מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

כיפורים כ-פורים

הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת.

במאמר זה יובאו מספר נושאים:
1. חשיבות הפורים במדרשי חז"ל
2. מגילת אסתר - גילוי ההסתר
3.   משנכנס אדר מרבין בשמחה
4.   שרש האבילות בחדש אב
5.    "ביד בניה של רחל עשו נופל"
6.    קודש הקודשים
7.    מדרגת תחיית המתים

 1. חשיבות הפורים במדרשי חז"ל
            אופיו של חג הפורים ומשמעותו, היו מאז ומתמיד נושא המצריך עיון. במספר מדרשי חז"ל ניתנת חשיבות יתירה לחג הפורים, לכאורה, מעל ומעבר למצופה. במדרש שוחר טוב, משלי ט', נאמר:  "כל המועדים בטלים, וימי הפורים לא יהיו בטלים שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם." במדרש מקביל בירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) מובא רעיון דומה: "ר' יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל… ר' שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל…"
במה זכה חג הפורים, אשר מצוותו מדרבנן, ואף אין בו איסור מלאכה, להעדפה על פני כל יתר חגי ישראל ובפרט על פני אלו שמצוותם מדאורייתא? (אמנם ישנה דעה נוספת במדרש שגם יוה"כ לא יתבטל לעת"ל, אולם אף לשיטה זו עומדת בעינה התימה לגבי יתר החגים). מדוע כל ספרי הנביאים המתנבאים ומכוונים לימות המשיח יהיו בטלים ורק מגילת אסתר, ששם ה' אף אינו מופיע בה, לא תתבטל?
אמנם, מרחיקת לכת יותר הינה המימרא הידועה : "כיפורים כ-פורים". מקורה של מימרא זו בדברי המקובלים ע"פ מה דאיתא בתיקוני הזוהר[1] שיום הכפורים נקרא כן ע"ש הפורים, שכן עתיד יוה"כ להתהפך ליום של עונג כפורים. ע"פ קביעה זו של הזוהר משמע שיום הכיפורים רק מתדמה, רק מתקרב במדרגתו לחג הפורים- היתכן?! כלום ניתן בכלל להשוות את רגעי שיא הרוחניות בשנה, בדקות האחרונות לפני נעילת השער, בהן מכריזה כנסת ישראל קבל עם ועולם "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", "ה' הוא האלקים", לחג הפורים שאינו מקודש אף באיסור מלאכה?
קושיות אלו מתחדדות נוכח דברי שמואל (מגילה ז.), המבטאים, לכאורה, יחס הפוך  למגילת אסתר: "אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה, והאמר שמואל: אסתר ברוה"ק נאמרה? נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב". כידוע, הגזירה על כתבי הקודש המטמאין את הידים מעידה על קדושתם, שהרי הגזירה נגזרה בעקבות המנהג להצניע תרומה עם כתבי הקודש, שהיו המצניעים סוברים - אלו קודש ואלו קודש וכך באה זילותא לכתבי הקודש אשר היו נפגעים ממזיקים הנמשכים לפירות. משום כך גזרו על הספרים החשובים, אשר רצו חכמים לשמור על קדושתם, שיטמאו את הידים, וכך תיטמא אף תרומה עמה יבואו הספרים במגע. אכן, בזכות הגזירה, נפסק המנהג להצניע ספרי קודש בסמוך לתרומה. אם כן, עצם העובדה שלא נגזרה הגזירה על מגילת אסתר מעידה , לכאורה, על מעמד נחות ביחס ליתר כתבי הקדש!  הכיצד עומד הדבר בקנה מידה אחד עם יחסם המחשיב של חז"ל לפורים אשר הבאנו לעיל? גם קביעתו של שמואל : "נאמרה לקרות לא נאמרה ליכתוב" מצריכה עיון. מה משמעות הדבר? מדוע בכתיבתה מאבדת המגילה מערכה?

2. מגילת אסתר - גילוי ההסתר
            דרשו חז"ל במסכת שבת (פ"ח.): "ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא ( רש"י - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס) . אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו
היהודים…"
            היוצא מגמרא זו שקבלת התורה נעשתה בכפיה כל עם ישראל. האמנם?! הרי בהמשך הגמרא גופא, מופיעים מדרשים המשבחים את ה"נעשה ונשמע" של בני ישראל, ואם אכן היתה הקבלה בכפיה, מה הרבותא בכך? הקביעה הנוספת של רבא מתמיהה אף יותר. הכיצד ניתן לומר שמעמד הר סיני, בו נתגלה הקב"ה לעם ישראל, אינו מחייבנו בקיום התורה והמצות וכי המעמד המחייב אותנו הוא דוקא ה"קיימו וקיבלו" של מגילת אסתר, בה שמו של הקב"ה אינו מוזכר כלל? איזו קבלת תורה היתה שם? אמנם, הביטוי "קיימו וקיבלו" מקביל "לנעשה ונשמע" – (ראשית קבלה ולאחר מכן קיום), אך כיצד ניתן להשוות ביניהם?
            בעל ה"משך חכמה"[2] מתרץ קושיה זו וז"ל: "פירוש: שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה." כלומר: משמעותה של כפיה הינה שלילת בחירתו החופשית של האדם. ענינה של הבחירה החופשית היא שויון הסיכויים והאפשרויות לבחירת אחת מהדרכים החלופיות. הקב"ה אמנם לא כפה על ולו אחד מבנ"י את קיום התורה במובן הפשטני של כפיה. בני ישראל אכן אמרו "נעשה ונשמע" וקבלו את התורה מרצונם. אך היתכן שבני ישראל ינהגו באופן שונה? הניתן לומר: "לא" לקב"ה הניצב עליך ומתגלה אליך פנים אל פנים? זוהי משמעותה של הכפיה במעמד הר סיני - אי היכולת לבחור באפשרות אחרת, בשל גודל המעמד.
            דברי ה"משך חכמה" מסייעים בהבנת בעיה יסודית בכל התנהגותו של דור המדבר.
כיצד יכול עם, אשר ראה ארבעים יום קודם לכן את הקב"ה המתגלה אליו מתוך האש ואומר: "אנכי ה' אלוקיך", לומר על העגל: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך…"? רבו התשובות על שאלה זו, אמנם לפי דברינו, התשובה לכך היא פשוטה. בטבע האדם, אין אדם מפנים בקרבו כל שלא רכש בכוחו וברצונו. כל מעלה הבאה אל האדם בכפיה, אינה מושרשת בתוכו פנימה. כך אירע גם לדור המדבר. הם אמנם קיבלו תורה, אך קבלה זו היתה למעלה ממדריגתם. אין זה טבעי שעם של עובדי עבודה זרה, יעבור "קורס מזורז באמונה" האורך חמישים יום בלבד ומיד יקבל תורה. על כן דבר זה אינו מופנם בקרבם, ובהזדמנות הראשונה, מתפרצת מחדש המנטליות הקודמת של עובדי ע"ז. לכן, כל ענינה של הגאולה העתידית, שתהא גאולה הבאה מתוך הסתר פנים, גאולה איטית יותר "כי לא בחפזון תצאו"[3], גאולה בה אנו בכוחנו נגלה את הקב"ה: "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים"[4]. רק לאחר מכן יתגלה אלינו הקב"ה בבחינת -  "שובו אלי ואשובה אליכם". כך ורק כך, יובטח שהגאולה תופנם בקרבנו ותשאר נצחית.[5]
            זהו אף ההסבר לדברי רבא בגמרא. אכן מעמד הר סיני לא מחייב, בשל הכפיה שהיתה בו. קבלת תורה באופן זה לא היתה מושלמת ועל כן גם לא החזיקה מעמד. אמנם, מודל לקבלת תורה מחייבת, הבאה מכוחנו ובבחירתנו - מעין זו שתהיה לעת"ל, הינו המודל של המגילה -  "קיימו וקבלו היהודים". סיפור המגילה, הינו סיפור הרצוף בהשתלשלויות מקריות לכאורה ; בו ברגע בו נכנס המלך - נופל המן על המטה. בדיוק כאשר מגיע המן לתלות את מרדכי - נדדה שנת המלך. הדוגמאות למקריות במגילה רבות הן וידועות, אך דבר אחד לא נמצא בה והוא - שם ה'. אכן, חז"ל במדרשיהם נסו למצוא מקומות בהם רמוז שמו של הקב"ה, אך בודאי
בפשט המגילה שם ה' נסתר.
לבני ישראל באותה תקופה, היתה אפשרות לפרש את כל האירועים באורח מקרי לחלוטין. לא היתה שום "כפיה" באיזו דרך לבחור. עם זאת, בחר העם, דוקא מתוך ההסתר, בקב"ה ובתורה. זוהי בדיוק קבלת תורה אמיתית - קבלה הבאה מתוך גילוי הקב"ה על אף  ההסתר. 
            זוהי, כנראה, גם כוונת חז"ל במדרש התמוה לכאורה (חולין קלט:) "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר… ". אין זה "משחק מילים" גרידא . כוונת הדרשן לברר היכן נרמז בתורה הרעיון של מגילת אסתר - גילוי הקב"ה מתוך ההסתר. התשובה לכך היא בפסוק : "ואנכי הסתר אסתיר" , כלומר : הקב"ה מגלה למשה שעתיד העם לחטוא , מכיוון שקבלת התורה עדיין אינה שלמה. חטאי העם יובילו למצבים נוראיים של הסתר פנים, אולם לבסוף מתוך ההסתר יגלה העם את הקב"ה: "הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הצרות האלה". יתכן וזו גם הסיבה, שרגילים אנו לקרוא למגילה בשמה המלא בלבד - "מגילת אסתר", משא"כ בשאר מגילות שנקראות גם ללא מילת הסמיכות "מגילת" - קהלת, שיר השירים, איכה ורות. המילה "מגילה" הינה חלק מהותי משמה ומתוכנה של מגילת אסתר כי זה כל ענינה של המגילה - גילוי ההסתר.
            יתכן וזו כוונת שמואל במדרש, שאסתר נאמרה לקרות ברוה"ק ולא נאמרה לכתוב. התורה שבכתב הינה התורה שניתנה לנו ב"כפיה", למעלה ממדרגתינו, וממילא אין לנו כל רשות להוסיף או להחסיר ממנה ולו תג בודד. לעומת זאת, התושב"ע הינה התורה שלנו, התורה אותה אנו מפתחים,  התורה המורכבת מכל הגילויים שאנו מגלים בכוחנו, מכח התורה שבכתב. ממילא, מגילת אסתר, אף שהיא מן הכתובים, ניתנה דוקא לקרות, כלומר: מבחינה רעיונית היא שייכת יותר לתושב"ע כי היא מלמדת אותנו על קבלת תורה שבכוחנו.
            באופן זה תתבאר גם חשיבות החג. המהר"ל[6], מסביר מדוע רק פורים לא יתבטל לעת"ל וז"ל : "כי לעתיד יהיה שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל ולפיכך כל המועדים אשר הם זכר ליציאת מצרים בלבד והם טפלים לשעבוד מלכויות, שייך לומר שיהיה ביטול למועדים, כאשר אינם עיקר, אבל פורים אינו זכר ליציאת מצרים - דבר זה לא יהיה בטל."
כל המועדים, מהווים זכר ליציאת מצרים - לקבלת התורה "בכפיה", ולכן כאשר נגיע לקבלת תורה שלימה לעת"ל, לא יהיה עוד טעם לזכר הגאולה הראשונה אשר לא היתה שלימה. על כן יהיו כל המועדים האלו בטלים. ברם פורים, אשר מייצג מודל של הגאולה העתידית - של קבלת התורה מתוך ההסתר , חג זה לא יהיה בטל. המסר שלו רלוונטי גם ובעיקר לתקופת הגאולה. זו גם הסיבה לביטול הנביאים והכתובים לעת"ל. אע"פ שמוליכים הם לקראת הגאולה, שיכים הנביאים והכתובים רק לדרך, הם משמשים כאמצעי לקידום הגאולה בלבד, וכפי שמסביר "קרבן העדה" בירושלמי: "כיוון שאינן אלא לתוכחות ישראל ולעתיד ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם…". אמנם מגילת אסתר, שהיא גופא מציאות של "מעין גאולת העתיד" לא תתבטל.
            יתכן וזו גם משמעות המימרא - כיפורים כ-פורים . ביום כיפורים, כולנו מתעלים למדרגה רוחנית עליונה. אמנם, יש ביום זה סממן של קבלת התורה שבכתב : האם מסוגל אדם לחטוא ביום זה? הרי זהו יום שבו השטן אינו מקטרג[7], יום שבו יצר הרע אינו שולט. זוהי אמנם גדולה להגיע מוכנים ליום זה, אך יש בו מעין מעמד של "כפיה" כפי שהיה בסיני. מדרגה גבוהה יותר, הינה היכולת להגיע להשגה רוחנית שקולה, אך לא כתוצאה ממעמד נורא כ"כ של יוה"כ בו כל אדם חש את הקדושה, אלא דוקא מתוך יום חולין, יום שבו אין איסור מלאכה ובו הקדושה נסתרת. אם זוכים להתעלות כך בפורים - זהו שיא החוויה הרוחנית אליה ניתן להגיע!
            זהו מהלך ראשוני להבנת חשיבותו של פורים - הגילוי מתוך ההסתר. על בסיס מהלך זה, נוכל לגלות נדבך נוסף אשר יעמיק את כל התשובות הנ"ל.

3. משנכנס אדר מרבין בשמחה
מרגלא בפומא דאינשי לשיר "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ברם, משפט זה הינו רק חלק ממימרא של ר' יהודה במסכת תענית: "אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (תענית כ"ט.). משמע מגמרא זו ששמחת חודש אדר, לא זו בלבד שאינה מנותקת מאבלו של חודש אב, אלא אף נובעת מאותו השורש - "כשם ש … כך מש … ". ר' יהודה בא ללמדנו שהבנה עמוקה של שמחת הפורים, לא תתאפשר ללא הבנת שורש האבילות של חודש אב. דומה, שבירור הקשר התמוה בין חודש אדר - המבטא את שיא השמחה, לבין חודש אב - המבטא את שיא האבלות, יסייע במציאת עומק נוסף לשאלות בריש הדברים. 

4. שרש האבילות בחדש אב
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום, ערב  תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תענית כ"ט.) ותמוה -  הרי דור המדבר נענש באי כניסה לארץ בגין חטא המרגלים: "במדבר הזה יפלו פגריכם …" מדוע א"כ מתחייבים אף הדורות הבאים בריצוי העונש בשל חטא זה? יתרה מזאת, כיצד חוטא דור המדבר בחטא זה? כיצד דור שראה את מלחמת ה' במצרים וראה "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", מפחד ממלחמה על ארץ ישראל? כיצד גדולי ישראל שנתמנו כמרגלים, מאבדים את אמונתם?
ע"פ קו פרשנות אחד, בו נוקטים הרב קוק, ה"שפת אמת" ועוד, לא היה כאן מצב של אבדן אמונה, שהרי כולם חוו את הניסים, אלא ההיפך הוא הנכון. עם ישראל יוצא ממצרים ברגע האחרון, שקוע במ"ט שערי טומאה. העם עובר מהפך אמוני במשך 50 יום החל מיציאת מצרים, דרך קריעת הים וכלה במתן תורה. זהו שינוי מהותי ומהיר מחיי טומאה לחיים שמימיים בהם נגלית השכינה בכל רגע: עמודי הענן והאש, לחם מן השמים, משכן וכו'. דור דעה השקוע בחיי הרוח ופנוי ללמוד תורה כל היום יכול לראות בחזרה לארץ, איום על מדרגתו וז"ל ה"שפת אמת"[8]:  "בפסוק - והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה: סמיכות הפרשה (הפרשת חלה) למרגלים, כי ניחם אותם השי"ת בעבור כי תרעומתם היה שלא להיות נחותי דרגא, דמיעקרא דור המדבר היה בחינת משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחינת א"י היה לחם מן הארץ. ואמר הכתוב כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה… כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם ונראה להם שח"ו יהיה ירידה בכניסתם לארץ…" . המרגלים לא פחדו מעמי הארץ החזקים ומיכולת ההתגברות עליהם, שהרי כולם ראו "את מצרים מת על שפת הים". המרגלים חששו מעצם הצורך להקים צבא בכניסה לארץ - דבר שיוביל לביטול תורה עצום! החשש מפני "ארץ זבת חלב ודבש" נבע מהציווי "כי תבואו אל הארץ ונטעתם…" - אם נתחיל לבנות מדינה עם חקלאות, צבא, כלכלה, משטרה - תורה מה תהא עליה? זוהי בדיוק עצת המרגלים: להשאר בגלות "למען כבוד התורה"…
זו גם משמעות הבכי לדורות. העם אכן נענש במדבר ובזה סיים "לרצות" את עונשו. חז"ל, עם זאת, באים ללמדנו ששורש הטעות בחטא המרגלים היתה - אי ההבנה של יכולת מציאת ההרמוניה בין עולם התורה והרוח לעולם המעשה והטבע בארץ ישראל. טעות זו - היא היא הבכיה לדורות של העם. בכל פעם שהעם יטעה ביסוד זה, באופן שאינו בר תיקון - יבוא חורבן…
שורש הטעות של  חטא המרגלים הינו שורש התיקון של חודש אדר. מגילת אסתר מלאה בתיאורים של משתאות,"תצוגות יופי", מלבושים תמרוקים ועוד. גם מצותיו של חג הפורים הינן, על פי רוב, מצוות גשמיות למדי: סעודה, יין, מתנות, מלבושים ועוד. אולם דוקא מתוך "העיסוק החומרני" אנו מתחברים לקב"ה, כפי שמתרחש במגילה - העם זוכה לישועה מתוך כל המציאות הגשמית המתוארת במגילה. בחג הפורים אנו מגלים שניתן להגיע למדרגה בה הגשמיות לא סותרת את הרוחניות. באופן דומה, מסביר הראי"ה קוק[9] את הסיבה לכך שפורים לא נתקדש במלאכה: "וע"כ יש לומר, דהאי טעמא דמלאכה לא קבלו עלייהו בפורים, דכהיום אין הגשמי מתנגד לרוחני. ע"כ בכל יו"ט, שעיקר התכלית של כולם שיהיה מקרא קודש להתענג על ה', לא יתכן להיות עסוק במלאכות חול… משא"כ היום שנהפכה הקללה לברכה, ואפילו עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה… ע"כ האור מגולה ע"י המגילה" . זהו גם ההסבר לחשיבותו של חג הפורים על פני שאר המועדות. היתר המלאכה בפורים מלמד דוקא על מדרגתו הגבוהה.
יתכן וזו גם הסיבה לכך שאסתר אינה מטמאה את הידים. אין הדבר מסמל את זילותה של המגילה, אלא להיפך. בסמוך למגילה מותר להצניע אוכל. המגילה, יותר מכל כתבי הקודש האחרים, מלמדת אותנו שכתבי הקודש אינם סותרים את הגשמיות, את האוכל. זהו שורש שמחת חודש אדר. היכולת למצוא את ההרמוניה בין עולם הקודש לעולם החול.

5. "ביד בניה של רחל עשו נופל"
סגולתו של פורים, להתגבר על סתירות החול והקודש, תבאר לנו ענין נוסף הקשור בפורים. חז"ל במדרש רבה[10] עמדו על כך, שישנו "מקצב" דומה בין מגילת אסתר לסיפורו של יוסף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום - ר' יודן בשם ר' בנימין אמר: בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה - נסו שוה : 'ויהי כדברה אל יוסף יום יום', 'ויהי באמרם אליו יום ויום'. וגדולתן שוה : 'ויסר פרעה את טבעתו', 'ויסר המלך את טבעתו' - 'ויתן אותה על יד יוסף', 'ויתנה למרדכי'- 'וילבש אותו בגדי שש',  'ונתון הלבוש'…'וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו', 'והרכיבוהו על הסוס ברחוב העיר'…" האם זהו דמיון מקרי, או שמא יש כאן קישור מכוון של המספר המקראי בקודש, בין שני הסיפורים?
