מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

ליל הסדר כחוויה גסטרונומית...

הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת.

במצוות חג הפסח ומנהגיו ניכר דגש חזק על אוכל. למען האמת, החג היחיד בו יש מצוות עשה מפורשות מן התורה לאכול הינו חג הפסח. לא זו בלבד שאנו מצווים לאכול בחג הפסח, אלא אף מצופה מאיתנו לאכול בתאווה והתלהבות, כמופיע בדברי הרמב"ם: "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהן וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול מצה בתאוה". (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ו')
ואכן, על מנת לפתח את תחושת הרעב, ולהבטיח אכילת תאווה מיוחלת זו, אנו אוכלים כרפס כמתאבן בפתיחת ליל הסדר, כדברי הב"ח: " ...דהטיבול שקודם סעודה הוא דרך חירות כדרך בני אדם שמטבילין קודם סעודה כדי להמשיך תאוות המאכל". 
גם בקרבן הפסח, הדגש הוא על אכילת שובע, כלומר אכילה של הנאה וכמובא ברמב"ם: "מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו." (רמב"ם, הלכות קרבן פסח, ח').
מדוע יש דגש כה חזק על אכילה בליל הסדר? מאימתי אכילה ארצית חשובה כל כך? מדוע ראוי לאכול בפסח בתאווה? מהי היתרון באכילת שובע? 
העיסוק המוקצן לכאורה משתקף בבירור בנוסח ברכת הגאולה הנאמרת בליל הסדר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.  ברוך אתה ה', גאל ישראל." (הגדה של פסח) מנוסח הברכה נדמה, כי כל תכלית גאולת מצרים מסתכמת בחירותינו לישב בליל הסדר ולאכול בו. לא זו אף זו, אנו מייחלים לגאולה שלמה, בו נוכל לשבת השקט בארצנו ולהינות מבנין עירנו – וכל זאת על מנת שיתאפשר לנו לאכול בבית המקדש. האם חווית האכילה עומדת ביסוד גאולת מצרים? האם חוויה זו היא תכלית הגאולה השלמה? 
למען האמת, נראה כי אכן מטרת חיינו הינה לאכול. המצווה הראשונה עליה מצטווים אדם וחוה בגן עדן היא מצוות האכילה: " וַיְצַו ה'אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:" (בראשית, ב'). יתר על כן, מלשון המדרש עולה, כי האדם נברא על מנת לאכול: "ת"ר אדם נברא בערב שבת ומפני מה ... כדי שיכנס לסעודה מיד"  (סנהדרין ל"ח.)
ניתן להבין את משמעות ציווי זה לאכול מדברי הב"ח (אורח חיים, ר"ח, כתימוכין לגישתו ביחס להכנסת המילים "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" בברכה מעין שלוש): "תימה, הלא קדושת ארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו'. ועל כן, ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת ה שכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה."
הב"ח מסביר, כי אכילה בארץ ישראל משקפת את האידאל בעבודת ה'. בארץ ישראל בה שורה השכינה, מצויה שכינה בשפע גם בתוך פירותיה. ברגע בו טועם היהודי פרי מפרותיה הקדושים של הארץ, סופח הוא לקרבו לא רק את הטעם והויטמינים שבפרי כ"א אם גם את קדושת השכינה המצויה בו. חוויה אכילה זו אינה גשמית גרידא כ"א גם ובעיקר רוחנית. היהודי האידיאלי אינו מתעלם מצרכיו הגשמיים, כי אם מרוממם. אין לראות באכילה משום אמצעי להישרדות. כמו כן אין לראות בתחושת התאווה והשובע המלווה את האכילה משום חוויה גשמית נחותה בלבד, כי אם חוויה רוחנית נאצלת. 
בארץ ישראל, גופינו הגשמי אינו מתנגד לנשמתנו, כי אם משמש ככלי עזר עבור הנשמה. גופינו יכול וצריך להיות קדוש. תאוותינו הארציות ראויות להתעלות.
אדם וחוה החמיצו את האפשרות לאכול באופן רוחני. במקום, הם התמקדו באכילה לשם אכילה בלבד. הם עסקו באכילה נחותה, ארצית, הנגועה בחטא – הוא חטא האכילה מעץ הדעת תוך התעלמות מוחלטת ממעמדם, ייעודם ומציוויו המפורש של ה'. ברם בחג הפסח אנו מוצאים כוח להתגבר על השפעותיו השליליות של החטא. בפסח אנו מנצחים ומתגברים על תאוותינו הארציות. אנו איננו עושים זאת על דרך דיכוי תאוותינו, כי אם על דרך העלאתן לקדושה.
ברוח זו מסביר הרב קוק, כי בחג הפסח אנו מציינים את חירותנו לא רק במובן של יציאה מעבדות לחירות, לא רק במובן של כניסה לארץ ישראל, כי אם אף במובן של יכולתנו לשלוט בגופינו ולרוממו, ובלשונו: "רק בהתקדש חג קדוש זה הננו מוכשרים לציין חירותנו ... שמרבה את העונג הבלתי מתואר כלל במטבע של הכרח, כ"א במטבע של מטרה בלתי משועבדת, שאיך שיהיה ערכה היא מוצאת את מקומה ומצטרפת אל הכלל הגדול לכללו ולהעלותו בכל חדוה וצהלה. ובזה דוקא בזה יתקדשו המטרה והאמצעים באגד אחד, האוכל והמשקה בטיבול, שבנשיאת ידים קודש לה' יהיו לרצון ויפארו את השולחן אשר לפני ה'." (עולת ראי"ה ב', רנ"ח).
חירותנו הגופנית והארצית תלויה היא בחירותנו הרוחנית, ואכן בחג הפסח מציינים אנו את עצמאות הגוף והנפש, רוממות הגשמי והרוחני. כך מסביר הרב חרל"פ את מהותו של חג הפסח בביאורו על ההגדה של פסח: "לולא החטא היה נרגש מוצא פי ה' בכל אכילה ואכילה. ורק על ידי החטא נתגשמה האכילה, אולם המצה השמורה מחימוץ ותוספת ( הן מלשון חמץ והן מלשון החמצה .) לא נפגמה והרי היא כלפני החטא ועל ידי השימור לשם מצה והברכה בכוונה רצויה מתגלה קדושת המצה בכל הדרה  ..." (מי מרום, ד').
ייעודנו הוא לגלות את ה' באכילה. יעוד זה בא לידי ביטוי בשיאו בחג הפסח – זמן חירותנו הרוחנית והגופנית, ובפרט כאשר נחוג הוא בארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש". רק בארץ ישראל ניתן לחוות קדושה באמצעות אכילה, רק בישראל ניתן להבין את משמעות המילים המופיעות בברכה מעין שלוש: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" – נאכל מפירותיה של ארץ ישראל ונשבע מטובה ומקדושתה של ארץ אהובה זו. אמן כן יהי רצון. 

הוספת תגובה על מקוה זה

דעות הגולשים

הוספת תגובה




לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות