אדם להבל דמה

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב'). שלמה המלך פותח את מגילת קהלת באמירה מרחיקת לכת לפיה הכל משול להבל בעיניו. לפי המדרש (קהלת רבה א', ג'), שלמה למד זאת מאביו, דוד המלך, אשר אמר (תהילים קמ"ד, ד'): "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר".
זאת ועוד, המדרש מונה את מספר ההבלים המוזכרים במגילת קהלת (שבעה בסה"כ), ומקבילם לשבעת ימי בראשית: "שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית."
מדוע משולים שבעת ימי בראשית להבל? מסביר המדרש, כי בריאתו של הקב"ה "מתפרקת" לכאורה לנגד עיניו, ואינה מקיימת את ייעודה, וממילא נדמה כי אין בה טעם: "בראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכתיב  "כי שמים כעשן נמלחו". בשני: "יהי רקיע", וכתיב "ונגלו כספר השמים". בשלישי: "יקוו המים", וכתיב "והחרים ה' את לשון ים מצרים". ברביעי: "יהי מאורות", וכתיב "וחפרה הלבנה". בחמישי: "ישרצו המים", וכתיב "אסף עוף השמים". בששי: "נעשה אדם", וכתיב "אסף אדם ובהמה". בשבת מאי אית לך למימר? (בשבת – מה יש לך לומר?) "מחלליה מות יומת" (קרי – גם השבת ניתנת לחילול), הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו …"
מלשון המדרש עולה, לפיכך, כי כל הבריאה, וכן כל האנושות, ואף השבת הקדושה בכבודה ובעצמה – כולם הבל.
מהו הבל?
המדרש מסביר את מאפייניו של ההבל: "לאיזה הבל? אם להבל של תנור – יש בו ממש, אם להבל של כירה – יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש, הדא הוא דכתיב "הבל הבלים אמר קהלת". ר' שמואל בר נחמן מתני לה בשם ר' יהושע בן קרחה: לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש" (שם).
מדברי המדרש עולה לכאורה, כי  ההבל אליו משווים דוד ושלמה את האדם ואת העולם אינו בעל משמעות, ולא ניתן לעשות שימוש בחומו לצרכי חימום, כדוגמת הבל התנור או הכירה. מדובר בהבל חסר ערך, נטול ממשות, אשר לא נשתמר בו שמץ של חום, כדוגמת ההבל שאין בו כדי לחמם את הקדרה השביעית על גבי הכירה (כמובן ששבע הקדרות מקבילות לשבעת ימי הבריאה, אך קצרה היריעה מלהרחיב על כך במאמר זה).ברם על אף שההבל אינו חם, עדיין ניתן לטעון כי בהבל זה יש ערך רב. הבל הינו למעשה אדי מים, ממש כמו ערפל או ענן.
במובן זה יתכן כי יש הקבלה מסויימת בין הבל זה לבין הענן והערפל הסובבים את השכינה: "ומשה נגש אל הערפל, אשר שם אלקים" (שמות י"ט, ט').
יתרון ההבל על המים נעוץ ביכולת חדירה הסימביוטית המושלמת שלו. בעוד האדם זקוק לפעולה מודעת של שתיה על מנת להחדיר לקירבו מים, הרי שההבל חודר לאדם באופן בלתי מודע כמעט. אנו נושמים הבל, וההבל מפעפע לעורנו.
על תכונתו זו של ההבל כבר עמדו חז"ל (תענית ג:): "ואמר רבא תלגא לטורי (שלג להרים) מטרא רזיא לאילני (גשם חזק לאילנות) מטרא ניחא לפירי (גשם נוח לפירות), עורפילא (ערפל) אפילו לפרצידא דתותי קלא (הגרעין שמתחת הקרקע) מהניא ליה (שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד) מאי עורפילא עורו פילי ואמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט (בחור חריף דומה לגרעין שמתחת לאדמה, שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה)"
מעניין, כי לפי מדרש זה, האנושות זקוקה דווקא להבל לשם התקיימותה. לא השלג ולא הגשם המונחתים מן השמים חודרים את הגרעין הקשה שנעוץ באדמה, כי אם דווקא ההבל והערפל הבלתי נראים, הם יסוד צמיחת האנושות ושגשוגה.
אולי בשל כך דרשו חכמנו: "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (שבת קי"ט:).
אגב, בהמשך מדרש זה מקשה רב פפא על דרשתו זו של ריש לקיש, ושואל מדוע אין העולם מתקיים בשביל הבל פיהם של רבנים העוסקים בתורה? עונה לו אביי: "אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא" (שם) – אכן קיים הבל שאין בו רוע וטומאה, וכל כולו רק מים חיים.
בחג הסוכות, בו נידונים על המים, ובו חוגגים את ניסוך המים, מכונה האנושות על שם המים – "הבל" – אותם אדי מים מחיים, אשר אף אם איננו תמיד מרגישים בקיומם,  אף אם איננו חשים את חומם, עוטפים אותנו ומפעפעים בקרבנו.
מייחלים אנו כי ישפיע עלינו הקב"ה שפע טוב שיחדור אלינו ויעוררנו לצמיחה, כאותו הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בו חטא, שבשבילו מתקיים העולם.