מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?
> > > רשמי סיור במקוואות הר הבית

רשמי סיור במקוואות הר הבית

נחמה שולמן - מדריכת כלות, בודקת טהרה

  המקוואות העתיקים אשר התגלו עד כה בירושלים מספרים בצינעה ובדממה את סיפור חייהם המיוחד של בני דור בית שני.
עד כה נחשפו כ- 150 מקוואות רק באזור ירושלים העתיקה (החפורה). בממוצע היו 2 מקוואות לכל בית.(לעומת מקוה נשים אחד הפועל כיום ברובע היהודי..)
במתחם קטן זה נמצאים כל סוגי המקואות: מקואות חצובים ובנויים, קטנים וגדולים, עם פס הפרדה ובלעדיו, עם כניסה אחת או נפרדת, עם בריכה משיקה/ מזריעה או עם תעלות.
בתקופת בית שני חיו היהודים תדיר את חיי הטהרה על פי 'סדר טהרות'.
הטבילה במקוה היתה שכיחה מאד. גברים, נשים (גם לא נשואות) וילדים נהגו לטבול בכל גיל.
הטהרה היתה חלק מרכזי בהווי החיים. המערך המשפחתי והחברתי תמך וסייע.
  אחד מסממני החיים בטהרה הנו גילוי כלים עשויים אבן. שכן, האבן היא כלי שאינו מקבל טומאה, בניגוד לכלי חרס שלא ניתן לטהרם והיה צורך לנפצם אם נטמאו.
הטבילה התקיימה לצרכים שונים:
• עליה לבית המקדש,
• טבילת כהנים לשם אכילת תרומה (גם נשים וילדים).
• אכילת קודשים (קורבנות).
• אכילת מעשר שני שהיו אוכלים בירושלים.
• אכילת חולין, גם בבתים.
• טבילת איכרים שהפיק שמן ויין, כדי שלא לטמא תוצרת חקלאית.
• חיי אישות.
• טבילת כלים, ריהוט וביגוד( בספר ויקרא מוזכרים: מתכות, עור, חרס, אריגים. אבן אינה מוזכרת, פלסטיק וזכוכית הומצאו מאוחר יותר).
  מספר גורמים הביאו לטומאה:
• זב/ה
• שרץ/ נבלה
• שכבת זרע
• נוגע באשה נדה או במשכב שלה (כסא שלה).
• נדה
• מת.
  בזמן שביהמ"ק היה קיים השתמשו באפר פרה אדומה. ביום השלישי והשביעי לטומאה היו מזים ממים מעורבבים באפר הפרה ולאחר מכן טובלים. מאז שאין אפר פרה אדומה שמטהר ממת כולנו בחזקת טמאים ולכן לא ניתן לעלות להר הבית או לאכול תרומה.
רק טומאת נדה נוהגת עד היום כי האסור על אישות עם נידה קיים.
טבילת גברים נוהגת כמנהג בלבד ומקורה בתקנת עזרא שגבר יטבול לפני תפילה או לימוד תורה ( לאחר יחסי אשות או קרי ). 
  בהגדרה הארכאולוגית "מתקן מים" הנו בור מטויח חצוב או בנוי. עקרון זה מעיד על השמוש במיתקן לצורך איסוף מים, רחצה או טבילה.
מתקני המים מטויחים עד גובה מפלס המים ובחלקם גם על התיקרות, למניעת הדרדרות אבנים.
הטיח מימי בית שני מאופין בשמוש בסיד, מים ואפר.
לעומתו טיח מהתקופה הביזנטית, שהנה מאוחרת יותר, מאופין בגווניו הורודים בגלל ערבובו בשברי חרסים.
על פי מבנה הבור, גודלו ומיקומו ניתן לשער את מטרת שימושו.
  "בור מים'' ששימש כמאגר, מאופין על פי רב במבנה עגול, רחב מימדים, מטויח מכל צדדיו ואליו מנוקזים מים מתעלות מספר. הבור אינו יכול להתמלא מפתחו העליון. פתחו העליון של הבור קטן, דבר המאפשר שאיבת המים באמצעות דלי וסגירתו בעת הצורך. באופן זה המים אינם נחשפים כמעט לאור השמש, ההתאדות מינימלית ואין התרבות אצות וחיידקים. כניסת אדם לצורך תיחזוק הבור ונקיונו תתאפשר באמצעות סולם.
  חלק מ"מתקני המים" הוגדרו בשנים האחרונות כמקוואות. עשרות מקוואות מתקופת בית שני, התגלו ונחשפו במיוחד מסביב להר הבית, בירושלים ובסביבתה בכלל, בגליל ובכל הארץ.
  בהגה הארכאולוגית מוגדרים המקואות: ''מתקן מים מדורג ". הגדרה זו מנסה להתמקד בתאור מימצא אוביקטיבי ובהימנעות ממתן פרוש למימצא. יחד עם זאת, לא ניתן להמנע מהמכנה המשותף של ''מיתקנים'' אלו בשונה מ''מתקני מים '' רגילים, המכונים ''בורות מים''.
יש שכינו מקוה = 'מערה', שכן היה חצוב בסלע.
מתקן המים בחלקו הדרומי של המצדה היה הראשון אשר זוהה כמקוה ע"י יגאל ידין. ( על סיפור חשיפתו המרתק, ניתן לקרוא באתר)
רבים באו בעקבותיו..
  בספרות ההלכתית אין הלכות הקובעות כיצד לבנות מקוה.
אין כל מקור למנהג הרווח שלמקוה יש בהכרח 7 מדרגות, לא בספרות ולא במימצאי הארכאולוגים.
המתקנים המזוהים כמקוואות מאופיינים בצורתם המרובעת, בגודל מינימלי של 40 סאה. מתקנים אלו מאופינים בגרם מדרגות רחב התופס מקום נכבד על חשבון נפח מתקן המים. בנוסף, אין חור לניקוז המים.
מתקני מים אלו נמצאו על פי רב רק בארץ ישראל ? ואך ורק בישובים יהודיים, מכאן שהיו קשורים בהכרח לאורח החיים היהודי.
המקומות האופייניים בהם נמצאו מקוואות הם:
• בסמוך להר הבית.
• בסמוך למשקים חקלאיים ( מיתקנים חקלאיים כגתות ובתי בד).
• בבתים פרטיים בכל הארץ.
• בסמוך למתקני קבורה (לדוגמא בקברי המלכים, בסמוך לקונסוליה האמריקאית ובבית שערים).
• ליד בתי כנסת.
בחלק מהמיתקנים נעשה שימוש משני בתקופות משטר שונות. מקוואות הוסבו ממתקנים אחרים או למיתקנים אחרים ואף שימשו כמערות קבורה. מאפין זה מחזק את ההשערה שבימי שלטון יהודי, חציבות אלו נועדו לצורך שימוש כמקוואות דוקא.
  חלק ממתקני המים שהוגדרו כמקוואות מאופיינים בהמצאות מחיצה המחלקת את גרם המדרגות לשניים ומפרידה בין כוון הטובלים: חלקם לירידה אל המקוה וחלקם לעליה ממנו. מחיצה זו אופינית רק למקוואות אשר נמצאים בירושלים ובסביבתה (עד מרחק שעה הליכה). יתכן ומחיצה זו מטרתה מניעת מגע בין היורדים לטבילה והעולים ממנה טהורים, בפרט אם נתכוונו לטבול לדרגות טהרה שונות. במקרה כזה מגע בינהם עלול לפגום בטהור. המחיצות היו נמוכות ולא בצורת מעקה על מנת שהטובלים לא יוכלו להניח את ידיהם וכך עלולים לגעת זה בזה. חלק מהמחיתות נחצבו באבן, תוך כדי חציבת הור וחלק הוספו עם הטיח. מימצא ארכאולוגי מעניין זה, יתכן ושופך אור על הכתוב במקורות:
"כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה, טמאים; ודרך עלייה, טהורים:  שלא כירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר". (משנה במסכת שקלים; ח,ב)  מכאן, שכל כלי שנמצא והוא בספק טהור או טמא, משערים על פי מקום המצאו, מה דינו: אם נמצא בדרך הירידה נחשב טמא, בעוד אם נמצא כלי בדרך העליה יחשב טהור.
מקור נוסף למנהג כי גרם מדרגות אחד שימש לירידה, בעוד האחר לעליה, מתואר בספור המופיע בברית החדשה, על כהן שפגש את ישו ושאלו אם הוא טהור. שם מתואר ירידה/ עליה במדרגות המקוה.
  בחלק מהבורות אף היה קיר/ עמוד חוצץ אשר הפריד לחלוטין בין הכניסה והיציאה. שוב, דבר האופייני רק במקוואות ירושלים.
משערים כי הידור זה אלו קשור למושג ההלכתי " מעלות בקודש"- לטבילות שונות מהות שונה ודרגת טהרה שונה. כל טובל צריך להתכוון לדרגתו הוא לפי מטרת הטבילה:
1. אכילת חולין
2. אכילת תרומה
3. קודש ( קורבנות)
4. חטאת.
  נגיעה באדם שטבל למטרה "פחותת טהרה", תגרום לפגיעה בטהרה. ככלל, בהלכות טהרה, יש מעט מאד אנשים שמטמאים אחד את השני ע"י מגע. כך לדוגמא בעל קרי או מי שקיים יחסי אשות, או הנוגע בשרץ – לא יטמאו אחרים במגע. אבל הטובלים בכוונה לדרגות טהרה שונות עלולים לפגוע זה בטהרתו של זה.
הסבר זה מתחזק לנוכח העובדה שסגנון זה מאפיין רק את מקוואות ירושלים וסביבתה, כיון שמרבית המקוואות הרחוקים יותר, שמשו לאכילת חולין.
יחד עם זאת, על עניין זה יש דיון אקדמי ויש החושבים שההפרדה נועדה לצורך טבילת כהנים.
  מאפין נוסף הוא הימצאות של מספר מדרגות צרות ולאחריהן מדרגה רחבה. מדרגה זו מאפשרת טבילה על פי גובה המים בבור ולפי גובה האדם.
בחלק מהמקואות, ישנה 'מדרגת עזר', אשר מונחת בחלק התחתון של בור הטבילה. יתכן ומטרתה היתה לחיסכון במים והעלאת גובהם או כעזר לעולים מתוך הטבילה.
  מבנה נוסף של בניה/ חציבה נמצא בחלק מהמקוואות. במקוואות אלו נמצאו מתקני מים נוספים המשיקים למתקן הטבילה.
קשה להאמין שהיו אלו בורות זריעה או השקה כנהוג בימינו שכן השימוש בהם החל להיות נפוץ רק במאה השנים האחרונות.
אחד ממקוואות אלו הוא במצדה. בצמוד למתקן המים המדורג במצדה, נמצא מתקן מים נוסף שאינו מדורג ואשר מחובר אליו באמצעות חור.
יחד עם זאת, מבנה המקוה במצדה, המושק למתקן נוסף, הנו ייחודי ונדיר. דבר זה גרם לקושי בזיהוי שאר מתקני המים המדורגים כמקוואות. יש מאות מתקני מים מדורגים, ללא 'אוצרות' צמודים אליהם.
הארכאולוג רוני רייך היה חלוץ החוקרים שהתמקד בחקר המקוואות וזיהה אותם ככאלו, גם ללא אוצרות.
המונח 'אוצר' הוא חדש יחסית והחל מתחילת המאה ה-19 .
עד אז רווח השימוש במקוואות שמקורם במים טבעיים וזורמים של מי תהום, נהרות וכו'.
ה'חתם סופר' היה הראשון שכתב על כך, אך יש שמערערים על כך.
הרעיון התאורטי שניתן להשתמש בשני בורות מחוברים, נמצא כבר בחז"ל בתקופת המשנה, אך מושג ההשקה בין שני בורות, האחד- מדורג והשני – לא, הומצא במאה ה- 19, סמוך להמצאת הברז. פיתוח זה  איפשר לנקות את הבור ולשמור על תנאי היגנה  נאותים. יתכן והשימוש בבור משיק זה, בימים קדומים,  היה לצורך חימום המים או לאוכלוסיה מיוחדת כגון: ילדים, זקנים או חולים. אולי שימש 'אוצר' זה כבור רזרוי.
לאור זאת, ספק אם בור ההשקה במצדה, שימש כ'אוצר'. יתכן שאיפשר ניקוי המים ע"י הוצאת מרבית המים, השארת 40 סאה והוספת מים חדשים.
יתכן ומאפיין זה איפשר את חימום המים לצורך זקנים, ילדים או חולים.
חימום המקוואות רווח רק מלפני כ- 200 שנה בלבד. יחד עם זאת מובא במקורות, כי כהן גדול שהיה טובל מס' פעמים ביום, לצורך עבודתו במקדש, אם היה זקן או חולה, היו מחממים עבורו את המים (ולפיכך אם היה הכהן הגדול זקן או חולה ביום הכיפורים היו מלבנים לו מערב יום הכיפורים עששיות של [טור תשכא] ברזל באש, ולמחר מטילים אותן במים שבבית הטבילה כדי להפיג צינתן...(. רמב"ם עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ד, ועי' רש"י ותוס' יומא לד ב.)).
לאור זאת,  לא ברור אם כן מה היתה מטרת בורות אלו וכל בעל רעיון מוזמן להעלותו...


אודות כותב/ת המאמר:
בזכות הארכאולוג יונתן אדלר – (דוקטורנט בנושא ארכאולוגיה פגאנית ומקוואות מתקופת בית שני, באוניברסיטת בר אילן), זכיתי לסיור מאלף ובזכותו הכרתי מקרוב את עולם הטהרה של יהודי ירושלים בתקופת בית שני. במאמר זה אביא חויות מהסיור המרתק בין מקוואות הר הבית מתקופה זו- על החיים בטהרה, על האיפיונים המיוחדים של מקוואות ירושלים, על הסוגים השונים של המקוואות, על תעלומות בלתי פתורות ועוד.

הוספת תגובה על מקוה זה

דעות הגולשים

הוספת תגובה




לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות