מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?
> > > בנות ישראל החמירו על עצמן – חזק חזק.

בנות ישראל החמירו על עצמן – חזק חזק.

הרב דב ברקוביץ


א. ראוי לסיים שבע וחצי שנים של כתיבת טור הדף היומי בהתייחסות למה שמכונה "החומרא של רבי זירא". במשך השנים זכיתי לפתוח צוהר (לעצמי) לשורשים הרעיוניים והקיומיים בסוגיות תלמודיות, גם המורכבות והמפולפלות שבהן, סוגיות שלעתים הצטיירו כ"יבשות" ו"טכניות". בסיום הפרויקט הנפלא הזה מתבקש להעמיד את נקודת השורש של כל האמירות, כל הדעות, כל התובנות – ההקפדה היתרה של יהודים, גברים ונשים, לשמור על מצוות התורה גם מעבר למצווה. נדמה שבפרק "תינוקת", האחרון שבתלמוד, מובלטת ההקפדה "שמעבר" לכל אורכו.
כך נאמר: אמר רבי זירא (דף סו, א): בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל (בגודל קטן ביותר) יושבות עליה (בטומאה ובאיסור לקיים יחסים עם בעליהן) שבעה נקיים (שבעה ימים ללא ראיית דם לפני הטבילה המטהרת). על פי הנאמר נכון היה לקרוא להלכה, "חומרא של בנות ישראל" ולא "חומרא של רבי זירא", שהרי הן שקבלו על עצמן החמרה זו.
הפרק האחרון שבתלמוד מתחבר עם המשנה הראשונה בו. שם פתח רבי יהודה הנשיא את המשנה, אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של התורה שבעל פה, פרויקט כתיבת המשנה בתיאור החמרה אחרת. במשנה הפותחת את הש"ס נקבע שיש לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות הלילה, למרות שמשתמע מהכתוב במקרא שאפשר לקיים את המצווה כל הלילה, עד עמוד השחר. אלא שגזרו חכמים שיש להגביל את זמן הקריאה "כדי להרחיק את האדם מן העבירה".
את תיאורה של ההשתלשלות של התורה שבעל פה, את יצירת החכמים בהתהוות המשנה, השאיר רבי יהודה לפרק הראשון במסכת אבות הנמצאת בסוף סדר נזיקין. גם שם הדגיש את  מרכזיותה של גזרת החכמים כחלק מהבסיס של הפרויקט ההיסטורי. הם (אנשי כנסת הגדולה שיסדו מחדש את עולם הרוח בישראל בתחילת ימי בית שני) אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. היסוד השלישי בדברי אנשי כנסת הגדולה, "עשו סיג לתורה", הנו ניסוח מנקודת מבט שונה של הנאמר בתחילת מסכת ברכות – "כדי להרחיק את האדם מן העבירה".
עוד יבואו דברים רבים השונים לחלוטין במהותם – הדמיון היוצר הפורה, חופש ההבעה המדהים והמפליא, יצירתיות מפליגה עד מופרעת, סיפורים, דרשות מורכבות, מתוחכמות ומופשטות. אך לפני הכול קובע רבי שבין כל תפקידי חכמים, בין כל הפעולות שירחיבו ויעמיקו את דבר ה' שבמקרא, יש תפקיד שמקומו לפני כולם – הגזירה וההרחקה.
לגזירה שתי פנים: לזכך את האדם ולשמור עליו מחומרת הדין - קרי, "להרחיק את האדם מן העבירה" - ולשמור על קדושת התורה מפגיעת האדם – קרי, "עשו סייג לתורה."
שני הניסוחים הם אחד. כך נאמר במכילתא, מדרש הלכה לספר שמות (פרשה ו): ומפני מה אמרו עד חצות (לגבי מצוות אכילת קרבן פסח, למרות שבמקרא נאמר "עד בקר")? כדי להרחיק את האדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה; ולקיים את דברי אנשי כנסת הגדולה  שהיו אומרים הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
ב. מהו הרקע בפרק האחרון במסכתנו ל"חומרת בנות ישראל"?
המשנה הפותחת את הפרק דנה בדם בתולים הנוצר בביאה הראשונה. דם זה איננו כדמים המטמאים – דם ווסת ודם זבה. הוא נגרם מסוג של חבורה בפריצת הבתולים ולא מהתפוררות של רקמות הרחם ואיבוד פוטנציות החיים המהווה שורש הטומאה. על כן מעיקר הדין לא שייכים דיני טומאה בשעת הביאה הראשונה – לא לאישה ולא לאיש. ועוד – קיימת סיכוי גדול שעד שיתרפא הפצע כל דם שיופיע בגופה או על בשרה של אישה לאחר ביאה ראשונה יהיה עדיין דם בתולים. גם מובאים בגמרא דברי רבי מאיר שמראות הדמים שונים זה מזה בתכלית – דם נדה – אדום, דם בתולים אינו אדום; דם נדה – זיהום, דם בתולים - אינו זיהום; דם נדה – בא מן המקור (הרחם), דם בתולים – בא מן הצדדין (דף סה, ב).
למרות זאת כבר במשנה קיימת מגמת החמרה. המשנה מבחינה בין שלושה מצבים - בחורה שהתחתנה (!) ועדיין לא הגיעה לגיל ווסת, בחורה שהגיע זמנה לראות  – כלומר, שהופיעו סימני בגרות סביב גיל שתים עשרה -  ובחורה בגיל זה שכבר ראתה דם בבית אביה. ככל שהופעת ווסת אפשרית יותר מקבלת הפסיקה פנים של החמרה והרחקה.
הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ (כל) לַיְלָה הָרִאשׁוֹן (לקיים יחסים), וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת (בתולה הייתה נישאת ביום רביעי). רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָוה (הפותחת את רחמה לאפשרות קיום מצוות "פרו ורבו"), וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ.
גם בית שמאי המחמירים וגם בית הלל המקילים חוששים לדם נדה ומחייבים את בני הזוג לפרוש זה מזו. כל זאת למרות שבמקרה הראשון לבחורה הצעירה עדיין לא הייתה ווסת בחייה ובמקרה השני הביאה התקיימה שלא בימי הווסת הקבועים. שיטת בית הלל המקלה יחסית מלמדת הרבה על אופי השיקול בגבולות הגזירה הרבנית. הם מבקשים לאזן בין ההרחקה וההחמרה משום חשש דם נדה לבין אינטרס הלכתי אחר שתתקיים אינטימיות וההאחדה ללא הגבלה בהתחלת הנישואין.
ג. מגמת המשנה מתחזקת בגמרא. בפתיחת הסוגיה מודגש הפן האובייקטיבי הפיזי של מציאות דם הבתולים. בישיבה או בעמידה בתנוחות גוף מסוימות נוצר לחץ על מקום הבתולים ואם עוד לא נתרפא הפצע יופיע שוב דם בתולים. למרות הפירוט של שיטת הבדיקה, מעדיפה הגמרא את מגמת ההחמרה – שמא הדם הנראה בביאה הראשונה הוא דם נדה, ולא יצליחו בני הזוג להבחין בכך.
לאחר שהמשנה דנה במקרים של קטנה ונערה, מביאה הגמרא את שיטת רב, גדול החכמים שבדור הראשון לאחר חתימת המשנה. הוא פסק שבבוגרת, בחורה בעלת סימני בגרות מעל גיל שתים עשרה וחצי, "נותנים לה" לילה ראשון אם עדיין לא ראתה ווסת, ורק ביאה ראשונה, כקביעה המחמירה של בית שמאי במשנה, אם כבר ראתה דם נדה בחייה.
יתר על כן, גם שיטה זו נאמרת על פי הגמרא, על רקע השיטות שבמשנה. אך בפסיקת הלכה למעשה התחבר רב עם בר פלוגתא הקבוע שלו, שמואל, ובאופן חריג ביותר פסקו בגלוי כנגד כל שיטות המשנה: רב ושמואל דאמרו תרווייהו (שאמרו שניהם – לגבי כל המקרים הנידונים במשנה) הלכה – בועל בעילת מצווה ופורש (משום אפשרות דם נדה).
הפסיקה החולקת חזיתית על בית שמאי ועל בית הלל מהווה חוט השדרה של הסוגיה: אמר עולא: "כי הוו בה (כאשר עסקו) רבי יוחנן וריש לקיש (המקבילים בארץ ישראל בסמכותם העליונה לרב ושמואל בבבל) ב(פרק)"תינוקת", לא הוו מסק מינה (לא הסיקו הלכה למעשה מהמשנה)...ומסיימו בה הכי (וקבעו כך למסקנה) – בועל בעילת מצווה ופורש".
כל גדולי החכמים הללו השמיטו את דברי בית שמאי ובית הלל לגבי דם בתולים לטובת ברייתא שדוברה האנונימי מכונה בשם החריג אך המחייב, "רבותינו", שפסקו שתמיד "בועל בעילת מצווה ופורש".
ד. מי שעמד על דעתו במסורת פסיקת אבותיו בבית הלל שיש להתאמץ לאפשר חיי אינטימיות והאחדה בין בני זוג הטריים היה רבי. הגמרא מביאה שלושה סיפורים על אודות פסיקותיו בעניין כאשר שניים מהם מזכירים את המסופר עליו במסכת כתובות. מול חתן שבא לפניו בטענה שלא מצא לכלתו דם בתולים בליל כלולות הוא התאמץ לשכנע את הבחור הצעיר שהוא אינו יודע להבחין, שהוא לא מבין בזה, שאשתו ממשפחה שאין לנשותיה דם בתולים - הכול כדי לשקם את האמון הדדי בין בני זוג ואת תחילת חיי האינטימיות ביניהם שביקש החתן לקעקע.