מדרש נוסף, בילקוט שמעוני- בשלח, מביא קישור דומה: "ויאמר משה אל יהושע - ולמה אמר ליהושע? מפני שבא משבטו של יוסף. כתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש'. תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו - זה יהושע שהרג עמלק. ר' פנחס בשם ר' שמואל בר נחמן - מסורת אגדה היא ביד בניה של רחל, עשו נופל…" . מהו א"כ כוחם של בני רחל? מדוע הם ורק הם יכולים לנצח את עשו?
כאשר בוחנים את דמותו של יוסף, מגלים אנו את כל הניגודים שיוסף כלל בתוכו. יוסף, מחד, היה נער מוחצן, יפה תואר ה"מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה"[11] . הוא מסתבך וכמעט נופל בגלל תכונה זו. מאידך, יוסף מתגלה לנו כמאמין גדול, אשר למרות כל העובר עליו, אינו נוטש את אמונתו, ואפילו כאשר מקבל הזדמנות חד פעמית להנצל מיסוריו, הוא אינו נרתע מלומר בבית עבודה זרה של פרעה, הרואה עצמו בתור אלהים: "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". אמנם, מיד אח"כ, נותן לפרעה תוכנית כלכלית מדויקת, של שר אוצר מדופלם. פרעה נפעם מיוסף. הוא הכיר שרים רבים שהתעסקו בעניני העולם, שרי משקים, שרי אופים. הוא הכיר גם חרטומים, שהיו מנותקים מן העולם. אמנם בדמויות מסוגו של יוסף, הוא לא נתקל מעולם. "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". פרעה אינו מכיר מודל של אדם שהוא גם איש- "מנטש", עם ראיה מציאותית, עם חזות "חילונית" קמעא, אבל מאידך רוח אלקים מפעמת בקרבו. לכן סיפורו של יוסף מקושר, עם מגילת אסתר. המסר של הסיפורים הוא דומה - מודלים של יכולת שילוב עולם הקודש והחול.
תכונה זו באה לידי ביטוי גם בדמותו של יהושע. חז"ל בילקוט שמעוני - פנחס, מתארים את הסיבות, בזכותן נבחר יהושע להנהיג: "ויאמר ה' אל משה קח לך - מה שבלבך, קח לך - מה שבדוק לך, את יהושע בן נון - אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד, שהוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, מסדר הספסלים, ופורס את המחצלאות". האם העובדה שיהושע היה "שמש" טוב היא סיבה המצדיקה מינויו למנהיג העתיד להכניס את עם ישראל לארץ, דבר שאפילו משה לא זכה לו?!
יהושע הבין את מה שלא הבינו המרגלים, ולכן גם לא נפל בחטאם. יהושע הבין, שבבית המדרש חשובים האמצעים ללימוד – ספסלים ומחצלאות - לא פחות מאשר לימוד התורה שבו. כך גם בארץ ישראל. לא פחות מאשר לימוד התורה בארץ, ישנה חשיבות גם לפיתוח הכלים שיאפשרו את לימוד התורה: צבא, כלכלה משטרה וכו'. לכן זוכה יהושע להכניס את העם לארץ. יתכן וזו גם אחת מהסיבות, בזכותן זכה יהושע להיקשר גם הוא לפורים, ע"י ההלכה שעיר נחשבת מוקפת חומה דוקא אם החומה היא מימות יהושע בן נון…
סגולתם זו של בני רחל מתבטאת במדרש הנ"ל בילקו"ש. בית יעקב הוא אש ובית יוסף הינו להבה. מהו ההבדל בין אש ללהבה?  אש זהו פוטנציאל הבעירה - הקודש, תורת יעקב. להבה הינה הביטוי הנגלה של האש. להבה אינה חומר, לא ניתן לאחוז בה באופן ממשי, אך למרות זאת היא נראית לעין. אמנם, הלהבה יכולה להראות רק כאשר האש נאחזת בחומר. הלהבה הינה הביטוי המוצלח ביותר מעולם הטבע, המבטא מציאות הכוללת בתוכה דבר מוחשי עם דבר מופשט, דבר נראה עם דבר בלתי ניתן לאחיזה - המחוברים זה בזה. זהו, כאמור, כוחם של בניה של רחל - שלוב הרוח הבאה מבית יעקב, עם כוחות עולם החומר. אמנם מנין יקח יוסף את כוחות החומר? מעשו. לכן לא נאמר - תצא להבה ותשרוף את בית עשו, אלא - ותאכל את בית עשו. פעולת השריפה לא משאירה שום זכר. לעומת זאת, פעולת האכילה, משאירה בגוף את הטוב ומחזקת אותו, אך גורמת לגוף לפלוט את פסולת האכילה. זהו כוחו של יוסף. הוא יודע לנצל את חומריותו של עשו, אך עם זאת לבודד ולפלוט את הרע שבה. הוא מקבל מיעקב את "בגדי עשו החמודות" והופכם ל"כתונת פסים"[12] . לכן יוסף נקרא "שטנו של עשו"[13]. הוא שולל מעשו את זכות קיומו בעולם, בלוקחו ממנו את הדברים החיוביים הקיימים בו.

6. קודש הקודשים
שרש השמחה בחודש אדר, המתבטאת ביכולת יישוב סתירות הקודש והחול, מסביר כאמור את חשיבותו היחסית של פורים כלפי המועדים האחרים. ע"פ יסוד זה, ניתן יהיה לברר את עדיפותו של פורים ע"פ יום הכיפורים.
יום הכיפורים הראשון של העם, הוא היום בו נמחל לעם על חטא העגל ובו קיבל העם את הלוחות השניים. במובן זה, יום כיפורים הוא תיקון לחטא העגל, כפי שפורים הוא תיקון לחטא המרגלים. כיצד, אם כן, מתבטא התיקון לעגל ביום הכיפורים?
אחד משרשי חטא העגל, מקביל הוא לזה של חטא המרגלים. נסיונו של העם בחטא העגל, ע"פ הכוזרי[14], היה ליצור מודל, מעין זה שהיה בקודש הקודשים - הכרובים. חטאתם של העם היתה בכך שעשו זאת "בלי שבאה על כך מצות האלוק"[15]. מה היה ענינם של הכרובים אותו ניסו לחקות בחטא העגל?
מקום משכנם של הכרובים היה, כאמור, בקודש הקודשים מעל ארון העדות. מהי משמעות המושג "קודש הקודשים"? המושגים "קודש" ו"חול" ניתנים להגדרה באופן פשוט למדי. הקודש הינו כל דבר המובדל ומופרש מעניני החומר, ומקושר בקב"ה, ומאידך החול הינו כל דבר אשר אינו מחובר לקב"ה. מהו א"כ קודש הקודשים? הרב, באורות הקדש[16] מגדיר את המושג בהאי לישנא: "יש עולם של חול, ועולם של קודש… העולמים סותרים זה את זה. כמובן, הסתירה היא סובייקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין עולם החול ועולם הקודש, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים". כלומר: קודש הקודשים הוא חיבור עולם הקודש והחול, היכולת להתעלות מעל סתירות העולם ולגלות שהקודש והחול אינם סותרים זה את זה, אלא מביאים, בחיבורם העמוק והטהור, לשלמות הגדולה ביותר.
כזה היה גם מקומן של הכרובים. ע"פ חז"ל, הכרובים היו בדמות של תינוק ותינוקת[17], אשר היו מעורים זה בזה[18], כלומר: מדובקים ומחוברים בצורת הזיווג. אכן, "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום, שנאמר: כל מכבדיה הזילוה, ראו ערותה" (יומא נד: ) במבט פשטני, מקומן של הכרובים לא יכירנו בבית המקדש, ובודאי שלא בבית קודשי הקודשים, לשם היה נכנס הכהן הגדול אחת בשנה בלבד. אמנם, זהו שיא עומקה של היהדות. התפיסה, בה אפילו קשר ברית בין זכר ונקבה, כאשר הוא מופיע בצורה הטהורה והקדושה, הינו חלק מעולם הקודש שלנו, ומקומו ביחד עם ארון הברית, בקודש הקודשים, ועל כך מרמזין דמות תינוק ותינוקת שעדיין לא טעמו טעם עבירה. התורה בחרה דוקא בחיבור זה של הכרובים, לסמל את קשר האהבה הנצחי והטהור בין כנסת ישראל לקב"ה. באופן דומה, מלמדנו שלמה המלך על אהבה זו שבין הקב"ה לכנסת ישראל באמצעות תיאורי האהבה הגשמיים ביותר. "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא...שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶש קדשים"[19]. זהו קודש הקודשים גופא, יכולת החיבור בין אהבה טהורה ובין זהב וכסף לארון העדות. חיבור זה בא לידי ביטוי גם בעבודת הקטורת (קטר=קשר) בקודש הקודשים, המערבת סממנים שריחם טוב עם סממנים שריחם רע – קודש וחול.
מאחר וקודש הקודשים הינו יסוד הקשה לתפיסה, בשל השגתינו המצומצמת, לכן רק הכהן הגדול, שהיה גדול מאחיו, לא  רק ברוחניות, אלא אף בנוי, בעושר ובכח[20], יכול היה להכנס לשם. הוא היחיד שהיה לו הכח האמיתי להבין וליישם את קודש הקודשים, ע"פ דמותו ותכונותיו הרוחניות והגשמיות.
בני ישראל, רצו גם הם לעבוד ולהדבק בקב"ה מתוך עולם החומר. לכן בקשו את עגל הזהב, שיהיה כמו הכרובים, אמצעי חומרי להדבק בקב"ה. העם מנסה דרך הזהב, דרך האכילה והשתיה לדבוק בשכינה, לאחר שמנהיגם, משה, נעלם: "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ושתו…"[21]. אמנם, נפילת העם במקרה זה היתה ברגע בו הופר האיזון הדק, בין חיבור הקודש והחול : "…ויקומו לצחק". מהו לצחק? מסביר רש"י ע"פ המדרש[22]:  "לשון ע"ז… ד"א לשון עריות… ד"א לשון רציחה…" העם נופל ושוקע בעולם החומר עד כדי ביצוע שלוש העבירות החמורות ביותר.
במהלך ההיסטוריה עובר העם תהליכים המקבילים לאלו שעבר בחטא העגל ובחטא המרגלים. בימי הבית ראשון, לא מצליח העם למצוא את האיזון בין החיים הארציים, לבין חיי הקודש ונופל בדיוק בנפילה של חטא העגל : שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה. בימי הבית השני, נופל העם בשורש הטעות של חטא המרגלים: העם אמנם עוסק בדבקות בתורה, אך הוא שכח דבר אחד בסיסי - "דרך ארץ" - החבור לחיים הארציים הפשוטים, המצוות ה"פשוטות" שבין אדם לחבירו, הנורמליות של החיים. כך נופל העם שנית, ע"י הפרת האיזון, אלא שבפעם הזו, ההפרה נגרמת דוקא מרוב חיבורו לתורה, בדיוק כמו בחטא המרגלים. זוהי משמעות הבכיה לדורות. שרש החטאים במדבר, אי מציאת האיזון העדין בין עולם הקודש והחול, הוא גם שרש החורבנות של בתי המקדש.
יום כיפורים הוא התיקון לסטייה מהדרך אשר נעשתה בחטא העגל. יום זה הינו תשובת המשקל לחטא העגל. כתיקון לאכילה ולשתייה בחטא העגל, איננו אוכלים ואיננו שותים. כנגד הציחוק של חטא העגל, אנו לא מצחקים - איסור תשמיש המיטה. כנגד ההתפרקות של "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב", אנו נכנסים ליום הרציני וה"ממוסד" ביותר אשר אינו מאפשר כל התפרקות. יום הכיפורים, הינו יום של התנתקות מן העולם הזה. ברם, בפורים אנו מגיעים למדרגת תיקון גבוהה יותר. אנו לוקחים את האכילה והשתייה והופכים אותם לעיקר מצוות היום. מול האכילה של חטא העגל, אנו מקיימים מצות סעודת פורים. מול השתייה של החטא, אנו מקיימים מצות שתייה של: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע…"[23]. מול ה"עגל מסכה" אנו לובשים מסכות ומגלים דרכן את הקב"ה. מול ההתפרקות של חטא העגל אנו לא מתנתקים מהעולם אלא חווים התפרקות של קדושה. אם ביום הכיפורים, רק כהן גדול, בפעם היחידה בשנה, נכנס לבית קדשי הקודשים, בפורים כל אחד מסוגל להגיע למדרגת קודש הקודשים. ביום זה ניתנת לכולנו הרשות להכנס אל "חצר בית המלך הפנימית, נוכח בית המלך --- אשר לא כדת".
זוהי גדולתו של פורים, אשר עולה במדרגתו אף על גדולתו של יום הכיפורים. בפורים מונח השרש לתיקון החטאים הקשים ביותר של העם: חטא העגל וחטא המרגלים.

7. מדרגת תחיית המתים
שני המהלכים בהבנת סודו של פורים אשר נידונו לעיל, מתמזגים למעשה, לנתיב אחד, עמוק ומשולב. אחד מיסודותיה של תורת החסידות הוא יסוד ההעלם והגילוי. הארץ נקראת "עולם" מלשון העלם. בעולמנו נסתרים כל המושגים הרוחנים. איננו יכולים לחזות במחשבות בני האדם וברגשותיהם. שיא ההעלם מצוי ביחס שבין האדם לקב"ה. אין באפשרות האדם לראות את הקב"ה בחייו בעולם הזה: "כי לא יראני האדם וחי"[24]. הדרך היחידה של האדם לראות את רבש"ע הינה "לצאת מן העולם" לעולם הבא שבו - "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה"[25]. אמנם, תכלית האנושות היא לגלות את הקב"ה כאן בעולם - להסיר את ההעלם מן העולם. להגיע למצב של "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[26], "והיה ה' למלך על כל הארץ"[27], "וכל בני בשר יקראו בשמך…". ההסתרה הגדולה ביותר של האדם, כאמור, היא גופו ובשרו. אם כן, מה תהיה מדרגת עולם התיקון? האם יהיה זה עולם רוח בלבד, ללא גוף?
את מדרגת עולם התיקון, מבאר הרב חרל"פ ב"אורי וישעי"[28]. העולם הזה והעולם הבא הינם שני עולמות המתקיימים במקביל. הדבר החוצץ בינם הוא המוות. ברגע בו מתנתק האדם מגופו הוא עובר לעולם הבא, ונשמתו חוזה בזיו השכינה. "אולם, התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמות יהנו מהאור הנפלא הלזה, כ"א גם פה בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני עולם הנבדל - עולם הבא. שלא רק הנשמה תחזה כ"א גם 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר'[29], ושיתאחדו יחד כל העולמים כולם, להיות 'ה' אחד ושמו אחד'[30]". מדרגת תחיית המתים תהיה מדרגה בה ניתן יהיה לראות את הקב"ה כאן בעולם, דרך הבשר, וממילא אז יתקיים בנו המקרא "בלע המות לנצח"[31] - לא תהיה עוד מטרה למוות, שהרי ניתן לראות את הקב"ה כאן בעולם. מחיצת המוות המפרידה בין העולם הזה, לעולם הבא ולגילוי הקב"ה - תעלם. זוהי מדרגה בה יתגלה העולם הבא הנצחי, בתוך העולם הזה, וזוהי כאמור פסגת תפקידה של האנושות.
בפורים מגיעים אנו למדרגת "מעין תחיית המתים". בזכות מציאת השילוב בין הגוף לרוח מגלים אנו את הקב"ה מתוך ההסתר. בפורים הגוף אינו מתנגד לנשמה, ולכן מסוגלים אנו לגלות את הקב"ה מתוך גופנו, ללא כל צורך בהתנתקות מהעולם הזה, כפי שחויבנו לעשות ביום הכיפורים. פורים, הינו החג המקרבנו יותר מכל להבנת מציאות העולם העתידי - עולם התחייה. זוהי חשיבותו. יתכן וזוהי גם משמעות מדרש חז"ל[32] על רבה שהשתכר בפורים , שחט את ר' זירא ולמחרת החייהו. חז"ל רמזו לנו במדרש על עיצומו של יום זה – תחית המתים. על כן כיפורים הינו רק כ-פורים, ולכן רק פורים לא יתבטל לעתיד לבא, כי הוא גופא חלק ממציאות העתיד. לעת"ל יהיה "כל יום פורים"…
יהי רצון, שנזכה להגיע בפורים לחווית מדרגה זו של עולם התיקון, שנזכה להשכיל ולהעזר בסגולתו של יום חשוב זה על מנת "להסיר תחפושותינו" ולגלות את ה"אני" האמיתי שלנו, ובזכות עוצמתו של יום זה, נקבל הכח ב"ה, לרומם את כל העם ואת כל העולם, לקראת המציאות של ימות המשיח ותחיית המתים, בב"א.
_________________________________________________________________________
[1] "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג", (תקו"ז נז:)
[2] שמות י"ט, י"ז
[3] ישעיה נ"ב י"ב
[4] ישעיה י"א ט'
[5] עיין אורות הקדש ב' תקכ"ז "המוגבל והבלתי גבולי",לגבי ענינה של "שבירת הכלים" בבריאת העולם, שזהו יסוד מרכזי בכל תהליך הבריאה - התגלות גדולה של הקב"ה אשר אינה באה בכוחו של האדם, ונמצאת מעבר להשגתו. בגין התגלות זו באה "השבירה" - נפילת האדם. אע"פ כן,  התגלות זו נותנת לאדם פוטנציאל-"תו תקן", להגיע לגילוי זה בכוחות עצמו בעתיד. כמוכן, המדרש במסכת נדה(דף ל: ) על העובר ש"מלמדין אותו כל התורה כולה". התורה נמצאת מעבר לכוחו של העובר ולכן מיד עם צאתו לאויר העולם באה ה"שבירה" : "בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". ברם, קבלת תורה זו של העובר, נותנת לו את הכח להגיע לגלוי זה בכוחו: "ואינו יוצא משם, עד שמשביעין אותו…"
[6] אור חדש עמ' מ"ח
[7]  יומא כ ע"א
[8] שפת אמת, שלח לך, תרמ"א ד"ה בפסוק,תרמ"ה ד"ה בענין
[9] עולת ראי"ה א', ת"מ
[10] בראשית,פרשה ט' ו'
[11] רש"י, ריש פ' וישב
[12] תרגום ירושלמי, בראשית מ"ח, כ"ב
[13] מדרש רבה בראשית ע"ג ז', רש"י בראשית כ"ח ל"ה
[14] כוזרי,מאמר א',צ"ז
[15] שם
[16] אורות הקדש ב', שי"א
[17] רש"י, שמות כ"ה י"ח. ספורנו, שמות כ"ה כ.
[18] יומא נד. ורש"י שם.
[19] משנה מסכת ידים ג' ה'
[20] יומא י"ח.
[21] שמות ל"ב ו'
[22] רש"י , בראשית כ"א ט,על הפס' "מצחק את יצחק"
[23] מגילה ז:
[24] שמות ל"ג ב'
[25] ברכות י"ז.
[26] ישעיה י"א ט'
[27] זכריה יד
[28] אורי וישעי, מאמר ו'
[29] ישעיה מ'
[30] זכריה יד
[31] ישעיה כ"ה ח'
[32] מגילה ז:

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות