עמידה, שיחה ופגיעה

נמצאים אנו בעיצומן של רצף פרשות חיי יעקב אבינו, בכיר האבות. כבר בתחילת דרכו מוצא עצמו יעקב אבינו בורח לחרן מפחד אחיו, משתקע בגלות למעלה מעשרים שנה, חוזר בדרך לא דרך אל הארץ המובטחת, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם אתגרים חינוכיים וקיומיים קשים מבית ומחוץ. דווקא כעת, בתחילת פרשת וישב, כשהוא מבקש סוף סוף לישב בשלווה על אדמתו, קופץ עליו רוגזו של יוסף, אשר יוביל, בסופו של יום, את יעקב לרדת שוב מהארץ, ולמצוא את מותו במצרים. על היחס בין פרשת חייו המאתגרת של יעקב, לבין פרשות חייהם של אבותיו מולידיו – אברהם ויצחק – עומד המדרש (ברכות כ"ו:), העוסק בכוחה של תפילת האבות: "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום… אברהם תקן תפלת שחרית שנא' (בראשית יט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה … יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה … יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר (בראשית כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה …". אברהם מתקן את תפילת שחרית, יצחק מתקן את תפילת מנחה, ודווקא יעקב מתקן את תפילת ערבית. בניגוד לקודמיו – יעקב מתפלל אל הקב"ה בחושך, אמונתו נבחנת בלילות, בצער הגלות, מתוך קושי ותלאות.
עיון מדוקדק בלשון המדרש מגלה, כי המדרש אינו רק מורה על זמני היום השונים בהם התפללו אבותנו, כי אם אף על סוג תפילה ייחודי לכל אחד מן האבות. תפילת אברהם מכונה "עמידה". תפילת יצחק מכונה "שיחה", ואילו תפילת יעקב מכונה "פגיעה". מה ההבדל בין שלושת תיאורי תפילה אלה?
מסביר הרב קוק (עין אי"ה, ברכות, פרק רביעי), כי כל אחד מתיאורי התפילה משקף בתמצית את מהות האב המתפלל. לשון עמידה הינה לשון חוסן, תפילתו של אברהם מקנה לו כח עמידה מול אתגרי היום יום השוטפים, מול עשרת הנסיונות בהם הוא מתנסה, ובלשון הרב: "וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים, להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהיה לו עמידה נכונה וקיימת שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל עמוד בניסיונות של הכוחות המתנגדים. לזאת תערך התפילה לתכלית זו בשם "עמידה", על אודות פעולתה".
תפילת יצחק מכונה שיחה, זוהי תפילה טבעית, המעידה על יושרו, טהרתו ונקיונו של המתפלל, אשר אינו נגוע בהבלי העולם, אשר אינו נוטה אחר תאוות ליבו, כי אם מתנהל בתמימות בשיחה מול קונו. תיאור זה מתאים כל כך ליצחק, עולה תמימה, אשר מעולם לא יצא את הארץ, המוצא השראה בשדה, ובלשון הרב: "שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"ג רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת הערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלקים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה".
תפילת יעקב מכונה "פגיעה", לשון פגיעה הינה לשון השראה, התגלות, תפילה אשר בכוחה לשנות מציאות, לחולל מהפכים, כנגד כל היגיון, ובלשון הרב: "אמנם עוד יש רב יתרון לתפילה, והיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עיון הנגשים אל ה' שע"י התפילה ירומו אף ינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה  … הם פוגעים מעמדים גדולים יותר מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלקים חיים בלב ונפש טהורה".
דווקא את ההשראה הגדולה מקבל יעקב בתפילת ערבית. מן הלילה הקשה והחשוך יוצא יעקב עם תובנות אדירות, כמאמר הרב קוק: "ולזה המעמד הרם מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו". תיאור זה הולם את פשט הכתוב. מן הלילה ההוא בבית אל, רגע לפני היציאה אל חרן, מקיץ יעקב עם ההכרה (בראשית כ"ח, ט"ז): "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". ו מן העימות הלילי עם המלאך יוצא יעקב מחוזק, עם שם חדש (ל"ב, כ"ז-כ"ט): "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי … וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל".
מסר זה ילווה אותנו, בני ישראל, לאורך כל הדורות, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. איננו מפחדים מחושך, איננו מתייאשים מהלילה. כל אתגר נתפס כהזדמנות להתעלות, להשתפר. מכל התמודדות ניתן לצאת מחוזקים. איננו מתנהלים לאור תחשיבים סטטיסטיים והסתברותיים. מיעקב אבינו למדנו לחלום דווקא בחשכת הליל, כפי שמתאר הרב: "לחזות מחזות נושאים תבונות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת תקרא פגיעה". חלומות יעקב ותפילותיו חוללו מציאות, שינו עולמות. אף אנו בניו היינו כחולמים, גם לנו הכח לגרש החושך, ויה"ר שנזכה.