לא נותנים חצי מן השמים

שמות שונים ניתנו לאשה בפרשת בראשית. עם בריאתה, מכנה אותה הקב"ה "אשה": "וַיִּבֶן ה’ אֱלֹקים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (בראשית ב', כ"ב). אח"כ, בפרק ג', מייד לאחר שנענש בשל אכילתו מעץ הדעת, מכנה האיש את האשה "חוה": "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (בראשית ג', י"ט-כ').
לכאורה השם חוה מסמל את תכליתה האמהית של האשה: " כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (שם). ברם ראוי להקשות: מדוע מקבלת האשה ייעוד אמהי זה מהאיש ולא מהקב"ה?  מדוע לא מצוי בכתוב ייעוד אבהי מקביל לאיש?
בנוסף לא ברור מדוע האיש קורא לאשה "חוה" רק בפרק ג', בעוד שהייעוד האמהי הופיע קודם בבריאת האיש והאשה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א', כ"ח)? כמו כן קשה להבין מדוע ניתן השם "חוה" בסמוך לחטא ולעונשו?
המדרש עומד על פשר סמיכות מתן השם "חוה" לענישת האיש והאשה: "א"ר אחא חיויא חיויך ואת חיויא דאדם (הנחש הוא נחשך ואת נחשו של אדם)" (בראשית רבה כ"ב, ב'). האדם המתוסכל, שזה עתה נענש בשל נפילתו, מטיח באשה את מרירותו, ומאשימה בחטא, בכנותה  "חוה", מלשון "חיויא" – נחש.
כיצד מתיישבת המשמעות שמייחס המדרש לשם "חוה" כ"נחש" עם המשמעות המיוחסת לשם "חוה" בפשט הכתוב כ"אם כל חי"?
נדמה כי דברי המדרש (יומא ס"ט:), העוסק במאמצי חז"ל להכנעת היצרים שהחריבו בית ראשון, יסייעו בהבנת העניין: "בעו רחמיה ואמסר בידייהו [ביקשו חכמים רחמים, ונמסר יצר העריות בידיהם] … חבשוהו תלתא יומיה ובעו ביעתא בת יומא בכל א"י ולא אשתכח [כלאו חכמים היצר במחבוש שלושה ימים, וביקשו ביצה בת יומה ולא מצאו (רש"י – כי בטלה פריה ורביה)]. אמרי היכי ניעביד? מקטליה – כליא עלמא [אמרו – מה נעשה? אם נכלה יצר זה יכלה העולם (שכן תתבטל פריה ורביה)], נבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי [שמא נבקש רחמים רק על "חצי" מיצר זה (נוותר על התאווה, אך נותיר פריה ורביה) והרי לא נותנים חצי מן השמים!).
אל מול שאיפת האנושות לוותר על "חצי" מכוח היצר אומר הקב"ה – לא נותנים חצי מן השמים – או שתתמודדו עם היצר, או שתוותרו על כולו.
המתח שבין הייעוד השמיימי השלם לבין שאיפת האנושות להתפלג משתקף בסיפור הבריאה שבחומש בראשית:
בגן עדן יועד לאדם ייעוד מלא: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב', ט"ו), ברם בניו מתפצלים: "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (ד', א'). בדומה, בגן עדן נבראים האיש והאשה בהרמוניה משפחתית מונוגמית אחת, ברם לאחר החטא מתערערת השלמות: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים  שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" (ד', י"ט), כפירוש רש"י (שם): "אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש". הצורך בפילוג מתעצם בדור הפלגה: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית י"א, ח'-ט').
על דרך זו ניתן להסביר את פשר הכינוי "חוה" שמעניק האיש לאשה. האדם אינו מייעד לאשה כל ייעוד חדש בשם "חוה". ייעודה האמהי ניתן לה עם בריאתה, והוא גלום בשם "אשה" בו קראה הקב"ה.
השם "אשה" משקף שלמות. שם זה כולל תכלית רוחנית, כדברי ר' יצחק עראמה: "… שם אשה, 'כי מאיש לוקחה זאת', וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות" (עקידת יצחק, בראשית, שער תשיעי, ע"ג), וכן כולל תכלית אמהית (ר' עראמה אינו רואה בשם אשה משום ייעוד אמהי, ברם לאור המדרש דלעיל נדמה לעניות דעתי כי ראוי לראות בשם אשה משום ייעוד כולל), ממש כפי שהשם "איש" משקף תכלית רוחנית ואבהית (לכן אין צורך במתן שם "אבהי" נוסף לאיש).
כשהאיש קורא לאשה "חוה" הוא מצמצם את תכליתה המקורית. האדם מבקש לוותר על "חצי" ממתנת שמים, הוא בז לייעודה הרוחני של האשה וקורא לה רק – "חוה". מכאן ולהבא – אינך אלא חוה – לא יותר.
מטעם זה מבקר המדרש בצורה כה נוקבת את השם "חוה", שם שנולד בעטיו של חטא ועונש, המשקף את נפילת האנושות, את הויתור חסר האחריות על הייעוד האלקי.
תפקידנו להתעלות מעל גזירת הצמצום שגזרנו על עצמנו, להשיב עטרה ליושנה, לשאוף לשלמות, לאור יסוד האמונה הבסיסי לפיו לא נותנים חצי מן השמים.