מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

איך אפשר לשמוח?

הרב רונן נויבירט, רב קהיךת 'אהל ארי', רעננה

מצוות השמחה באדר אינה מתמצית במילים "משנכנס אדר מרבין בשמחה". זהו ציטוט חלקי בלבד. המצווה המקורית היא כדלקמן : "אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (תענית כ"ט.). משמע מגמרא זו ששמחת חודש אדר, לא זו בלבד שאינה מנותקת מאבלו של חודש אב, אלא אף נובעת מאותו השורש - "כשם ש … כך מש … ".  יסוד זה נמצא גם בהוראתם של חז"ל לברך על הרעה ממש באותו האופן בו מברכים על הטובה: " חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה " (ברכות נד.). נדמה מפשט דברי חז"ל כאילו השמחה נובעת דוקא מהעצב. הכיצד?
על תורפם של הדברים עומד האדמו"ר מגו"ר, בעל השפת אמת וכך כתב (שקלים, תרמ"ד): "פרשנו כפי מה שממעטין בשמחה באב. כך מרבין בשמחה באדר כדכתיב "שישו אותה משוש כל המתאבלים" וכתיב "נהפך לאבל מחולינו". פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות... וכל העבודות וההכנות לבית המקדש הביאו שמחה. כמ"ש משוש כל הארץ שמשם השמחה יוצאה לכל העולם". ירושלים ובית המקדש, הינם מקור השמחה בעולם. בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, היה הוא מרכז השמחה העולמי. כיום, כאשר בית המקדש איננו, דוקא ע"י האבלות מושכים אנו שמחה מבית המקדש. "שכל השמחה הוא מבית המקדש שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בית המקדש" (שפת אמת פרשת כי תבא תרנ"ג) . יתכן וזהו מקור המנהג בשמחת הכלולות, לברך את ברכת "מזל טוב" דוקא לאחר שבירת הכוס. אין זה אקט של אבלות גרידא כי אם מעשה על העצמת השמחה ע"י ההתחברות לבית המקדש. אשר על כן רק לאחר שבירת הכוס, השמחה היא בשלמותה. 
שמחה ביהדות אינה מעשה של בריחה והתנתקות. איננו שמחים על מנת להתנתק, ולו במעט, מקשיי המציאות. איננו מנסים לשכוח את הצרות. שמחה של בריחה היא אכן בעייתית מבחינה מוסרית, בעיתות של צער ואבל. ברם, השמחה היהודית האמיתית הינה שמחה של עומק, שמחה של חיבור וזכרון. דוקא זכרון הכאב הוא המעצים את השמחה והופך אותה לשמחה מלאה – "כשם ש...כך מש...".
בדורנו, למדנו לחקוק את עומק חוויה זו בלוח השנה היהודי. בכל שנה חוגגים אנו את נס העצמאות. ברם, אין זו שמחה סתמית של פטישים ו"עבודת הבמות". אנו ניגשים לשמחה זו מתוך כובד ראש של זכרון, מתוך היום הקשה בו זוכרים אנו את חללי מערכות ישראל. זוהי חווית החירות היהודית העמוקה - היכולת לכרוך מצה ומרור יחדיו, העומק של חגיגת השמחה והחירות דוקא מתוך הרגשת האבלות והמרירות. 
זאת ועוד, האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלנימוס קלמיש שפירא, מביא בספרו " אש קודש" שנכתב בגיטו ורשה את הדברים הנ"ל (פורים ת"ש) : "מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו". השמחה של חודש אדר אינה עניין של בחירה, מסביר ה"אש קודש" מתוך להבות גטו ורשה. כפי שביום הכיפורים חייבים אנו לצום ולהתפלל גם אם אין בנו החשק והכח לעשות כן, כך גם בפורים, השמחה היא חובה ולא רשות. גם אם אין כל רצון וחשק לשמוח, אנו חייבים להתגבר על ייצרנו ולהכריח את עצמנו לשמוח שהרי זוהי עבודת החודש, ממש כשם שעבודת אב היא להתאבל.
היטיב לבטא את הדברים הסופר אלי ויזל במסתו "התפילה והאדם המודרני": "הגאון מוילנא אמר כי "ושמחת בחגיך" היא המצווה הקשה ביותר בתורה. התקשיתי לרדת לסוף דעתו. רק בימי המלחמה הבינותי. אותם יהודים שבדרכם אל קץ כל התקוות הצליחו לרקוד בשמחת תורה, אותם יהודים שלמדו דפי גמרא על פה בעודם נושאים אבנים כבדות על שכמם, אותם יהודים ששרו בלחש זמירות של שבת בעודם עובדים עבודת פרך – הם שלימדו אותנו איך צריך אדם מישראל להתנהג בעת צרה. לבני דורי הייתה ההוראה "ושמחת בחגיך" מצווה שאי אפשר לקיימה – ובכל זאת קיימו אותה". זהו הציווי הקשה שלנו בחודש אדר . לשמוח בעומק מתוך הכאב הצורב.
זאת ועוד,  ביום הכיפורים "עיצומו של יום מכפר" גם למי שלא עשה תשובה (ע"פ שיטת רבי במסכת יומא). יש משהו בחוויה של יום הכיפורים שמשפיע על כל אחד ואחד, גם אם לא עבר את תהליך התשובה כראוי. כנ"ל גם בפורים, עיצומו של יום משמח, גם למי שלא הצליח באמת לשמוח, וכך כותב ה"אש קודש": "וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה".
יהי רצון שיתהפכו לנו כל דמעות העצב של "הזורעים בדמעה", לדמעות של שמחה "כשתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"או אז "ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", ויתקיים בנו הכתוב  "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", במהרה בימינו – אמן.

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות