מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

על פסיחה והחמצה

הרב ארי לנדא - קהילת 'נוה אברהם', פ"ת.
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של רבי נפתלי הרץ זצ"ל.
אנחנו עומדים ערב פסח, ורציתי קצת לתת את הדעת על דבר הכי פשוט. מאיפה בא השם הזה, פסח. למה קוראים לחג הזה פסח. בתורה, דרך אגב, לא כתוב ששם החג פסח אלא חג המצות. המקור הוא כמובן בתורה, (שמות יב'),  כו) וְהָיָה כִּי-יאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבדָה הַזּאת לָכֶם: כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ". לפי פסוק זה הקורבן נקרא קורבן הפסח, ועל שמו קוראים לחג חג הפסח. אבל כאן באה השאלה הגדולה. מה זאת אומרת אשר פסח על בתי בני ישראל? מה  מובנה של הפסיחה? מה עשה הקב"ה? דילג על בתי בני ישראל. בזכות זה שהוא דילג, כך הוא הרג את הבכורות של המצרים. כאן עולה שאלה קשה, הרי העיקר באותו לילה שבו יצאו ממצרים היה שיצאנו מעבדות לחרות, שנושענו, שניצלנו, שנגאלנו. הטכניקה שהקב"ה בצע את זה, הוא דילג על בתי בני ישראל והרג את בכורות מצרים, בגלל זה נושענו. אז העיקר זה התשועה, החירות, והמשני זה הפסיחה, שזה הטכניקה. ולו יצויר שהקב"ה היה הורג את כל בכורי מצרים עם פטיש בראש. אז זה נראה לכם שהיינו קוראים לחג הזה חג הפטיש? ואם היה הורג אותם עם מכת דבר שהייתה פוגעת רק בבכורות, אז היו קוראים לזה חג הדבר? איך יכול להיות שהאמצעי, הדבר המשני, הופך להיות השם. השם זה מהות. שמו של חג, הוא המהות של החג, והתורה קורא לקורבן על שם אמצעי שעל ידו הקב"ה בצע את זה, הרי העיקר פה זה החירות, התשועה. והיה נראה שצריך לקרוא לזה קורבן החירות, זבח התשועה, או זבח הגאולה. זה מבטא את המהות. מה זה משנה איך הקב"ה עושה את זה? למה זה כל כך מטריד אותנו, הענין של הפסיחה?
 הייתי מחבר לשאלה הזאת, שעליה בעיקר אני רוצה לדון, מה משמעות הפסיחה הזאת, ומה קרה באותו לילה, לעוד שאלה שהיא לכאורה משנית, אבל מחוברת יחד עם השאלה הראשונה. בסמיכות מקום לפסוקים שקראנו קודם נאמר (שמות יב')  "יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל- בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". השאלה היא פשוטה. מי זה המשחית הזה? הרי כולנו מכירים את המדרש של חז"ל על הפסוק מה זה – ועברתי, והיכיתי, אעשה שפטים, אני השם? אני, ולא מלאך. כמו שנאמר בהגדה. אני ולא שרף. אני ולא שליח. אני השם, אני ולא אחר. אם כך, אם אין שם אף אחד חוץ מהקב"ה, אז מי זה מופיע, המשחית הזה? אם אני ולא מלאך, איך זה יכול להיות שיהיה מלאך ומשחית? מה הוא עושה שם? נכון  זו לא שאלה מהותית כמו השאלה מה זה פסיחה, מה זה הפסח הזה, אבל תיכף תראו שגם השאלה הזאת תתחבר לנו ביחד עם זה של פסח. זה הנושא העיקרי שאני רוצה לדון בו. כמובן שצריך לזכור שהשם שהתורה קוראת לחג, חג המצות, וגם הבנתו תתקשר לנושא הפסיחה, ננסה לחבר את הכל יחד.
 את שתי השאלות הראשונות ששאלתי על הפסח ועל המשחית, הם לא שאלות אישיות שלי, אלא שאלות שמעלה אותם הרב קוק באחד מדרשותיו בספר שנקרא "מדבר שור" הכולל דרשות שהוא העביר עוד לפני שהוא עלה לארץ, ושם בדרוש שש עשרה, הוא העלה את שתי השאלות האלה. שאלת הפסיחה, מה פתאום פסח הוא  העיקר בחג? הרי זה משני. ואת השאלה לגבי זהותו של המשחית. ועונה הרב קוק כך. "שיש לדקדק, ... שהכוונה היא שהשי"ת כביכול פסח והפסיק את בתי בני ישראל, שלא נכנס כ"א בבתי המצרים להכות הבכורות ולא בבתי ישראל". הרב  מברר איך לימדו אותנו בעבר מה זה "פסח"? שהקב"ה דילג, פסח, דילג על הבתים של בני ישראל אז הוא קפץ מבית אחד של מצרי, הרג לו את הבכור, קפץ מעל לבית של יהודי, הגיע לבית של מצרי והרג לו את הבכור. אומר רב, שלהסבר הזה ישנה בעיה לא פשוטה. זאת למה? כי בכדי לנסות להבין משהו בתנ"ך כמות שהוא. אנחנו צריכים לחפש איפה זה מופיע במקום אחר בתנ"ך, ולראות מה המובן שם, ולהשליך ממקום למקום. לפסוח על מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך. מופיע בספר מלכים, בסיפור אליהו במעמד הר הכרמל. (מלכים א',  פרק יח, כא)  וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו. קודם כל מה פירוש המשל שם? הסעיפים זה ענפים של עץ. עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? האם כוונתו עד מתי אתם קופצים מעל ענף או בין ענפים. כמובן המשמעות בין ענפים. כן בנמשל הרי  הוא רוצה לשאול את העם למה אתם הולכים שחרית להתפלל בבית כנסת, ומנחה אתם הולכים להתפלל בבית עבודה זרה. עד מתי קופצים בין שתי אמונות? אם האמת אצל האלוקים לכו אחריו. אם אצל הבעל, לכו אחריו. זאת אומרת, פירוש הפסוק עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, במשל - זה עד מתי אתם קופצים בין שני הענפים, או בנמשל - קופצים בין שתי אמונות. אומר הרב, ובוא נתרגם את זה לענייננו, ומסביר כך "אך מה שנראה מלשון "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעִפים", נראית הכונה שמדלגים מסעיף ומחשבה זו לסעיף ומחשבה אחרת, א"כ הנחתם היא על המחשבות הללו, של לד' לפעמים, ולפעמים לבעל להבדיל, א"כ אין פסיחה מתיחסת על מה שיעבור עליו בדילוגו כ"א על מה שינוח עליו" אם כן לפסוח על-  פירושו בעברית לדלג בין משהו למשהו. על פי זה נחזור לפסוק הראשון שלנו במקור אחד, ואמרתם זבח פסח, שהשם פסח על בתי בני ישראל. אז מה זה פסח על בתי בני ישראל? דילג בין בית אחד של בני ישראל לבית אחר. לא על הבית אלא בתוך הבית. מה המשמעות?
ממשיך הרב "אבל הכוונה שהיתה השראת השכינה בבתי ישראל. ופסח ה' והפסיק שלא לשרות בבתי מצרים, כי בבתי ישראל". קודם כל היה פה דבר אחד גדול. שהקב"ה השרה שכינתו בתוך בתי בני ישראל, ולא השרה שכינתו בתוך בתי מצרים. לכן פסח על בתי בני ישראל, דילג מבית אחד של ישראל לבית אחר, השרה את שכינתו, אבל הבתים של המצרים הוא לא השרה את שכינתו. ממשיך הרב "וזהו נס גדול, כי מצרים היא מקום טומאה מאד... וכאן עשה השי"ת לחיבת ישראל דבר גדול, שנגלה בקדושתו במקום ההוא הטמא עד שנקבעה בכל בית מישראל קדושת מזבח להיות ראוי ג"כ להקריב קרבנות, כדחז"ל: "שלשה מזבחות היו לאבותינו, המשקוף ושתי המזוזות"".
מאיפה יודע הרב קוק את הענין הזה? של השראת השכינה? הוא מתבסס על המדרש במכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו' שדן על העניין של מריחת הדם על המשקוף,  הנלמד מהפסוק, "והיה הדם לכם לאות" איפה הם מרחו את הדם? אומר המדרש "לכם לאות ולא לאחרים לאות. ר' יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין": לפי הדעה הראשונה מרחו בפנים בכדי שבני ישראל יראו את הדם. אך לדעה השניה מרחו בחוץ, למה? כדי שהמצרי  יעבור ויתעצבן ששחטו כבש, אשר הוא האליל  שסוגד לו המצרי. אז יש לנו שתי דעות. ויכול להיות ששתיהן נכונות. גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לומר כי היה כאן מבחן ביטחון לעם ישראל. בא משה ואמר, תשחטו כבש. כבש זה אליל. ושחטו אותו ותמרחו את הדם. יתכן כי העם מפחד עכשיו יהיו התפרעויות, משה, מה אתה עושה לנו? עונה משה זה צו של השם. אתה יהודי, השאלה במה אתה מאמין. אם תאמין שהקב"ה ציווה עליך, יכול אתה להיות רגוע. אם אתה מפחד, כנראה שיש לך בעיה באמונה. אני עדיין במדרש של המכילתא. דיברנו על זה שמורחים את הדם על המזוזות גם בפנים וגם בחוץ, ותראו הערה נפלאה של חז"ל. ...נמצינו למדין ששלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי המזוזות. ר' ישמעאל אומר ארבע' היו הסף והמשקוף ושתי המזוזות: מה כוונת המדרש?  נפעיל את כוח הדמיון. מה הצבע על המשקוף ועל שתי המזוזות? אדום ממש כצבע האדום של דפנות של המזבח. כי בכל קורבן זורקים את הדם על המזבח. מתנה אחת, שתי מתנות, 4 מתנות. אז הדפנות מלוכלכות בדם. ולכן אומרים חז"ל, שלושה מזבחות, שלוש דפנות של מזבח היו שם. כל אחד כשמרח את הדם למעשה הפך את הפתח שלו למעין כניסה למזבח. אומר ר' ישמעאל הרי למזבח היו ארבע דפנות. אך אם נתחשב גם בסף למטה, שגם הוא מהמריחה התמלא בדם. זאת אומרת, כניסת הבית של היהודים הפכה להיות למעשה על פי המדרש מקדש. זה מה שהרב קוק אומר. שכל אחד בנה מקדש בבית. מקדש מעט. כאשר הוא בנה מזבח על ידי שהוא שחט את הקרבן ומרח את הדם, הוא הפך את הבית שלו למעין מקדש. באותו זמן הקב"ה השרה את שכינתו בבתי ישראל. זה הדילוג - זה הפסיחה. ממשיך הרב קוק ואומר, "אך עיקר הנס שהי' בזה, ששינה הקב"ה סדר השראת הקדושה מכפי מה שנהג בטבע הקדושה וחוקה. כי אנו רואים המנהג הקבוע, כשהשי"ת משרה שכינתו וקדושתו ית' במקום, הוא משרה באופן שלא יהי' הפסק בין הקדושה דבר של חול ומכ"ש דבר טמא, ע"כ בחר בירושלים וסביבה א"י, וככל סדרי עשר קדושות שהן מוקפות שכ"א מקפת את חברתה באין הפסק בינתים. וכאן השרה שכינתו כעין קדושת הארץ וקדושת המזבח בארץ מצרים, ולא הי' אפשר כ"א בדרך דילוג וסירוגין רק בבתי ישראל".  הרב אומר כי הנס הגדול של אותו לילה, הוא בכלל לא זה שלא נהרגו הבכורות. זה לא הנס. הנס הוא השראת השכינה. למה? כי אנחנו רגילים שהשראת שכינה תבוא במקום מאד מאד מרוכז, שהכל בא בהכנה אליו. יש משנה מאד ידועה שהרב מזכיר, 10 קדושות הן, יש קדושת ארץ ישראל. יותר ממנה קדושת ירושלים, יותר ממנה קדושת הר הבית. יותר ממנה קדושת העזרה וכך הלאה עד שמגיעים לקדושת קודש הקודשים ושם יש השראת שכינה. אז אני מבין. אדם בא למקום, הארץ הכי קדושה. עולה בארץ הכי קדושה, העיר הכי קדושה, עולה בעיר הכי קדושה להר הכי קדוש, עד שמגיע לקודש קודשים, ורק שם יש גילוי שכינה בין הכרובים. זה מובן כי זו טבעה של קדושה, הטבע של השראת שכינה זה קדושה. אך במצרים במקום טמא, שלא כולם מוכנים להשראת שכינה, איך יכול להיות שם השראת שכינה? התשובה – נס, חריג, שונה מכל הכללים. שבירת כל הכללים לרגע אחד ללילה אחד מיוחד. וזה אומר הרב, הנס הגדול, הוא הנס של השראת השכינה במקום שהיה לו הכנה שהיא הפיכת הבית לבית מקדש, למרות שזה היה על אדמה טמאה כמו מצרים ולא על פי חוקי הקדושה הרגילים. ממש כמו שהקב"ה משרה שכינתו במקדש. אמר להם,  מי שיעשה מביתו מקדש באותו יום, בחצות הלילה אני משרה שכינתי שם. לרגע. איך? ע"י נס. כדברי המדרש היפה במדרש רבה של שיר השירים (פר' ב') "רבנן אמרי קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם אלא מדלג על ההרים ואין הרים אלא  עבודת כוכבים המד"א (הושע ד') על ראשי הרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו". זאת אומרת, עם ישראל מתפלא ושואל בזמן שאומר להם משה משכו, קחו לכם הצאן ושחטו, ועשו, ותהפכו את הבית למעין מקדש, איך זה יכול להיות? פה טומאה, שכן שלי מצרי, השכן מצד שני שלי מצרי, מה זה יעזור? אומר להם משה – זה נס. אתם שוחטים קורבן, מורחים את הדם כמו מזבח, בחצות הלילה יש התגלות חד פעמית- ניסית. איך? אשר יפסח. מה זה יפסח? אתה תכין את הבית, הוא ידלג אליך. והוא ידלג על הבית של השכן שהוא גם כן יהודי המכין את הבית. כל בית יהודי שיהיה בו משקוף ושתי מזוזות מרוחים בדם עם קרבן פסח, שם הקב"ה ישרה את שכינתו. נס. לרגע. חצות הלילה, זה החידוש הגדול. למה? הוא לא מביט במעשיכם. הוא לא מביט בשכנים, כרגע יש מגמה אלוקית לגאול את עם ישראל. ולכן מתוך המגמה האלוקית בא דבר חריג בעולם. אשר קרה פעם אחת בהיסטוריה. בנס הזה היתה התגלות אלוקית לא לפי הכללים, בניגוד לחוקים, כיוון שזה נס, התגלות של אותו לילה. וזה הדילוג מבית אחד לבית שני. ופה עכשיו ע"פ דברי  הרב קוק נמצא היסוד האמוני, אולי הגדול ביותר שאפשר להבין מהמהלך הזה. "אך סיבת הדבר שנהג השי"ת באופן זה שיהי' הכרח השראת השכינה בבתי ישראל במצרים,  ע"י פסיחה וסירוגין שהוא שלא כדרך ההנהגה התמידית לו ית', היתה להראות לכל וגם לישראל שידעו שהמכות והעונשים היו רק בשביל טובת העולם שתלוי' בקיומם של ישראל והצלחתם. ע"כ הי' חותם המכות מכת בכורות, להורות מדה כנגד מדה שהיא מטעם ענין הבכורה של ישראל, ... ע"כ עיקר הנס הי' במה שהשרה שכינתו בדרך פסיחה וסירוגין לאהבתם של ישראל, כדי להורות שעיקרי העונשים באו רק בשביל טובת העולם, ע"כ הם מוכנים לקרבת ד' ולהכנס במחיצתו ית'. וזהו שאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", יהי' שיעור הפסוק, כשעשה השי"ת פעולה זו של נגיפת מצרים והצלת בתינו, אז פסח ד' לעבור מכל בית של מצרים והשרה שכינתו ית' בסירוגין, שלא כסדר ודרך הקדושה, שהוא מורה על חיבה יתירה והכנסה למחיצתו ית' בשעת העונש גופי'.... "
 הרב מסביר כי אנחנו תמיד חשבנו, כי במכות מצרים הקב"ה הראה את כוחו למצרים האלה, הכה אותם במכת  הדם – ובני ישראל לא יצאו, מכת צפרדע- ולא יצאו. כינים... חושך, ואז הוא מעניש אותם, והורג להם את כל הבכורות - הרב טוען אלו ציורים ילדותיים. הגיע הגיל שצריך לשנות את הציור. מה שברור הוא, כי ה' לא עוסק בלהרוג אנשים חס ושלום. ה' יתברך כל כולו חסד. אלא שיש דרכי הנהגה בעולם. הקב"ה גם אז, כמו בימינו, מאז שעזב האדם את גן עדן המציאות האלוקית בעולם במצב של הסתר והעלם. אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי למצוא את מציאותו בעולם. אבל מה שקרה באותו לילה, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, הכוונה אני מגלה, חושף את שכינתי בעולם, שלא בדרך של הסתר והעלם כבעולם רגיל, לא כמו תמיד, אלא בצורת גילוי מוחלט. כמו בגן עדן. פתאום הקב"ה מתגלה. אתה חש במציאות שלו בעולם. אבל זה מספיק. מה קורה בכזה רגע? העוצמה של הגילוי האלוקי היא אדירה. הייתי משווה את זה בצורה דמיונית, לסבר את האוזן, תתארו לכם לא עלינו, שפתאום עכשיו תקלה בחברת החשמל, הזרם של החשמל יקפוץ פי אלף במתח. מה יקרה? הכל יישרף. כל מכשירי החשמל, כל מערכות החשמל. איך אפשר למנוע קריסת מערכת? ע"י קבל, שהוא מקבל את כל החשמל, ויכול להציל את המכשיר אם הוא עומד לפניו . אותו דבר קורה פה. כאשר הקב"ה מתגלה, הגילוי הזה הוא יום הדין הגדול והנורא. ושמישהו יש לו "קבל" יכול לספוג את עוצמת הגילוי האלוקית, ולהתגדל ממנה ולהתברך ממנה ולהתעלות ממנה, ואם הוא חס ושלום איננו מוכן לה, אז זה שורף. ניתן לראות דוגמא מחיי עם ישראל במדבר. במדבר היה גילוי אלוקי. לא כמו גן עדן ולא כמו העתיד לבוא, מדרגה יותר נמוכה, אבל עדיין היה גילוי במדבר הרבה יותר גדול מאשר ביום יום. והראיה, היה עמוד ענן ועמוד אש, והיה מן, אז זה הרבה יותר גילוי. מה קורה שעם ישראל חוטא במדבר? מיד 20 אלף הרוגים, 40 אלף הרוגים. וזה בניגוד למצבנו בו אנחנו נמצאים בעולם של העלם, אז קשה למצוא את הגילוי האלוקי. צריכים לעמול בשביל לחשוף אותו, מצד שני אתה גם לא מקבל את התגובה על התנהגות לא טובה, בצורה כמו במדבר. אבל כאשר הקב"ה מתגלה בעולמו, באותו רגע כמו שאתה יכול להתברך ולהתעלות, אם אתה מוכן, זה גם עלול להיות הרסני כאשר אינך מוכן. ולכן אומר הרב, כאשר בא משה ומצווה על קורבן פסח, למעשה במילה אחרת הוא אומר לעם ישראל – תכינו את הבתים בתור מקדשים, כיוון שכל בית שתהפכו אותו למזבח על ידי שתשחטו את קורבן פסח ותמרחו את הדם על המזוזות, הבית הופך להיות מזבח ומקדש קטן, מקום שבו אפשר להשרות שכינה. מה יקרה כשיהיה גילוי שכינה בחצות הלילה? המקום הזה יהיה כמו קבל. הוא יקלוט את השכינה. מה המטרה שלשמה יהיה שם גילוי שכינה ויקלט שכינה? כי הקב"ה רוצה להוציא את עם ישראל מעבדות לחרות. עם ישראל כלפי הקב"ה- בנו בכורו. כמו שאומר, בני בכורי ישראל. זאת אומרת, הקב"ה רוצה להוציא את הבכור מהבית החוצה. זה התפקיד. ההתגלות נועדה להוציא את הבכור החוצה ולרומם אותו, להעלות אותו. אל תהיו עם של עבדים, תתרוממו להיות עם של בני חורין. הבכורות צריכים להתרומם כלפי מעלה. זאת אומרת, הקב"ה מתגלה ונחשף בעולמו גילוי מוחלט, כמו גן עדן, כמו בהתגלות לעתיד לבוא, ברגע אחד, במטרה אחת, לאתר את הבכור ולהוציא אותו. אז מי שבנה מקדש, הוא כבן בכור, כל המשפחה יוצאת מיד, כי הגילוי הצליח. מה קורה לבית שלא היה מוכן? יש גילוי אלוקי, להוציא את הבכור, אבל לא היתה בו יכולת הקיבול של עוצמת הגילוי האלוקית. מה יקרה שם לבכור? הוא גם כן יצא. אבל למטה. זאת אומרת, לא הקב"ה הורג את הבכורות. הקב"ה מתגלה בעולמו כדי לקחת את הבכור עם ישראל, ולהוציא אותו מעבדות לחירות. מי שמכין את עצמו לקבל את הגילוי האלוקי מתרומם ויוצא, אך מי שלא מוכן, נפגע, נהרס. רק הבכורות. כי זה צריך להיות מקביל. זאת אומרת, הכל תלוי בו למעשה. ולכן שימו לב. לפי מה שהרב מסביר, הקו שעבר באותו לילה, איננו קו אתני של בן יעקב או בן מצרים. ז"א אם היה בן יעקב, שאמר כתגובה לדברי משה רבנו, אנחנו לא תומכים בהצעות שלו, לשחוט כבשים, אנחנו לא אוהבים את זה. ללכלך את המשקוף. אני אשב בערב בביתי, אעשה מה שברצוני ובבוקר אם כולם יצאו, נצא עם החבר'ה. אותו אחד מה קרה לבן שלו? גם כן מת. הבכור. זה שהסבא של הסבא שלו היה יעקב אבינו לא הציל את הבן הבכור. בגלל שלגילוי האלוקי הוא לא היה מוכן. הבית שלו לא הפך למקדש. לעומת זאת, אם היה מצרי שבא למשה ואומר לו - אני איתכם. מה לעשות בכדי להצטרף. אומר לו משה, לך תעשה ברית מילה קודם כל, אתה והמשפחה. ואותו אחד שמל את עצמו ושחט את הכבש ומרח על המשקוף ושתי המזוזות, למעשה ניצל, כי היה מוכן לקראת הגילוי האלוקי. כמובן שרוב המצריים, חוץ מבודדים, לא עשו את זה. עם ישראל, כידוע, לפי מדרשי חז"ל לא כולם יצאו, ויכול להיות שזו אחת הסיבות שלא יצאו. אותם האנשים שהרגישו את עצמם שזה לא בשבילם הסיפור הזה, הם לא הצליחו לעמוד בזמן הגילוי האלוקי.
 לסיכום, פירוש המילים פסח על בתי ישראל זה לא דילג על, כמו שלימדה אותנו הגננת, אלא דילג בין בית אחד של ישראל בית אחד, ולמה הוא דילג? הוא משרה שכינה רק אם יש כלי קיבול להשראת שכינה. כלי צריך להיות בית מקדש. כבית  של בני ישראל. המוכן ע"י דם הכבש ושכינה יכולה לשרות. לכן הפסיחה לא דבר משני. זה לא אמצעי לקב"ה להרוג את המצרים. הפסיחה זה מהות של כל הלילה. כאשר הוא משרה שכינה, ובפועל יוצא שיש דילוגים כי יש בתים שלא מוכנים להשראת השכינה. וכל המשחק של הלילה ההוא, מי שהכין את עצמו נגאל, יצא. מי שלא הכין את עצמו נפגע, והבכור נהרג. ולכן הפסיחה,  בצורה הזאת שאני משאיר את שכני במצרים, אם היינו מצלמים את כל מצרים בתצ"א, ומסמנים כל בית של יהודי שמוכן לקבלת גילוי שכינה, בית שהיה לו משקוף עם דם, בכחול או לבן, ובית שמת שם הבכור בשחור. אז היינו מגלים איים כאלה, שפה הוא היה, ופה, וזה נראה כמו דילוג. אבל הפסיחה הזאת שנראית בעיני בני אדם, מבטאת כל מהות הלילה ההוא, שרק מי שמכין את עצמו לקבלת שכינה הוא נגאל, ומי שלא נחרב. כל העניין מלמד שהקב"ה  יכול לבוא פתאום בעולם ולהשרות שכינה בגילוי עצום, לגאול את המוכנים וחס ושלום מי שלא, נופל. אז זה הפסיחה. יוצא שפסיחה זה מהות ולא אמצעי.
 ניתן לתת דוגמא על התמודדות עם חשיפה לגילוי האלוקי מכהן גדול הנכנס ביום הכיפורים בקודש הקודשים. כשהוא נכנס, וכולו קדושה וטהרה, ורק רצון לכפר על עם ישראל, ניתן ללמוד משתי דוגמאות מסיפורים מהגמרא. אחד מהם ממס' ברכות על רבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני לפנים, שהיה כמעט בסוף בית שני, הוא מצליח להגיע למדרגה כל כך גבוהה, כמעט על סף הנבואה. דבר דומה אצל שמעון הצדיק שראה מראות עצומים כשנכנס לקודש הקודשים. לעומת זאת כהן גדול שנכנס לפני ולפנים והוא רשע ולא מוכן, מה קורה לו? הוא יכול למות שם או בדרך יציאתו. בשני המקרים יש גילוי שכינה ביום כיפורים בקודש הקודשים. מי שנכנס מתוך קדושה וטהרה, מתגדל, מקבל רוח הקודש. מי שלא, מת. אותו דבר פה. הקב"ה ע"י גילוי שכינה, יוציא בכור. מי שלא היה מוכן זה המצרים, או מי מעם ישראל שלא החליט שהוא רוצה לקבל את הצו האלוקי. לכן  המשחית איננו מלאך נוסף, שהרי אנחנו יודעים שלא היה מלאך באותו לילה. זה רק גילוי אלוקי. המובן של הפסוק "ולא ניתן נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים", קרי כאשר אני מתגלה מי שלא יהיה מוכן, הגילוי שלי יהפוך אצלו למשחית בבית. זה לא מלאך נוסף, אלא גילוי אלוקי, מי שמוכן, מעלה אותו. מי שלא – זה גורם לו למשחית, להשחתה ולקלקול.
הפסיחה, אם כן,  היא השראת השכינה שלא נכנסת לבתים של המצרים בגלל שהם לא מוכנים. לכן זה לא אמצעי, זה מהותו של לילה זה. הגאולה שלנו היתה בזה שבתי בני ישראל היו מוכנים להשראת שכינה ואחרים לא, זה הפסיחה, ולכן קוראים לזה חג הפסח.
 הרב ממשיך ומחבר את הפסיחה למצה. "והנה בדברינו אשכחנא פתרי בע"ה, בענין טעם "מצה זו שאנו אוכלים" האמור בהגדה מפני "שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים  הקב"ה וגאלם". וכבר הקשו המפרשים שהרי נצטוו  לאכול מצה קודם יציאתם כמש"כ: "ומצות על מררים יאכלֻהו", ואז עדיין לא הי' ד"ז שלא הספיק בצקם להחמיץ". הרב פה מעלה קושיה אחרת, על סיפור המצות. מדוע אוכלים מצות בפסח, הסברה המקובלת, כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. זה נכון, אבל לא כל כך מדוייק, כי כאשר משה מצווה את בני ישראל להקריב קורבן פסח, עוד לפני היציאה, הציווי באכילת הקורבן הוא "על מצות ומרורים יאכלוהו". זאת אומרת שהוא ציווה אותם להכין את המצות עוד לפני הקרבת קורבן פסח. וזה כמובן לא  בגלל שבצקם לא הספיק להחמיץ. מסביר זאת שפת אמת (ויקרא פסח  -תרל"א)בצורה עמוקה. "מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש"
 ממה עושים מצה? מקמח רגיל בתהליך דומה ללחם. ניתן לקחת שתי קערות, פה קילו קמח חטים פה קמח חטים. מכניסים אותה כמות של מים ועושה מזה בצק. בלי שמרים בלי כלום. אחד אופים פחות מח"י רגעים וזה יוצא לי מצה. את השני אני נעמיד עשר שעות את העיסה. ואז יצא לחם, חלה. יש לשים לב כי פה אותם כמויות של חומרים, אותה כמות קמח, אותה כמות מים. אז מה ההבדל בין מצה לחמץ? מה מנפח את הלחם שאין את זה במצה? גז, אויר. זאת אומרת כל ההבדל בין מצה לחמץ, מצה ללחם, זה רק האויר. בתורות הפנימיות ממשילים את זה למעשה האדם. כי למעשה אם נסתכל טוב, עיקר עולמנו הוא קודם כל הבריאה האלוקית. זה החומר. זה הבסיס. זה כמו הקמח והמים. מה שאנחנו עושים, אנחנו מנסים לשכלל, אבל יחסית למעשה של הקב"ה, זה כמו האויר יחסית לחומר. אנחנו כאילו מחמיצים את העולם הזה, ויש בזה גם הגיון. מה יותר טעים? לחם או מצה? לחם. ברגע שאני מוסיף לו אויר, מנפח אותו, יש לי אותם חומרים, רק הם יותר נעימים ויותר טעימים. מעשה אדם בשכלול העולם, אינו מצליח לשנות את טבעו של עולם,  הבריאה האלוקית, כיוון שזה כמו הקמח והמים,  את הטבע, את המהות אני לא יכול לשנות אבל אני יכול לשכלל שיהיה לי יותר טעים ויותר נעים בעולם הזה. לכן החמץ נמשל למעשה אדם. אלא שבתורות הפנימיות משל זה עובר שלב נוסף. לצערנו הרב אומרים שככל שאדם משכלל יותר את עולמו, הוא גם הרבה פעמים הופך להיות בעל גאווה יותר. לכן השאור שבעיסה הרבה פעמים בפנימיות התורה נמשל ליצר הרע ולגאווה בעיקר. עכשיו זה מה שאומר השפת אמת. כי מה שההבדל בין מצה לבין חמץ זה ההתנשאות, הנפיחה, הגסות, היצר הרע, הגאווה.
 וממשיך ומצטט מהזוהר הקדוש, פנחס, "כהפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת בין ה' לח', עיין שם. כי ה' נקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימית, בזה שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה חמץ, עיין שם". מה כתוב בזוהר, מה זה ה'? כזה ר' עם נקודה. אז "ר" זה ההיקף, זה עולמי. אבל יש לי נקודה אחת שאומרת לי, תשמע, כל מה שאתה מצליח זה יונק מתוך נקודת החיבור שלך לשם יתברך. אבל אם כל דבר שאני עושה אני אומר, הכל זה ממני. אז אני הולך וממשיך את הקו של הה'. ואם אני אמשיך את הקו של הה'? אז היא הופכת ל"ח". מה ההבדל בין חמץ למצה? מצה זה מצ –ה  וחמץ זה מצ – ח. כך הזוהר מסביר את זה. שאתה לוקח את הכוח שקבלת מהקב"ה, ובמקום לחשוב שזה ממנו אתה ממשיך את זה עליך, אתה הופך את המצה לחמץ. זה כוח ההתנשאות. למה אנחנו אוכלים כל השנה חמץ מסיבה נורא פשוטה. ניתן להבין זאת דווקא דרך השוואה לשבועות. באופן כללי אסור להעלות על המזבח אלא רק מצה, תמיד, חוץ משבועות, ע"פ התורה בשבועות אנחנו מעלים שני לחם חמץ לפני ה'. זאת אומרת, תהליך התיקון של ספירת העומר,  אמור להביא אותנו למצב של שכלול העולם, בו כל מעשי האדם הם לשם שמיים, או נגיד במושגים שלנו האדם אוכל חמץ, משכלל את הבריאה, אבל הכל לשם שמיים.
אבל ביציאת מצרים, זה היה רק תחילת התהליך. ותחילת התהליך דורש מאתנו לשתק את כל כוחות היצירה האנושיים ולהתבטל לצו האלוקי, כדי לא לקלקל את התהליך האלוקי. במילים אחרות אדם צריך להיות מצה להתחיל את המסע הארוך לגאולתו.
 לסיכום, בא משה ואומר לעם ישראל, תקריבו את קורבן הפסח אבל על מצות ומרורים יאכלוהו. כשאדם עושה את המצה לקראת י"ד בניסן במצרים, ורואה איך עשויה המצה, הוא צריך ללמוד ממנה על עצמו. אל תתחילו עם ההתנשאות, עם הנפיחה, עם פיתוח האגו. הדרישה הזאת מסבירה גם את מקור הכוח של עם ישראל להתמודד עם המשימות הקשות של גאולת מצרים, להפסיק להיות עבדים, לשחוט את האלילים של אדוניהם המצריים. כאשר האדם הופך את עצמו למצה, מתבטל לגמרי לפני הצו האלוקי, אז יש לו עוצמות להתמודדות עם המשימות הקשות אפילו אם הוא היה עבד עד לפני כמה שעות. ברגע שהוא הופך להיות "מצה" הוא מבין שאין לו תוספת, אין לי נפיחה. הוא בטל ומבוטל בפני הצו האלוקי. אז באותו רגע אין שאלות, הקב"ה אמר למרוח, מסוכן לא מסוכן זה לא רלוונטי, בדיוק כמו שבשבת אין אתה שואל את עצמך, יש לי כסף או אין לי כסף לאכול, אתה קודם כל שובת בשבת. אז אותו דבר פה. אתה לא שואל את עצמך את השאלה נוח או לא נוח, טוב או לא טוב. הקב"ה אמר-  אני הפכתי את עצמי למצה, הקרבתי את קורבן פסח ונגאלתי.
 לעומת זאת מה קורה עם מי שנשאר להיות במצב של חמץ? והוא כבר עם ההתנשאות. הוא כבר יושב ומתחיל, עם ספקות ביקורת ושאלות מה לעשות? האם באמת טוב להלחם נגד המצריים? האם טוב לעזוב את מצריים כעת? אולי זה לא העיתוי הנכון? מה פתאום מישהו מתימר להחליט בשבילי? אני מחליט לבד, נחכה עוד שבועיים נראה אז. מה קרה לו אותו לילה? הוא הרי לא הקריב קורבן פסח ולא היה מוכן ולכן הלילה נגמר באסון גדול עבורו.
כסיכום למהלך זה  ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ספרו "קדושת הלוי". "ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' (יב, כז). והנה יש להבין שאנו קורין את יום טוב המכונה בתורה בשם 'חג המצות' (להלן כג, טו) אנו קורין אותו פסח, והיכן רמז זה בתורה לקרוא יום טוב זה בשם פסח, והלא בכל התורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות. והנה כתיב (שיר השירים ו, ג) 'אני לדודי ודודי לי', היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח של ישראל". בתורה הפסח מבטא את מעשי הקב"ה, איך הקב"ה השרה את שכינתו בבתי ישראל. לעומת זאת המצה מבטאת את ההתנהגות של היהודי,  שהוא הפך את עצמו למצה. אומר ר' לוי יצחק לכן התורה קוראת לחג הזה חג המצות ז"א הקב"ה קורא לחג חג המצות כדי להזכיר את העבודה של ישראל. אך אנחנו קוראים לחג חג הפסח כדי להזכיר את נפלאותיו של הקב"ה. כל אחד רוצה לדבר על השבח של השני. אנחנו מדברים בשבחו של חג הפסח, הוא שיבח אותנו על חג המצות.
 לסיכום, נקרא את שפת האמת  [תרנ"א] "ליל שמורים הוא לשון רבים. כי מצפין כביכול גם בשמים להיות בא ליל גאולה. ומכש"כ למטה שצריכין כל ימי השנה לשמור הלילה הזאת שהוא זמן גאולה. וכפי השמירה ששומרין ומצפין כל ימי השנה כך נפתח הארת הגאולה בליל שמורים. וי"ל עוד ליל שמורים הי' עד שבאה הגאולה דיצ"מ ומאז ועד עתה הוא הלילה בתוספת ה'. שמורים לכל הדורות".  מה אומר השפת אמת? מה שקרה באותו לילה למצרים, זה לא היה אירוע, עם משמעות חד פעמי. אלא אירוע בעל מסקנות לדורות. כמו שבאותו לילה כל אדם ואדם בישראל שקיבל את הצו האלוקי והפך את עצמו למצה, התבטל, אמר הקב"ה, אני מוכן להתגלות, הנה ה' פסח על ביתו, ואותו אדם נגאל. מה קרה למי שעשה את עצמו חמץ? החמיץ את ההזדמנות להגאל. אותו אחד שלא היה מוכן לוותר על האגו ולגאול את עצמו, הוא החמיץ את הזכות להגאל. אומר השפת אמת, זה לא היה רק אז. כל יום או כל שנה ובעיקר בליל הסדר, זה רגע מסוגל לגאולה. אתה רוצה להגאל, אם תהפוך את עצמך למצה, לא רק תעבוד, לא רק תנקה את הבית, תוציא את כל החמץ, זה בודאי חשוב. אבל גם תפנים את הרעיון. להיות מצה. להיות נטו. להיות האני עצמי. לבטל את כל האגו ואת כל ההתנפחויות ואת כל ההתנשאות ואת כל הגסויות, ולהיות אמיתי עם עצמי, באותו רגע אתה מכין את עצמך להשראת שכינה. באותו רגע תוכל גם להגאל. כי מי שחס ושלום יישאר גם בפסח חמץ, מחמיץ את השעה ולא זוכר להגאל. בואו ונזכה להיות מצה ולא להחמיץ את הגאולה. 
חג כשר ושמח.
לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות