הרצון לשוב

עסקנו בדברי המשנה במסכת יומא (ח', ט'): "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". על פניו המשנה מדברת על שני סוגי אנשים. האדם הראשון, המוזכר בחלק הראשון של המשנה, חוזר על חטאו יותר מפעם אחת וסומך על תשובתו שתציל אותו: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב" ענשו של אדם זה לפי המשנה: "אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה" – לא יסייעו לאדם זה מן השמים בתשובתו. האדם השני, המוזכר בחלק השני של המשנה, חוטא אך פעם אחת וסומך על כפרת יום הכפורים שתציל אותו: "אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". לכאורה העונש המוזכר במשנה לאדם זה חריף יותר: "אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" – הוא לא יזכה בכפרה.
על אף שהמסר המובא במשנה בהיר ומפורט למשעי, בא הרמב"ם ו"טורף את הקלפים" בהעניקו פירוש מרתק ללשון משנה זו (הלכות תשובה, ד'): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו ואלו הן  והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר".
הרמב"ם משווה בין הדין המוזכר בחלק הראשון של המשנה לבין הדין המוזכר בחלק השני של המשנה. לפי הרמב"ם האמירה: "אחטא ויום הכפורים מכפר" נובעת מהאמירה "אחטא ואשוב". שורש שתי התופעות זהה. גם העונש המושת בכל אחד מהמקרים זהה לפי הרמב"ם, בין אם אדם אומר "אחטא ואשוב" ובין אם אדם אומר "אחטא ויום הכפורים מכפר" – העונש הוא: "אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו". הרמב"ם גם מתאר באור שונה את החלק הראשון של המשנה. במקור נאמר פעמיים "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב". הרמב"ם עם זאת מתאר רק פעם אחת: "האומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר". מדוע סטה הרמב"ם מלשון המשנה? מדוע השווה את המעשה המובא בחלק הראשון של המשנה למעשה המובא בחלק השני של המשנה? מדוע החיל בשני המקרים את אותו העונש? מדוע השמיט את אזכור החזרה על מעשה החטא והתשובה כמובא בחלק הראשון שבמשנה?
הסבר מופלא לשיטת הרמב"ם מצוי בפירוש מהר"י בן חביב: "אלא דהתנא נקט תרי זמני לאשמועינן חדושא דאע"ג דהוא חטא חמור דנעשית לו כהיתר אפ"ה כל עונש שלו הוא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה כלומר דלא יעזרוהו מן השמים לעשות תשובה אבל אם הוא ישתדל לשוב בכל לבו תשובה מועלת לו". הרמב"ם מפרש המשנה באופן מעודד. לא משנה מה גודל נפילת האדם – העונש יסתכם בכך שמשמים לא יספיקו בידו לעשות תשובה, שלא יסייעו לו בתשובתו. עם זאת, תמיד האדם יוכל לשוב, אפילו אם התשובה תהיה קשה ומאתגרת. מטעם זה מסביר מהר"י בן חביב מדוע הרמב"ם מזכיר רק פעם אחת: "האומר אחטא ואשוב" ולא פעמיים כבלשון המשנה: "ואם היה אומר התנא אחטא ואשוב חדא זמנא הייתי טועה לומר דבתרי זמני לא יועיל לו תשובה, קמ"ל דאפילו בתרי זמני העונש שלו הוא דאין מספיקין כו' וה"ה באומר פעם א' אין מספיקין דמלתא דסברא הוא דכיון דחוטא על סמך התשובה לא יעזרוהו לשוב כסברת המקשה, ובכן עלו דברי הרמב"ם כהוגן". לא משנה מה גודל החטא, ולא משנה כמה פעמים חזר החוטא על חטאו – תמיד יהיה מקום לעשיית תשובה. החזרה על מעשה החטא בלשון המשנה נועדה לחדד, שגם אם העבירה תיעשה לחוטא כהיתר, עדיין יוכל החוטא לשוב, אף אם לא יסייעו לו מן השמים.
מפרשנות זו את דברי הרמב"ם עולה, כי הדלת לעולם לא תיסגר בפני תשובת האדם – אם באמת ירצה בתשובה. כח רצון זה מובלט מאוד בכתבי הרב קוק ככוח מניע לתשובה: "אע"פ שהוא מתלבט מאד איך להוציא את רגליו מתוך הבוץ של החטאים, אע"פ שלא נתברר לו כלל וכלל איך מתקנים את העבר כולו, אע"פ שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, ואבני נגף הם מלאים, אבל הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ, עד אשר גם אש הגיהנם של הצער העמוק מתהפך גם הוא לנחל עדנים". אין דבר העומד בפני הרצון, דבר לא יעכב את האדם המשתוקק לשוב, ויה"ר שנזכה לתשובה שלמה, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.