מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

מה מותר ללמוד מהיוונים?

הרב רונן נויבירט, רב קהילת ''אהל ארי'', רעננה

כך פותחת הפטרת השבת השניה של חנוכה : "ויעש חירום את הכירות ואת היעים ואת המזרקות , ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית ה'".
הדברים קשים. האם זוהי העובדה שאנו רוצים לזכור מבנין ביהמ"ק הראשון, דוקא בחנוכה ?
האם זהו המסר החינוכי שנעביר לדורות בחנוכה, שאת בית מקדשנו בנו "פועלים זרים" ?  הרי אנו חוגגים לכאורה את ההצלה מהשפעתם הזרה של אומות העולם !
            על הדברים עומד מרן הרב קוק[5] זצ"ל בדרשה שנשא בחנוכת בימ"ד למורים של תנועת המזרחי. הרב הזכיר בנאומו את הגמ' המופיעה במסכת ב"ק (פב:) ובמסכת סוטה (מט:). הגמ' מספרת על מלחמת אחים קשה שהיתה במלכות בית חשמונאי, כמאה שנים לאחר הנצחון על היוונים. שלומציון המלכה, הורישה את המלכות לבנה הצעיר, להורקנוס. אריסטובלוס אחיו ארגן מרד והשתלט על ירושלים. הורקנוס בתגובה, גייס את חיל הרומאים , הנמצאים בסוריה  באותו הזמן וביחד צרו על ירושלים. למרות המצור, היה הסכם "סטטוס קוו" בין האחים, שעבודת ביה"ק תמשך כסדרה. בכל יום היו משלשלין להן דינרים ובתמורה מקבלים תמידים ע"מ להקריב בביהמ"ק. ומספרת הגמ' :"היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמה יוונית : כ"ז שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם". למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפורניו ונזדעזעה א"י 400 פרסה. אותה שעה אמרו : "ארור אדם אשר יגדל חזירים וארור אדם אשר ילמד לבנו חכמה יוונית.
            ההשפעה הקשה של התרבות היוונית המשיכה לחלחל בעם אפילו מאה שנים לאחר הנצחון עליהם, עד כדי כך שנאלצו חכמים לגזור על לימוד חכמה יוונית. בהמשך הגמ'   אמנם,  מסייגים חז"ל את הגזירה ואומרים: "לשון יוונית לחוד וחכמה יוונית לחוד", כלומר: גזירת חז"ל חלה רק על לימוד חכמה יוונית ולא על השפה היוונית.
      את עומק הסוגיא, הסביר הרב קוק בנאומו. "דברי חז"ל עמוקים ואין להבינם כפשוטם. הכוונה בלשון יוונית אינה אך ורק לפירושן של מילים יווניות. ההבדל בין "לשון" ל"חכמה" הוא ההבדל שבין סגנון לתוכן. את התוכן, את החכמה אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה. התוכן שלנו הוא עשיר ורענן ומכניס חיים אציליים ליחיד ולרבים עד שאין אנו צריכים להשתמש בנדון זה בדברים שאולים. בכל מה שנוגע לסגנונות , לייפוי הדברים, אין לנו כל בעיה והתנגדות לסגנון היווני. רואים אנו, שגם לאחר כל המלחמות והניגודים הגדולים שבינינו ובין היוונים , מצאו חכמינו הקדושים סמך בפסוק : "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם", יפיפותו של יפת, (אביו של יוון), תהא באהלי שם".
היוונים ניסו להחדיר את השפעתם גם לתוכן, לתוך תוכה של עבודת הקדש. הם לא ניסו להפסיק את העבודה ולהחריב את ביהמ"ק. כל מגמתם היתה לטמא את השמנים - להחדיר את השפעתם הטמאה לעבודת הקודש הזכה.
"אם אנו,חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים להחיות את נשמתינו היחידה , נשמת האומה – הרי זה דבר שהיה לא יהיה.  אולם, בשעה שאנו באים לסגנן את החיים, לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם שאין אנו נעלבים מזה שבשעה שנגש שלמה לבנות את ביהמ"ק, הוא שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים : "כי אתה ידעת, כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים", כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ בהכנת הצורה החיצונית לחיים. צידונים אמנם כרתו עצים...אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקדוש". (הרב קוק, שם)
סגנונות התרבות הגויית, האופנות המשתנות, יכולות לפאר את התורה ואפילו את ביהמ"ק, אמנם כל זאת בתנאי אחד : שלעולם לא תכנס האופנה בתור תוכן ולא תחליף חלילה ולו אחד מיסודות הקודש.
מזוזה מימין ונר חנוכה בשמאל. מזוזה, עיקר הקדש, תהיה תמיד בימין – בתוכן החיים. אז ורק אז, נר חנוכה , האופנה החיצונית, תוכל להוסיף אור בבחינת שמאל – סגנון וצורה הטפלים לעיקר החיים.  הנצחון על התרבות היוונית מתבטא לא רק בהרחקתה המוחלטת של התרבות היוונית, כי אם גם ובעיקר במתן כלים חינוכיים להתמודדות מול השפעתן של תרבויות זרות, וההבחנה הדקה  בין מה שמותר ואף רצוי לקבל בתור לבוש חיצוני, לבין מה שחובה להתרחק ממנו , כרחוק מזרח ממערב, בכל הקשור לתוכן ועיקר החיים. "חכמה יוונית לחוד ולשון יוונית לחוד".
____________________________________________________________________
[5] מאמרי הראי"ה עמ' 476-477

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות