מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

אל תשלח ידך אל הנער

הרבנית, עו"ד פנינה נויבירט

פרשת העקידה מנציחה את הניסיון הקשה ביותר בו נתנסה אברהם, היהודי הראשון. הקב"ה מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ממשיך מורשתו, לו חיכה שנים כה רבות.
ברם לפי המדרש, הקושי האמיתי בפניו ניצב אברהם אבינו במעמד העקידה הוא הקושי לעצור את העקידה בזמן, ולהימנע מהריגת יצחק: "מיד אמר הקב"ה למיכאל, מה אתה עומד? אל תניחנו! (אל תניח לאברהם להרוג את יצחק) התחיל מיכאל קורא אותו: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר – "אברהם אברהם" ב' פעמים. שהיה (אברהם) ממהר לשוחטו והיה (מיכאל) צווח בו כאדם הצועק מתוך צרה – מה אתה עושה? "אל תשלח ידך אל הנער" אמר לו (אברהם) – ואחנקנו? ואמר (מיכאל) "ואל תעש לו מאומה" אמר לו אברהם: חוץ מזו ומזו? הקב"ה אמר לי לקרב בני ואתה אומר לא תקרבנו?! מיד קפץ עליו [הקדוש ברוך הוא] ויאמר: בני, בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר לא חשכת את בנך את יחידך..."" (פסיקתא רבתי מ', קע"א, וכן השווה - בראשית רבה נ"ו, ז').
מדרש זה מעורר תהיות למכביר. היינו מצפים כי עם קריאת מלאך ה' לאברהם, ישליך אברהם את המאכלת מידיו, ויפול אפיים ארצה בהכרת תודה על שנחסך ממנו הצורך להשלים מעשה קשה זה. ברם במקום, אברהם מתווכח עם המלאך ומבקש להמשיך במעשה העקידה – בין באמצעות מאכלת, ובין באמצעות חנק, הכיצד?
ניתן אולי להסביר האמור על דרך ההיקש מפרשיות התרומה למשכן שבחומש שמות (ל"ו, ה'-ו'): "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
טענת החכמים תמוהה. מה הבעיה בכך שבני ישראל תורמים יותר מידי למשכן? תמוהה לא פחות תגובת משה לטענת החכמים – מדוע מצווה משה להפסיק לתרום? מדוע עוצר משה את זרם ההתעוררות לנתינה באיבו?
מסביר הרב חרל"פ, כי משה וחכמים חששו שמא התעוררות בני ישראל לתרומת יתר למשכן איננה נובעת מהציווי האלקי לתרום, כי אם מהתפעלותם האישית של בני ישראל, ומהצורך האנושי שלהם לתת למשכן, ובלשונו: "מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'...וכמו"כ חטא העגל היה ע"י שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשיים עצמיים, ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי, ולכן כשראו חכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר..." (מי מרום ה'). 
ברגע בו משה מזהה את הסכנה, מחליט הוא לבחון האמנם מסוגל העם לעצור ההתלהבות בשיאה. משה מניח, כי עבד ה' לא יתקשה לעצור התרומה, ברם אדם המשועבד לרגשותיו ולצרכיו האישיים לא ישכיל לעצור הנתינה, ובלשון הרב חרל"פ: "ואולם זאת היתה ההבחנה, שתיכף שבא הציווי להפסיק את ההבאה, מיד – "ויכלא העם מהביא", וזה היה לעד..." (שם). בגדולתו השכיל עם ישראל לעצור התרומה לשמע הציווי האלקי. הם עמדו במבחן. 
ברוח זו ניתן אולי להסביר את דברי המדרש דלעיל. מעמד העקידה היה מעמד טעון ביותר. אברהם נדרש להקריב את כל היקר לו בשם הציווי האלקי. נאמן לתביעה אלקית קשה זו, מתכונן אברהם להקריב את בנו לה'. ברם חרף המעמד המבלבל והרגשות השונים הגואים בקרבו – הפחד, האקסטזה, השלהוב, על אף שההתלהבות מושכת את אברהם להמשיך במעשה העקידה גם לאחר שנצטווה להפסיקו  - עומד אברהם במבחן. הוא קשוב לציווי האלקי בצורה כה מדוייקת, עד כדי היכולת לעצור בשיא. לא להיסחף על ידי רגשות דתיים, כי אם להיות כפוף לציווי האלקי המפורש. 
אברהם אבינו מלמד אותנו מסר חשוב ויסודי בעבודת ה', בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. אל לנו לבלבל בין הציווי האלקי לבין רגשות דתיים. ההיסטוריה האנושית רצופה במעשי אנוש פסולים אשר נעשו מתוך שלהוב דתי, ובשם הדת, אך אשר לא היה בינם לבין הציווי האלקי דבר. אל לנו להשתמש בשם ה' כדי להצדיק מעשים המשרתים את הצורך האישי שלנו במימוש עצמי, בריגוש ובאבדן שליטה, כמאמר בכתוב: " "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה'  אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'  אֱלֹקֶיךָ". 

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות