יש תקווה לשינוי – רשמים מכנס "מקוה. בואו נדבר על זה"

יחד עם מספר נשים הייתי שותפה בארגון הכנס "מקוה. בואו נדבר על זה" בי"ד בכסלו תשע"ג בירושלים. נאספנו, נשים ממקומות שונים בארץ, מקומות שונים בנפש, מקומות שונים בסקאלה הדתית, החברתית והפוליטית, ובחרנו לעסוק בנושא המקוואות, שהוא אחד מהאזורים היותר חשופים שבנפש האישה הטובלת, של החברה הדתית, של הגוף ושל הרוח שלנו…
לא ידענו איך יהיה, מי יבואו וכמה עניין נעורר. כולנו חשנו מתח גדול בין אמונה כנה ואותנטית בנחיצות העשייה שלנו, ובין הרצון להימנע מיצירת סערה גדולה מדי. הונענו מתוך דחף שאולי קוראים לו "עזות דקדושה", לעסוק בנושא שהורגלנו כי השתיקה יפה לו במטרה לחדש וליצוק בו משמעות עתיקה.
האווירה בערב הייתה מיוחדת מאד. נשים שהקדימו השתתפו במעגל בהנחייתי, בו שיתפו "למה באתי לכאן", מעגל מרתק בפני עצמו שהמחיש כמה בתוך עולמות נשיים כה שונים, נוכח בהדרו או לצערנו בעליבותו מקומו הקיומי של המקוה. השתתפו במעגל נשים צעירות, נשואות טריות, שחוו מספר טבילות בלבד, עם נשים מבוגרות, שבתום חוויתן האישית כטובלות מבקשות להתבונן, לתקן ולקחת חלק פעיל במקוה.
שמענו על המקום השונה של המקוה בחייהן של נשים ממזרח וממערב, על צבעוניות המקווה מבעד לעדשתה של צלמת אירועים, בלנית שיתפה שבתחילת עבודתה נוכחה לדעת שאין מראה גדולה במקוה, פשוט כי זה לא צנוע…על מקומו המנחם של גבר יחיד שביקש לקחת חלק במעגל, רק כי ידע את דמעותיה של רעייתו סביב למקוה. על השתיקה האולי מופרזת סביב המקואות מפי חברה שבצעירותה סירבה להאמין שאמה טבלה, ואמרה למדריכה שלה ש"אצלנו זה לא נהוג"… חברה נוספת שיתפה כמה הייתה הטבילה משמעותית עבורה לאחר כריתת רחמה, אחרת נדהמה בביקורה בלאס וגאס משאלת הבלנית "?what kind of tvila do you like", וכשביקשה הסבר לשאלה קיבלה רשימה מפורטת של אופציות טבילה שעליה לבחור. יצאנו מן המעגל בתחושה שיש לנו לאן להתקדם.

בתוך הדיונים המשותפים של נשות "אדוות" לקראת הכנס, בלטו ההיבטים השונים הנוגעים במקוה. אין צמתים רבים בהם משולבים גוף, נפש ורוח עם היבטי הלכה, מגדר, ממסד, פוליטיקה, הירארכיה, כסף ועוד. את כל אלה ניסינו לתרגם לשני מושבים בכנס עם רשימת דוברות ודוברים.
משתפת במעט, ברוח הדברים שעלו בערב. בעיני כולם דברים של טעם.
המקוה הוא מוסד כה אינטימי לנשים, היחיד בין שירותי הדת שיחד עם זאת מנוהל בידי גברים בראש ההירארכיה, מקום בו נשים הן המשתמשות היחידות בו, אולם אף אישה אינה בין מקבלי ההחלטות המשמעותיות. רחל עזריה מתנועת 'ירושלמים' הדגישה בדבריה את המודל הבעייתי בו מקבלי ההחלטות אינם המשתמשים, ואת חשיבות הימצאותן של נשים במקומות בהם מחליטים.
גילינו שישנם רבדים שונים בהם יש צורך ודאי, פשוט וברור כל כך ליצור אדוות של שינוי. שיש להתחיל בתנאים הפיזיים המקובלים במקואות. על כך אין מחלוקת, המקוה צריך להיות מכובד ומזמין.
רובד שני הוא התהליך הרגשי- נפשי שחוות נשים במהלך טבילתן. זכותה הפשוטה של הטובלת לבחור ולעצב את טבילתה לפי נטייתה ותפיסת עולמה ולבחור את מידת מעורבותה של הבלנית בהכנה לטבילה.
רעיון הכנס עלה מתוך מצוקות הטובלת, אולם אסור להתעלם ממקומה של הבלנית כדמות מוחלשת, שופרם של אנשים חזקים המפקחים עליה. גם אם אינם נוכחים פיזית במקום, נוכחותם מורגשת היטב, ודי בהצצה במודעות התלויות בתאי ההכנה לטבילה בהוראת רבנים. יש לזכור כי הבלניות פועלות מתוך מסירות נפש גדולה למען מטרה מקודשת, בשעות קשות ושכר זעום.
גילינו שככל שהפער המנטאלי בין הבלנית לטובלת גדל, נוצר קושי שלעיתים הופך מוחשי במיוחד ומעורר מצוקה של ממש. כאשר מדובר בטובלת בעלת תודעה עצמאית- פמיניסטית, ככל שהבלנית תתאמץ לעזור לה כ"שליחתה" במצווה, עשוי הדבר לעורר התמרמרות והתנגדות. אם מדובר בטובלת בעלת עמדה שמרנית, ייתכן שככל שהבלנית "תקשה עליה" את התהליך, דווקא יגדלו תחושת הסיפוק והשלמות עם המצווה. גילינו שמבחינה הלכתית מקומה של הבלנית הועצם במהלך השנים האחרונות, הרחק מכוונת המשורר. מוסדות הדת העשירו את הבלניות בידע הלכתי במטרה לתת מענה לשאלות טובלות המתעוררות במקוה, אולם הדבר גרם לתחושת שליחות ואחריות מופרזת של בלניות רבות, ולהעברת כובד משקלה של המצווה מן הטובלת אל הבלנית.
יעל יחיאלי, ששיתפה בכנס מחוויותיה כטובלת, סיפרה שבדיאלוג טעון שלה עם בלנית היא שאלה על מי מוטלת מצוות הטבילה. עלייך, השיבה הבלנית, אך אני השליחה שלך. שליחה שלי? שאלה יעל, אני לא מיניתי אותך בשום אופן! כך נוצר פרדוקס שמי שאולי אמורה להעצים את חווית הטבילה ועושה זאת בצורה רלוונטית לחלק משמעותי מהטובלות, גורמת לקבוצת נשים ההולכת וגדלה לחוש מצוקה סביב הטבילה, ואף להימנע מטבילה במקרים לא מועטים.
נעה לאו הסבירה את הצורך ההלכתי בנוכחותה של בלנית, שחשוב שתהיה מעל גיל 12 אולם ללא דרישה מעבר לכך, כדי שתצפה בטובלת ברגע טבילתה ותוודא ששערה לא צף על פני המים. בצמוד להלכה זו נמצא גם הפיתרון למצב בלי בלנית, כיצד ראוי לאסוף שיער וכו'. האחריות במקור היא של הטובלת כמובן. נעה הזכירה עד כמה מצב בו טובלת עומדת מול בלנית לתשאול בדיקות, תאריכים וכו' בעייתי כשהטובלת נמצאת בעמדת נחיתות גדולה, חשופה לגמרי, תרתי משמע.
הרב אלישיב קנוהל שיתף בהצעה שהעלה בעבר, לאפשר "מסלול ירוק" בכל עיר לטובת נשים שאינן מעוניינות בשיתוף בלנית בטבילתן, או בשיתופה באופן חלקי. הקושי ביישום הצעה כזו צפוי בעיקר מצד הבלניות, ומאידך בנחיצותה הגדלה.
כשמדובר בממסד, התחושה נעה בין מעט ייאוש לתקווה גדולה. שאלנו את עצמנו מהם הסיכויים לשינוי. אלישבע מירויס, מנהלת מקוה בצפת שמרכזת תכנית להכשרת בלניות, גילתה אופטימיות רבה ביחס לתהליכים דורשי סבלנות שכאלה. בסוף זה יגיע. בהכשרת הבלניות היא שואפת להעצימן ולהרחיב את הגשר שבין עולם הבלנית לעולמה של הטובלת. כקוריוז שיתפה בהסברים שנדרשה לתת לבלניות על אישה שבאה לטבול עם ראסטות. מה זה ראסטות, ולמה שאישה תרצה ואיך יתכן וכו'.
גם נעמי מרמון גרומט, שבנתה תכנית להעשרת בלניות בירושלים אופטימית בנוגע להיתכנות תהליך העצמת בלניות ויצירת מודל רלוונטי, מעודכן ורגיש לצרכים השונים של הטובלות. בבניית התכנית שותפה גם דבי גרוס ממרכז הסיוע לנשים דתיות. המטרה היא העצמת הבלניות כסוכנות בריאות גוף ונפש, וזיהוי מוקדם של בעיות שונות הדורשות הפניה לטיפול מקצועי ומתן התייחסות ראשונית במקוה.
נחמה שולמן המנהלת מקוה ידידותי למשתמשת בתל אביב (מקוה פקיעין) נעה בין תסכול, כמיהה ועשייה. מתוך מפגשים פיזיים ואינטרנטיים רבים (כאחות, יועצת הלכה, בודקת טהרה, במקוה ובאתר מקוה.נט שהקימה) היא עדה למקרים קשים של נשים מחד, ואטימות רבה מצד הממסד מאידך. היא עסוקה כל הזמן בצמצום הפערים בין חלומותיה על מקוה ובין מציאות שהיא לעיתים עגומה.
חשוב ומשמעותי לציין, שבהכללה עיקר הרצון לשינוי ונחיצותו נובעים מחוויית המקוה בעיר הגדולה ופחות בישובים, מושבים וקיבוצים. הדבר לא הודגש מספיק בכנס, אך התובנה ברורה ופשוטה.
הרובד הרוחני שבטבילה: התנאים הפיזיים והרגשיים קריטיים בעיצוב חווית טבילה משמעותית מבחינה רוחנית, מקום אסתטי, תחושת פרטיות, עצמאות, ניהול הזמן והקצב, הקשר בין הטובלת לצוות המקוה, כל אלה מעצבים חוויה. עם זאת מתפתח טכס "טבילה רוחנית", עליו סיפרה בלהה קרייצר-אריכא. היא מלווה נשים לטבילה משמעותית במקוה או במעין. יחד נפרדות היא והטובלת (או קבוצת הטובלות) מן החודש הקודם, מתפללות ומתברכות לקראת החודש הבא ויוצקות משמעות סביב רגע הטבילה. נשים מעידות על אפשרות תיקון וצמיחה הגלומים בטבילה מעין זו.
בהקשר הרוחני תפס בכנס מקום גם מקומו של המקדש. עליה להר הבית בימינו  כרוכה בטבילה המקדימה לה, עם המורכבויות הכרוכות בכך. שרה פרידלנד חתמה את מושבי הכנס בשיר שכתבה אחרי טבילתה לקראת עליה להר. השיר שוזר את חווית גופה ואת הכמיהה לרוח ולמקדש בחוטים עדינים ודקים.
הכנס פתח צוהר לחלום על מקווה חדש-ישן ומלא משמעות, חלום מורכב שמזהה את הקשיים אך מסרב להישאר ברובד מיוסר ומלין. אנו מאמינות בהיתכנותו ובקרבתו של השינוי. בהבנה הפשוטה שהמקוה הוא מקום של נשים.
בתפילה שנזכה לחדש בכל מקום מקוה שהוא מרחב טבילה מקודש המאפשר חוויה רוחנית מעצימה.