והנה דווקא הסיפור השלישי העביר אותו לדורות הבאים החכם רב, בעל שיטת ההחמרה היתרה בדם בתולים. רבי שהה בכפרים, במקומות שלא ידעו הנשים להבחין בין דם נדה לדם זיבה כפי שידעו להבחין זאת נשים בקהילות יהודיות גדולות. על פי הנקבע בתורה דם נדה מטמא שבעה ימים מתחילת הווסת. בדם זיבה שנראה ליום אחד או ליומיים יש להוסיף עוד יום לפני ההיטהרות במקווה, ואם נראה שלושה ימים ברציפות או יותר יש לחכות שבעה ימים "נקיים" המתחילים מסוף הזיבה.
כאמור, נשות הכפרים לא ידעו להבחין בין סוגי הדם, מה שיצר מצב של ספק תמידי לגבי מסגרת ימי הטומאה שלהן. רבי קבע שתמיד יש לקבוע אם הראייה הייתה דם נידה או דם זיבה שלא על פי המצב הפיזי האובייקטיבי שהרי דבר זה לא היה ידוע, אלא על פי ההלכה היותר מחמירה. אם אישה תראה דם יום אחד תתייחס אליו כדם נדה ותיטמא עד יום השביעי לראייתו; אם שני ימים, תיטמא עד יום השביעי מהיום השני, שאולי יום הראשון היה דם זיבה ויום השני דם נדה; אם שלושה ימים או יותר, תנהג כאילו מדובר בדם זיבה המחייב שבעה ימים נקיים מסוף ראיית הדם.
זהו הרקע "לחומרת בנות ישראל". כאשר התפשטה המציאות בקהילות ישראל שנשים לא ידעו להבחין בדמיהן, הן לא קבלו את פסיקת רבי והחליטו שבכל מראה דם, אפילו כתם קטן, ואפילו דם בתולים, יקיימו בעצמן את חומרת דם זיבה – שבעה נקיים לאחר סוף ראיית הדם. כל זאת כדי להרחיק את עצמן ואת בעליהן מחשש כלשהו של עבירת בעילת נדה או זבה החמורה, וכדי לא לפגוע בקדושתם ובטהרתם של דברי תורה. בכך קיימו למהדרין את מגמת הפסיקות של רב ושמואל ושל רבי יוחנן וריש לקיש.
ה. מהו כוחו של הסייג בבניין האישיות של האדם? מי שהתמודד עם שאלה זו היה לא אחר מרבי עקיבא, רב רבותיו של רבי יהודה הנשיא, המצוטט כך במסכת אבות.
שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה; מסורת – סייג לתורה; מעשרות – סייג לעושר; נדרים – סייג לפרישות; סייג לחכמה – שתיקה.
מי אם לא רבי עקיבא מגלם בתורתו את הדמיון היוצר ואת היצירתיות המפליאה של חכמי המשנה והתלמוד. הוא  זה שבין הארבעה שנכנסו בפרדס, "נכנס בשלום ויצא בשלום". ודווקא הוא "בעל תורת הסייגים"!?
ומייד דברי רבי עקיבא אחרים – על "מהות צלם א-להים", על מהות התורה, על השגחה שכר ועונש, על הדין העתידי, דברים מהעקרוניים והמקיפים בתורת ישראל, אולי חלק מתורת הנסתר שבה.
מה התרחש לנכנסים בפרדס עם אישה הוא מה שאירע בנפשותיהם מול עוצמות החיים של רזי התורה. והנה המתבונן במשנת "הסייגים" יראה מיד שהם קשורים לעבודת נפש מאומצת של נתינת גבול, עשיית סייג פנימי באישיות, וביסודה של עבודה זו חיי המיניות וגבולותיה. מתיקות האינטימיות וחיות ההאחדה יחד עם שמירה קפדנית על חומרות האיסורים מעבר למצווה מעצב אישיות המסוגלת לפנימיות התורה.
המתבונן בתורת הסייגים של רבי עקיבא יבחין עוד שהעמדת הסייג הפנימי מוביל לצמיחה ולהפריה, דרגה אחר דרגה, עד ל"חכמה". לאותה החכמה שזכה בה רבי עקיבא.
שנתברך בה גם אנו, בע"ה. 


אודות כותב/ת המאמר:
הרב דב ברקוביץ' הוא ראש "בית אב להתחדשות וליצירה בתורה" בירושלים וראש בית
מדרש הליכות עולם.
בעל טור שבועי במוסף "שבת" של מקור ראשון, העוסק ביסודות רעיוניים שבלימוד הדף
היומי בגמרא.
מחבר הספרים "שעשני גבר" "געגועי ארץ" ו"מקדש החיים" העוסק בקשר שבין איש ואשה
ובתהליך בניית הבית היהודי.
הוספת תגובה על מקוה זה

דעות הגולשים

הוספת תגובה




לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות