מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

על מה חרבה ביתר?

הרבנית, עו"ד פנינה נויבירט,

ביתר העיר המופלאה היתה המעוז האחרון שנפל בידי הרומאים בשוך מרד בר כוכבא. תושבי העיר הנועזים המשיכו ללחום בגבורה ברומאים לאחר חורבן הבית, עד ללכידתם ביום תשעה באב, כדברי המשנה: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה בתר..." (תענית ד', ו').
לפי המדרש העיר ביתר לא נחרבה אלא בשל ציר של עגלה. בעיר ביתר נהגו לטעת עץ ארז כשנולד תינוק ועץ שיטה כשנולדה תינוקת. כשהיו התינוק והתינוקת גדלים ונישאים, היו קוצצים העצים ועושים מהם חופה: "יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר אתבר שקא דריספק קצו ארזא ועיילו לה  (יום אחד עברה ליד העיר בת הקיסר, וציר עגלתה נשבר, קצצו עבדיה את אחד הארזים לתקן העגלה) אתו נפול עלייהו מחונהו (מייד התנפלו בני ביתר על פמליתה) אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו (באו אל הקיסר ואמרו לו – מרדו בך היהודים הילחם בהם)" (גיטין נ"ז.)
בני ביתר נטעו ארזים כסמל לאמונתם היוקדת באחיזתם האיתנה בארץ הקודש, ובכוח דור ההמשך לשמר אחיזה זו, כדברי המהר"ל: "ומפני שאנשי ביתר היתה כוונתם שיהיו בניין חזק ולכך היו נוטעים ארז וארזה כאשר ילדו להם בנים כדי שיהיו הבנים נטיעה חזקה בארץ כמו הארז, וכאשר נשאו ביחד עשו חופה ממנו שיהיה להם בית יתד נאמן אוהל בל יצען ... והיה ברכת ביתר החוזק והתוקף בין בכלל בין בפרט" (נצח ישראל, פ"ז)
אך למרבה האירוניה דווקא שורשיותם האיתנה של בני ביתר נגדעת טוטאלית, בקלות יחסית, בשל מעשה סתמי של עבדי בת הקיסר, כדברי המהר"ל (שם): "וכל זה שנעקרו לגמרי הפך כוונתם, שזהו שייך לכל דבר שהוא משורש ונטוע בחוזק כאשר הוא אומר הוא מקויים מאוד ואם הוא נעקר אז הוא נעקר משרשו לגמרי שלא נשאר עוד דבר לא שורש ולא ענף, ואנשי ביתר היו רוצים להיות משורשים כמו שאמרנו למעלה, ולכך כאשר נעקרו - נעקרו לגמרי משורשם."
כיצד מצליחים עבדי בת הקיסר באקט כמעט בלתי מודע לשבור כליל את רוחם של בני ביתר עד כדי אבדנם?
על הקשר בין בני ביתר והארזים עומד המדרש במקום אחר (ירושלמי, תענית, פ"ד, ה"ה): "והיה שם (בעיר ביתר) בן כוזבה (בר כוכבא) והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע (אומץ חייליו נבחן בקטיעת אצבעם).  שלחו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?! אמר להן וכי היאך איפשר לבדקן?  אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא (בצבאות) שלך ...".
בני ביתר נמשלו לארזים החסונים. הם עקרו ארזים לבחינת גבורתם, ונטעו ארזים לשם המשכיותם. ברם יתכן, כי דווקא בארזים נעוץ שורש כשלונם, כמאמר ר' צדוק מלובלין: "הוא בחינת פגם של כבוד והתנשאות שהיה בביתר ולכן היו נוטעים ארזים ע"ש כארז בלבנון ישגה. ועיקר התנשאות שהיה בהן ע"י שהיה בהם התרבות של דברי תורה..." (פרי צדיק לט"ו באב, דברים).
התנשאות בני ביתר, ועמידתם הזקופה – אולי זקופה מידי, היתה בעכרם, כעולה מדברי רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שנים ספורות בלבד לאחר לכידת ביתר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"  (תענית כ.).
מה ההבדל בין הקנה והארז עליהם מדבר רבי אלעזר במדרש?
מסביר המהר"ל, כי קנה שהשלים את גידולו כפוף אל האדמה. לעומת זאת ארז שהשלים את גידולו מרוחק ומנותק מהאדמה. 
אדם צריך לשאוף לגדול בתורה ובחכמה על מנת לשוב אל המציאות, להתמודד עם השגרה, כקנה הכפוף אל האדמה. אם האדם תלוש מן המציאות ואינו מודע למכלול ההשלכות המעשיות של בחירותיו, משמע שעדיין צריך הוא לצמוח ולהבשיל, ובלשונו: "ועל זה אמר שהתלמיד החכם אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף" (נתיבות עולם ב, נתיב הענוה, ז).
בני ביתר התנשאו זקופים כארזים, הם לחמו בשם אמונתם ללא מורא וללא חשש. ברם יתכן כי זקיפות קומתם הביאה לערעור כושר עמידתם. היעדר היכולת להתגמש כקנה, היעדר נכונות לשקילת אלטרנטיבות ראויות, סירוב נחרץ להתפשר על כל פתרון שהוא פחות ממושלם - הביאו לאבדן הכל.
במבט לאחור, אנו עומדים ומשתאים – כיצד בשל ציר של עגלה חרבה ביתר, ממש כפי שענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו (גיטין נ"ו.). ברם האם לאחר אלפיים שנות גולה מרות וקשות השכלנו ללמוד את הלקח, לשאת בגאון גם את כיפוף הראש? את המעשיות, המציאותיות?

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות