מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

היכל האהבה

הרה רונן נויבירט, קהילת 'אהל ארי', רעננה.
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות פרק כה) 
פרשיות המשכן פותחות ביסוד התרומה, אשר תוליך בסופו של דבר להשראת שכינה בתוך בני ישראל "ושכנתי בתוכם". זוהי כמובן מטרת המשכן (מלשון שכינה) – השכנת השכינה בעולם.
מהו אם כן ליבו של המשכן? מהיכן היה גילוי השכינה? עיון פשוט בפסוקים יגלה שמקום השכינה היה בין הכרובים:
"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:...וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים... וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים... ".
מדוע זהו שורשו של המשכן? מה יש בכרובים אשר מתוכם מתגלה שכינתו של הקב"ה?
חז"ל מתארים את עניינם של הכרובים במדרש במסכת יומא (דף נד.):
"אמר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל - מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה".
ומפרש זאת רש"י – "הכרובים - מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה".  
מדוע נצרכים אנו לפסל שנוי במחלוקת לכאורה כדי לסמל את האהבה בינינו לבין הקב"ה, פסל אשר ככל הנראה לא היה עובר את מגבלות הצנזורה בימינו? 
ע"פ חז"ל, סיפור בניית המשכן, מקביל הוא לסיפור בריאת העולם, כמופיע בתיקוני הזוהר " ותקונא דמשכנא הוה ציורא דעובדא דבראשית" [תקון המשכן נעשה בציור של מעשה בראשית]. חז"ל מתארים במדרשים רבים את ההקבלות בין כלי המשכן השונים לנעשה במלאכת הבריאה, כגון במדרש במדבר רבה (י"ב, י"ג): "...את המשכן שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כשם שמשכן קרוי אוהל ...בראשון כתיב (תהלים ק"ד) נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן וגו'. כתיב בשני (בראשית א) יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם בשלישי יקוו המים מתחת השמים ובמשכן ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וגו' ברביעי יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן ועשית מנורת זהב טהור וגו'". 
גם פסוקי הסיום של מלאכת המשכן מקבילים הם למעשה בראשית:
"וַתֵּכֶל--כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" לעומת  " וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה" לעומת "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד...וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". 
ממילא, גם ליבו של המשכן בדמות הכרובים, קשור הוא במעשה בראשית.
שיאו של מעשה בראשית הוא בבריאת האיש והאישה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". ע"פ הבנת חז"ל במדרשים, האדם היה מורכב מזכר ונקבה אשר נבראו יחדיו, אלא שהיו מחוברים גב אל גב. אשר על כן, הרגיש האדם שהוא "לבדו" מאחר וכל אחד מהם פנה לכיוון הפוך. בכדי ליצור את ה"ביחד", צריך לאפשר "עזר כנגדו", ממש כמו בכרובים – "ופניהם איש אל אחיו".
כיצד עושים זאת? ע"פ המדרשים הקב"ה מנתח את האדם וחוצה אותו לשניים – "א"ר שמואל בר נחמן : בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן" (בראשית רבה ח' א')
"צלע" בלשון המקרא משמשת בהוראה של "צד":  "צלעות המשכן" = צדדי המשכן, ולכן כשאומרת התורה "ויקח אחת מצלעותיו", כוונת הכתוב הינה לאחד מצדדיו של האדם.
כעת ברגע שהופרדו היחידות, הן מנסות להתאחד יחדיו פנים אל פנים, כמו הכרובים  – " עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
זוהי הפעם הראשונה בתורה בה מוצאים אנו את אלמנט האחדות, אשר הוא שורשה של היהדות – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". המין האנושי מגלה את אחדות ה' דרך היחידה הבסיסית של איש ואשה אשר שכינה ביניהם, כפי שהיה בין הכרובים וכאשר דורש רבי עקיבא: " איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם" (סוטה י"ז) 
כיצד אם כן מגלים את האחדות דרך הקשר בין איש ואשה? התשובה היא פשוטה - ע"י יציאה מה"לבד" ומעבר ל"ביחד". זוהי מהות האהבה, וכך מסביר זאת הרב דסלר בקונטרס הנתינה, מכתב מאליהו חלק א'. בנוהג שבעולם, נדמה שאהבה היא רגש סיפוק אותו מרגיש האדם הנמצא בחברת אהובו. אמנם יש צד של אמת בדבר, ברם ההיפך הוא נכון יותר. עיקר האהבה היא תולדת הנתינה. ככל שאדם נותן יותר , משקיע יותר בבן זוגו – כן גדילה אהבתו.  אהבה אינה רגש התפעמות בלבד המגיע מאליו, אלא גם ובעיקר פרי של מאמץ, השקעה ונתינה. אין כל ספק בכך שנצרך רגש ראשוני, התאהבות ראשונית, ניצוץ שנדלק. אמנם כל זה הוא רק בבחינת בסיס. עיקר הדגש בפיתוח האהבה הוא בליבוי האש ע"י רוח הנתינה,  הדואגת לכך שאש תמיד תבער בין בני הזוג .           
בנוהג שבעולם, אוהב האדם את פרי טיפוחיו, את הדבר שעליו עמל ובו השקיע את מירב חייו. לכן, אהבת ההורה לילדיו ודאגתו להם, גדולה מאהבת הילד להוריו, שהרי ההורה הוא זה שהשקיע בילד והעניק לו את כל צרכיו.  
זהו גם ההבדל שבין אהבה לתאוה, מסביר הרב דסלר. תאוה נעוצה ברצון לקחת, לקבל . תאוה יסודה בכח הנטילה האגוצנטרי של האדם. אהבה לעומת זאת, נעוצה היא ברצון לתת. מידת האהבה יסודה בהשפעה. פשוט הדבר שכל אדם מצפה בסופו של דבר לבא על סיפוק צרכיו אמנם אסור שהאהבה תהא מבוססת על ציפיה זו. בני האדם שהינם נוטלים בטבעם עלולים במו ידם להרוס את האהבה אותה בנו שהרי "חיש מהר , אך תקל מהם יד הטבע, ושבים המה להיות נוטלים כשהיו, גם לא ירגישו בעצמם את השעה אשר החליפו בה את עמדתם. תחת אשר התקשרו תחילה להיות נותנים, מעתה היו לנוטלים וכל אחד ידרוש מרעהו אשר ימלא את חובותיו אשר יתחייב לו". ברגע בו התחלפו העמדות, תחל האהבה לדעוך ותתחלנה המריבות לפרוח - מריבות שאין בהם כל מנצח פרט למפסידה אחת – האהבה. וכך נהג הרב דסלר לברך כל זוג בעת שמחת כלולתם : "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה. כאשר תרגישו בכם בשעה זו , ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה – הנה כבר אשרכם מכם והלאה". 
כאשר תפיסת הזוגיות הינה "אדם אחד" – הדגש הוא על נתינה ויציאה מהפרט - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כשני חלקים אשר מדובקים זה בזה ובלתי ניתנים להפרדה. לעומת זאת, כאשר תפיסת הזוגיות מסתכמת ב"שותפות" בלבד – עיקר הקשר מבוסס הוא על זכויות הפרט, וממילא הדגש מושם על החלק של כל אחד מהשותפים. אמנם, יש כאן חיבור בין שני חלקים, אך זהו חיבור חיצוני ושטחי ללא הדבקה. חיבור כזה עשוי חלילה גם להפרד. אשר על כן, לא פלא אם יבוא היום בו הפרט יעדיף להפרד מרעהו ולקחת את חלקו. 
 עם ייעוד זה של מציאת "האחד", יוצא המין האנושי לדרכו הארוכה. מרגע קבלת הייעוד מצויים אנו במתח מתמשך שבין נתינה ללקיחה. הגירוש מגן העדן מתחיל בחוה אשר הופכת אהבה לתאוה בעץ הדעת – "ותרא אותו כי תאוה הוא לעיניים".  האדם אכן מגורש מגן עדן, אך הכרובים עומדים בפתח הגן להזכיר לנו כיצד ניתן לשוב לגן העדן– ע"י מציאת כח האהבה והנתינה מחדש. " וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". על פסוק זה כבר דרשו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה) – " לשמור את דרך (שם) זו דרך ארץ, עץ החיים (שם) מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג)". רק אם נגלה מחדש את דרך הארץ, רק בעזרת אהבה, כבוד הדדי, חסד ונתינה אין קץ, נוכל להיכנס באמת לעולמה של תורה ולחזור לגן העדן. 
מאוחר יותר, מגיע דור המבול לשיאה של האגוצנטריות – "ותמלא הארץ חמס" – כל אחד חומס לעצמו את אשר לרעהו. נח בונה תיבה שתציל את העולם, תיבה המלאה בחסד ונתינה של 24 שעות ביממה: " אמרו רבותינו י"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו" (מדרש תנחומא, נח ב).
דור הפלגה בהמשך הדרך מנסה למצוא גם הוא את ה"אחד" – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – ברם נופלים הם שוב בנקודת האגוצנטריות, כאשר שמים הם את עצמם במרכז התמונה– " הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ ". 
אברהם, הפליט מדור הפלגה, יוצר סטנדרטים חדשים בעולם של חסד ואחריות – "אב המון גויים". תכונות אלו באות לידי ביטוי בהתנהלותו של אברהם ובדאגתו אפילו לאנשי סדום הרעים והחטאים. כך הולך המהלך ומתגלגל עד למתן תורה, אשר אמור להחזיר את השכינה כאן לעולם - "וירד ה' על הר סיני". אלא שגם כאן הסיפור משתבש בגין חטאי האנושות. עם ישראל מרסק את מעמד הר סיני ולוחות הברית במעשה העגל. גם שם, שורש החטא הוא האגוצנטריות. התורה משתמשת בלשון "ויתפרקו" לתאר את חטא העגל. יש כאן התפרקות לפרקים , פרטים וחלקיקים שונים - "וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן". הסיבה לכך נעוצה בבקשה של העם: " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלוקים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". גם כאן, כמו בחטא דור הפלגה – אנחנו במרכז – "עשה לנו". 
לפיכך התיקון הנדרש הינו בדמות הכרובים. רק שם תשרה שכינה, בהבנה שכדי ליצור אחד, חייבים לבנות חברה שבה "פניהם איש אל אחיו", חברה אשר מבוססת על נתינה ועל חובות הפרט ולא רק על זכויותיו, כפי שפותח הרמח"ל את מסילת ישרים - "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה לידע מה חובתו בעולמו". 
אכן המשכן מחזיר את יסוד האחדות לעולם, כפי שמתבטא בפסוקי השלמת המלאכה: "וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:... וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחשֶׁת חֲמִשִּׁים וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד".  
זו הסיבה שתחילתו של המשכן בתרומה. ללא התרומה, ללא כח הנתינה, לא ניתן יהיה להשכין שכינה בעם ובעולם. רק במקום בו יש אהבה ויציאה מהפרט, תשכון השכינה. אשר על כן שוכנת השכינה בתוך היכל האהבה, מבין שני הכרובים אשר פניהם איש אל אחיו ומדובקין זה לזה. זהו המסר של הכרובים, מסר של אהבה ומסירות, נתינה וחסד בבחינת "עולם חסד ייבנה".
לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות