן. מוסיף שפע . יש כאן עניין של חיפוש לא רק אחר חסד מיוחד אלא תכונות עצמאיות .
אליעזר מחפש אחר ה'א של שרה בתוך רבקה.
המדרש כותב (בראשית רבה, ס, טז):
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" -כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן. וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה. וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה. כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר וכיון שבאת רבקה חזר. וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד ויביאה יצחק האהלה ".
מהמדרש אנו לומדים על ארבעה עניינים הקשורים לאמהות ומאפיינים את מהותן אבל רומזים ל 4 מימדי הבריאה:
1. ענן- מים
2. דלתות פתוחות לרווחה – רוח
3. עיסה – אדמה
4. נר דולק – אש.
מימדים אלו כמו בבריאה קיימים בתוך כל אחת מאיתנו. הם מרכיבי הנשמה. מימדים אלו באים לידי ביטוי במצוות המיוחדות לנשים:
לה, הדלקת הנר וטבילה.
• הברכה בעיסה מרמזת על מצוות 'הפרשת חלה'. החיים הגשמיים, הכלכליים. על עבודות משק הבית והקיום הפיזי. מצוות הפרשת חלה מבטאת את העיסוק בעולם החומר ודנה ברובד חיי המעשה. בעבודת ה' ע"י המצוות. בעבודת האשה בבית ומחוצה לו, עבודה מעשית שתחילתה בחומר וסופה בחיבור ארץ ושמים. ברורים כמו ניפוי הקמח. הוספת המתיקות ע"י הסוכר. איזונים של המלח. מים שמחברים בינהם ומביאים אחדות. זהו ביטוי למימד האדמה, המביע את הבסיס, את היציבות, את החומר והחומריות. את העבר ( מעברה, מה עובר..) שכל אחת נושאת בקירבה. לישת הבצק דומה לעיבוד הנתונים והפיכתם ליצירה בעלת משמעות. חיבור כל הנתונים, כל החומרים והפיכתם ל'יש' חדש. חיבור בין הפכים, בין חומרים בעלי תכונות שונות. חיבור למצב של אין חזור. איחוד. הוצאה מהכח אל הפועל של כל אחד לחוד ושל כולם ביחד, בזכות החיבור. זהו הביטוי לאוסף התכונות המיוחדות שטבוע בכל אשה ובא לידי ביטוי במרכיבי העיסה. יחד עם זאת זקוק החומר לגורמים נוספים אשר בכוחם להפיח בו קדושה.
• מצוות הדלקת הנר מאופיינת במימד האש. היא האש הבוערת בקרבנו, אש החיים היצירה והיצרים. האש הצופה אל העתיד. נר דולק מרמז על החיים הרוחניים בבית, על חיי התורה והמצוות, שכן משולה התורה לאור והמצוות לנרות – "כי נר מצווה ותורה – אור " (מש' ו, כג). עבודת המידות והשאיפה לשלמות רוחנית. אך גם נשמת האדם משולה לנר ה' " נר ה' נשמת אדם " (משלי כ, כז)), אשר בכוחה להאיר .
לאורך כל ההיסטוריה אנו הנשים מרבות להדליק נרות. למן חטאה של חוה אשר כבתה נרו של עולם. נרות של שבת, נרות של קדושה , נרות של אהבה, נרות של חכמה, נרות של אמונה, נרות של ענוה, נרות של גבורה ועוד ועוד.. נרות שבת אנו מדליקים משום "שלום בית", הם נועדו להאיר את ביתו של האדם. האור הוא סוד האהבה , סוד החיבור והאחדות -זהו היכולת לחלוק, היכולת לתת לאחר מבלי להגרע, זהו שפע אינסופי, שנתן הקב"ה לעולם וכל אחד יכול ליטול כפי צרכו ולהאיר עד אין סוף. לפיכך אין אדם שאינו אוהב אור.
האש היא עוצמת האשה היהודיה. האנרגיה והתשוקה. חיבור לנשמה.
נשים חייבות בנרות חנוכה, אשר מטרתם שונה מנרות השבת. מהות נרות החנוכה, הוא – "פרסומי ניסא". נרות המונחים על פתח הבית אשר פונה לרשות הרבים, נרות שנועדו להפיץ את אור ה' בעולם כולו. ימי החנוכה הם סמל ומופת. כשם שבחנוכה אנו מעמידים חנוכיות "על פתח ביתו מבחוץ" ומאירים את העולם שמסביבנו באור התורה, כך צריך כל יהודי, בחיי היום-יום, להפיץ בסביבתו יותר אור, יותר שמחה, יותר דרך ארץ , אמונה ותורה. בראשית דרכו, האדם הוא בחינת נרות שבת, צובר הוא כח ועוצמה רוחנית, מאיר הוא את נשמתו האישית, מתעלם מהחוץ ובונה את עצמו. אולם בשלב מסויים בחייו, על כל אדם להוסיף לאישיותו פן נוסף ומימד חדש, בבחינת נרות חנוכה. צריך הוא להצטייד בעוצמתו הרוחנית ולצאת אל רשות הרבים, אל החיים הקשים, אל האנשים שלא זכו לאור, ולהם להדליק את האור .
האש אינה חומר מוחשי, היא מתגלה לעיננו רק כשהיא נאחזת בחומר. זוהי מציאות מופשטת האחוזה במציאות מוחשית. היא מציינת את שלום הרוח עם כוחות החומר. אש לבדה תכבה במשב רוח, אלא אם כן היא אחוזה בגחלת- בחומר, אז אותה רוח תלבה אותה. חומר של ערכים מוסריים תורניים. אבל אותה אש המבטאת את אש היצרים זקוקה להכווונה ולשליטה. שאם לא כן מסוכנת היא ותשרוף כל חלקה טובה.
• הענן מרמז על שלום הבית – האווירה בין בני הזוג מתוך הקדושה והטהרה. הענן מרמז על התגלות השכינה כמו התגלות הקב"ה במעמד הר סיני בענן. הענן מציין את השכינה השורה בבית מתוך ש" איש ואשה, זכו- שכינה בינהם". הענן מרמז על מצוות טהרת המשפחה הגלומה במצוות " נדה". מצוות הטבילה, היא נחלתן של הנשים. מצוות הטבילה מציינת את מימד המים, מצב ביניים בין חומר לרוח. קשר מיוחד המאופיין בזרימה וחיבורים, תהליכים ושינויים. חיבור בין הגוף הפיזי והרוח באמצעות המים הנוזליים. תהליכי הווה. זהו סוד ההתחדשות המתמדת של האשה – בדומה ללבנה המתחדשת מדי חודש בחודשו. זהו מקום החיבור בין ארץ לשמים, בין האשה ליוצרה.
הטבילה היא המאזנת את האשה, היא המחברת בין ה'עסה' לאש. הטהרה היא המחברת בין עבודת החומר לקדושה. המאפין את שלוש המצוות הללו, הוא הגדרת הגבולות.
האש הופכת את הקמח והמים לבעלי צורה מוגדרת ומשמעותית – לחלה.
המים הופכים את הקמח לעיסה , הם המגבילים את שריפת האש.בכמותם המדודה לא ייבשו ולא יציפו אלא יאפשרו חיים.
הגבולות הם המאפשרים לשים ליצרים, לשאיפות ולכל מאוויינו גבולות ברורים וע"י כך לקדשם. הגבולות הם המאפשרים לאדם להגיע ל"קצה גבול יכולתו" – לאותו קצה בו יהיה עליו להתמודד עם השאלה : " מה יש לאחר הגדר?", זהו המקום המונע ממנו את המעבר הגשמי אך מאפשר לו "לחצות את הקוים" הרוחניים ולפגוש את אלוקיו… שלוש מצוות אלו מכניסות את הכוח והעוצמה לחיינו.
ע"י שלוש מצוות אלה חולשות הנשים על כל מיגזרי הבית והחברה. מארג של בניה כלפי פנים – זוגית ומשפחתית ובניה כלפי חוץ- בניה חברתית ואמונית. תפקידן לבנות את הבית על כל רבדיו הגשמיים והרוחניים כאחד.
שלוש מצוות אלו מביאות את השלום, את ההרמוניה, והשלמות של מכלול החיים הפיזיים, הרגשיים והרוחניים של כל אשה. בעזרת מצוות אלו ניטע בנשים היהודיות כוח ועוצמה למלא את ביתן, עמן והעולם כולו בטהרה וקדושה. באור, אהבה, רעות ושלום.