מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

לשונות של גאולה - על ההפטרה

נחמה שולמן

בפסוקים הראשונים של פרשת וארא, פונה הקב"ה לבני ישראל ע"י משה:
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' "(שמות  ו ו-ז).
המילים: וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי נחשבות על ידי חז"ל כ"ארבע לשונות של גאולה" (המילה וְהֵבֵאתִי היא, לכאורה, לשון חמישית של גאולה ובהמשך נתייחס לכך), כפי שנדרש במדרש רבה (ו / ד):
"ארבע גאולות יש כאן; והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ארבע גזירות שגזר עליהן פרעה. וכנגדן תקנו חכמים ארבע כוסות בליל הפסח לקיים מה שנאמר: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז).
וכך נאמר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק י הלכה א (דף ל"ז סע"ב)
מניין לארבעה כוסות בליל הסדר?
רבי יוחנן בשם ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות, שנאמר: "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים; והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם" – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
דעת זקנים מבעלי התוספות, שם
"ד' כוסות כנגד ד' גאולות: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה – הוא כנגד "והבאתי", שגם הוא גאולה. כדאמרי אינשי: מאן דמאריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה – מאי אהני ליה? (תרגום: עבד ששחררו אדונו ומסר לו את כל אשר לו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו – מה מועילה לו כל הטובה?) הכא נמי, אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל – מה היה מועיל להם היציאה של מצרים?"
אם כן, למה לא נקבעה גם כוס חמישית כחובה, ומדוע לא דיברו חז"ל מלכתחילה על חמש לשונות של גאולה?
תשובתה של נחמה ליבוביץ:
"אמנם לשון "והבאתי" עתיד להתגשם, גם אם לא זכו בזה בני דור המדבר, ואחר שנכנסו הרי שוב יצאו לגולה. נמצא שלשון זו תלויה בנו, בזמן ששאר לשונות הגאולה הן לתמיד,
ולא תופסקנה.
ולכן, (מוסיפה נחמה) עם יסוד המדינה חשב הרב מ. כשר שיש להנהיג מנהג כוס חמישית, אבל לא הצליח לשכנע את הרבנות."
הגאולה של ארבע לשונות הגאולה הראשונות אינה תלויה בנו: אלו הן פעולותיו של הקב"ה. ואולם פעולות אלה הן הכנה למילוי שאר הייעודים המוזכרים, שהם תלויים בעם ישראל. ואכן, לשון "והבאתי" תלויה בעם ישראל ובמעשיו; והראיה – הדור שיצא ממצרים לא נכנס לארץ. גם היותנו עם אינה תלויה בארץ, שהרי גם אחרי שהובאנו לארץ לא לתמיד נשארנו בה. על כן אין כוס חמישית מלשונות הגאולה.
במצרים בני ישראל שמרו על מורשתם ולא נטמאו שנאמר:
המהר"ל (פרק מג) מקשר את לשונות הגאולה לארבע ה"סיבות" שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים:
"אמרו בשיר השירים רבה בפסוק גן נעול. רב הונא בשם בר קפרא אומר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:
בזכות שלא שינו את שמם - ראובן ושמעון נחתי ראובן ושמעון סלקי, ולא היו קורין לראובן רופינוס ולשמעון לא היו קורין לוליני.
ולא שינו את לשונם - להלן כתיב: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וכאן כתיב: אלהי העברים, וכתיב: כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש.
ולא אמרו לשון הרע – שנאמר: דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו. אתה מוצא שהדבר הזה היה מופקד בידם י"ב חדש ולא נמצא שהלשין אחד על חברו.
ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה – שנאמר: ויצא בן אשה הישראלית והוא בן איש מצרי, להודיע שבחן של ישראל שלא נמצא בהן רק זאת."
כיון שכך, הקב"ה בא להציל את העם לאחר שקול זעקתם עלה אליו :
"וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם.  וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם" (שמות, ו, ז- י).
תאור דומה  של חטאי בני ישראל, וגאולה, תוך שימוש בלשון דומה, אנו מוצאים  בספר יחזקאל (לו,טז-לח ;שהיא ההפטרה של שבת 'פרה).
בספר יחזקאל אנו עדים לשימושי שפה דומים, אך מספר הבדלים מהותי מפריד בין הגאולות השונות :
"בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם:  כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי.  וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ.  וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת:  כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים.  וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי--בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.  וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה"  (יחזקאל לו , יז- כא) .
הנביא ממשיל את חטאי בני ישראל הקשים בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה - לנדה.
במידה מסוימת, חז"ל רואים נחמה בכך שחטאי ישראל משולים לנדה, שהרי דרכה של נדה ליטהר ולחזור לטהרתה כדבר שבשגרה, ואף בעת טומאתה, נשמרת הזיקה לבעלה:
"כטומאת הנדה היתה דרכם לפני", מה נדה זו מטמאה ומטהרה - כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'". ד"א "כטומאת הנדה" ולא כטומאת המת, מת בבית אין כהן גדול נכנס לשם, אבל נדה, נכנס עמה בבית, ויושב עמה על האצטבא, ובלבד שלא תהא מנדנדת - כך אלו נמשלו ישראל לטומאת מת, אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל בנדה כשם שהכהן עמה בבית ואינו חושש - כך השכינה שורה על ישראל אע"פ שהם טמאים, שנאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ילקוט שמעוני ).
לעומת זאת, מביא הנביא את חטאי בני ישראל בשפיכות דמים וטומאת המת אשר היא חמורה יותר משאר הטומאות. ולא זאת בלבד אלא שרומז על שחיתות מוסרית ולכן שונה מטהרת הנדה. הנדה טובלת במקווה של מים הנגישים במקומות רבים ולכל אורך ההיסטוריה לעומת זאת, מי החטאת המטהרים את טומאת המת, נדירים ונמצאים רק בבית המקדש כשהוא קיים.
החטא הנוסף של עבודה זרה,מושווה ע"י חז"ל לנדה ולא לטומאת מת, וגזרו טומאה על ע"ז כנדה, כמפורש במשנה בשבת (פ"ט מ"א):
"אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה? שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב) מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא".
הבדל נוסף המצוי בין בני ישראל במצרים ותאור העם ע"י הנביא הוא שהגאולה לא נובעת מזעקת העם אל ה', אלא באה בגלל שם ה' הקדוש שחולל:
"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל:  כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם.  וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם.  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם.  וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם:  מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם.  וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר.  וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם.  וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.  וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב.  וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה:  לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב--בַּגּוֹיִם.  וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם, בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.  לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה--יִוָּדַע, לָכֶם:  בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל"  (שם,  כב - לב ).
לפי תאור הפסוקים נראה שישראל יוצאים מן הגלות ושבים לארצם עוד בטרם חזרו בתשובה. ובהסתכלות בת זמננו שיבת העם לציון המתוארת ע"י הנביא נעשית כשרוב העם הינו חילוני ואיננו שומר תורה ומצוות.
לקיחת העם מן הגוים והבאתם לארץ ישראל הוא השלב הראשון, ואילו נתינת הרוח החדשה והבאתם ללכת בחוקי הקב"ה ולשמור את מצוותיו, מופיע רק לאחר מכן. אמנם, המשך הנבואה מתאר מציאות ההולכת ומשתפרת מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית ומדינית, אך יסוד הגאולה היא ההתערבות האלקית הגואלת את ישראל, על אף שאינם ראויים.
אמנם גאולה זו היא הבחירה הנחותה שכן רומזת היא על ''בעתה'' ולא על מצב שהעם ראוי לגאולה ואז ''אחישנא''. אך כאן אולי נמצא את ריכוך הגאולה, כיון שעל  החלק של "אתערותא דלתתא" עדין יש בכוחנו להשפיע ולשנותה  בכל עת.
בתמימות דעים אומרים המפרשים כי הכוונה של:
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים", היא למי החטאת של אפר פרה אדומה.
רש"י: "אכפר עליכם ואעביר טומאותיכם בהזית מי חטאת המעבירין טומאת המת"
מצודת דוד: "אכפר עוונם ואעביר טומאת חטאתם בהזיית מי אפר פרה המעביר טומאת המת"
רד"ק: " וזרקתי . דרך משל כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם ובהזהת מי חטאת כן הטמא מעוונות נטהר בכפרה...
ומוסיפים כי תהליך זה של הזית המים ישפיע רוחנית על העם:
כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר".
רד"ק:" ונתתי . החידוש הוא שיהיה להם לב שומע ורוח נכונה לקבל דברי האל יתברך באהבה  .. לב בשר – לב רך ונכון לקבל הטוב.."
מצודת דוד : ,לב חדש, ר"ל לב ישר ומוכנע ורצון טוב . לב האבן לב החזק והקשה כאבן. לב בשר. לב נכנע ורך כבשר".
רש"י: "לב חדש. יצר שנתחדש לטובה".
ובדלותי אבקש להוסיף כיוון חשיבה נוסף על שאומרים המפרשים שאלו מי חטאת.
בתאור זה של הנביא על הגאולה בשלב זה לא מוזכר עדין בניתו של בית המקדש?
וכן מצינו פרק לאחר מכן בפרק לז את חזון העצמות היבשות ולאחריו :
"וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.  וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.  וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.  וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.  וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.  וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם.  וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל--בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם"( שם, כא – כח).
בפרק זה שוב חוזרים לשונות הגאולה  ועמהם תאור השבת בית המקדש למשכנו. ואולי "וְטִהַרְתִּי" שני זה מתייחס לטהרת המת שכן אז יטהרנו הקב"ה טהרה שלמה בבית המקדש הבנוי. בעוד בפרק הקודם מתיחס הכתוב לטהרה מחטא הנידה?!
הרד"ק בפרושו רומז לטבילה במים: "וזרקתי . דרך משל כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם.."
וכן במשנה: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר, (יחזקאל לו, כה) " וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם ".
ואומר, (ירמיה יז) "מקוה ישראל יי, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" ( יומא, ח, ט).
מכאן אנו לומדים כי עלינו להקדים את טבילתנו וטהרתנו לטהרה שיטהרנו הקב"ה.
וכך ניתן להסביר כי כאן ( בפרק לו) בלשון " וְהֵבֵאתִי " שהוא לשון המפרשים כדבר התלוי בנו (נחמה ליבוביץ ןאחרים) , זהו החלק המוטל עלינו בשלב הראשון והוא שיביא את " וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים", בבחינת "  "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה', ג').
ולא זאת בלבד אלא שמצינו שהעולה מטבילה ניחן בלב חדש וכפי שדרשו רבים:
"הטובל במים הרי הוא כאילו איבד החיות שהייתה לו מכבר ומתחיל לחיות חיים חדשים על כן נטהר. כי איננו אותו האיש עם החיים שמכבר שנטמא". ("שם משמואל" , דרשת שבת שובה תרע"ב).
בספר ראשית חכמה (שער האהבה, יא, עה) נכתב: "גם האדם - היכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו, שאין עין החיצון שולט בו והוא שמור מכל פגע כו', וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצוני חלק בו וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו".
ובספר "טעמי המנהגים" (עמ' תקא) נאמר:
"האדם הנכנס כולו לתוך המים הוא חשוב כמת, וכשיוצא ממנו נעשה כברייה חדשה והוא טהור"
ויש אף המכוונים כך, בטבילה. כשהם בתוך המקוה מכוונים שהם חשובים כמתים וכשיוצאים מכוונים שנעשים כבריה חדשה"
גם הרב א. בר שאול ( בספרו מערכי לב, עמ' 53-54) מתייחס למהות הטבילה באומרו:
"ומגע טהרה של מי מקור אלה בגוף כולו בבת- אחת, כוחו רב להיות זרם רוח טהרה לכל מבואותיה ומוצאיה של הנפש. כי מתרחש פה משהו פשוט ומופלא גם יחד; הגוף והנפש מתרשמים כאחד ומקבלים כל אחד חלקו בטבילה ומתייחדים ומתאחדים בטהרה שלמה.
הנה כי כן-
טבילת כולו ממש, במים כפשוטם וכמדרשם, מביאה באדם כולו: כוח להינתקות מכבלים של שלילה, רצון להתנערות מטפילים של שיגרא, רגש – להיטהרות יסודית, רוח להתחדשות כללית, שאיפה לעלייה מתמדת, התכוונות ל"מקוה ישראל ה' ", צימאון לדבקות במקור המקורות. " כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור"...ועוד קמט עיוני מאלף: " כוונת הטבילה כפשוטה... שיחשוב בהיותו תחת המים כאלו עתה תחילת בריאת העולם, שהיה כל העולם כולו מים במים, ועתה נברא ונולד..." ( מחשבות חרוץ)"
על הפטרה זו ביחזקאל כותב הרש"ר הירש ומסכם: "כלום לא יתכן שכאן נרמז, כי אל מול פני אותו המעשה האלהי שהחל עם כניסת ישראל בתולדות העמים, תפתחנה סוף סוף הנפשות הקשות כצור את סגור לבבן לקבלת האמיתות האלוהיות, ויתעורר הניצוץ האלהי הנרדם בלבות האנשים הקשים כחלמיש, לקראת ההתפתחות המלאה? ".
זאת בידנו לעשות! ע"י ההתעסקות בקרוב הבריות למצוות הטהרה בבחינת "מה מקוה מטהר את הטמאים", אז "הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל"
( יומא, ח, ט) אז, יתרכך ליבם ונכון יהיה לקבל את אור מלכות ה' בעולם כנאמר: " וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"(שם) .
(האות ז מתחלפת עם ף לפי אתבש עם אותיות סופיות)
וזו היא ההכנה לקראת הגאולה השלמה. זו היכולת שבידנו להמשיך את לשונות הגאולה ולהגשים את חלקה האחרון של יציאת מצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.." (שמות ו ו-ז ), כאשר אותו ביטוי חופף ומתחיל את הגאולה האחרונה: "וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. ... וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כא – כח).
במהרה בימנו, אמן. 

הוספת תגובה על מקוה זה

דעות הגולשים

הוספת תגובה




לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות