מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

איך לא מגייסים תרומות...

הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת.

בפרשת השבוע אנו נתקלים בתופעה מוזרה למדי. במהלך מסע גיוס התרומות למשכן, מתגלה בעיה "חמורה" :  " וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ". טענתם של החכמים מעוררת תמיהה. וכי יש ליהודים בעיה עם עצם הועבדה שתורמים יותר מדי? האם יש כלל בעיה לתרום יותר מדי? משה רבינו כמובן, מודה שיש כאן בעיה ומצווה : " וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". 
תופעה דומה, מוצאים אנו גם בפרשה הקודמת – פרשת כי תשא, אותה נקרא שנית בשבוע הבא כפרשת השקלים. גם כאן יש ציווי על תרומה, אך תרומה מוגבלת בלבד : "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". הסיבה שהדל לא ימעיט היא ברורה – כל אחד חייב ליטול חלק באדני המשכן – ביסודות, אמנם מדוע העשיר לא ירבה? העשיר כלל לא ירגיש את תרומתו למשכן !
ע"פ חלק גדול של הפרשנים, המשכן הוא למעשה תיקונו של חטא העגל. פרשיות המשכן החוזרות על עצמן מקיפות למעשה את חטא העגל הנמצא במרכז, בפרשת כי תשא. אחת מהפרשניות הקלאסיות של חטא העגל הינה זו של הכוזרי. ע"פ הכוזרי, החוטאים בעגל אכן רצו לעבוד את הקב"ה. לאחר שמשה נעלם הם חיפשו אמצעי, בדמות העגל - כפי שיהיה במשכן בדמות הכרובים, אמצעי בכדי להתחבר לשכינה. כל טעותם היתה בכך שעבדו את ה' בדרך שהוא לא ציווה, בדיוק כפי שעשו נדב ואביהוא : "בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם". אין בין הכרובים לבין העגל דבר למעט העובדה שאת זה ציווה ה' ואת זה לא ציווה. נקודת המבחן בעבודה ה' הינה "מי במרכז". האם ה' במרכז ואני אכן עבד נאמן לה' או שמא אני במרכז, ובמקרה זה אני עובד את עצמי, את רגשותי ותחושותי : "קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו".
          זהו המבחן במחצית השקל. מטרת תרומה זו הינה "לכפר על נפשותיכם". פעמים רבות, תרומה טומנת בחובה גם קבלה. התורם זוכה פעמים רבות להכרה תודה ציבורית על תרומתו, ובכך גם הוא מקבל משהו לעצמו. מטרת מחצית השקל לאפשר מתן תרומה נקייה ללא כל טובת הנאה ופטור ממס – גם העשיר לא ירבה, בכדי שלא יתגדל על פני האחרים.
          כך גם מסביר הרב חרל"פ את עצירת מסע גיוס התרומות. משה והחכמים נתקלו במצב מסוכן. העם מתלהב לתרומה, אבל שמא התלהבות זו נובעת מאש זרה, באופן זהה לזו של חטא העגל: " מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'...וכמו"כ חטא העגל היה ע"י שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשיים עצמיים, ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי, ולכן כשראו חכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר..." (מי מרום ה'). 
 משה מחליט ברגע בו הוא מזהה את הסכנה להציב מבחן לעם. המבחן הוא לעצור את ההתלהבות בשיא. אם האדם עובד את רבונו של עולם, לא תהיה לו כל בעיה לעצור ברגע שמגיע הציווי, אמנם אם אדם משועבד לרגשותיו ועובד את עצמו, אין כל סיכוי שיעצור בשיאה של ההתלהבות. "ואולם זאת היתה ההבחנה, שתיכף שבא הציווי להפסיק את ההבאה, מיד – "ויכלא העם מהביא", וזה היה לעד..." (שם). ברגע בו הקשיב העם לציווי באופן מוחלט, הוכיח הוא שהפיק את הלקחים מחטא העגל.
על כן ציוונו חז"ל להכריז על השקלים בכניסתו של חודש אדר. "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (משנה שקלים פ"א מ"א). חודש אדר הוא חודש השמחה וההתלהבות "משנכנס אדר מרבים בשמחה". בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, מסביר שההכרזה על מצוות השקלים באה בכדי לעורר את הנדיבות בישראל, לקראת חדש אדר כחלק מתהליך השמחה וההתלהבות. עם זאת מכריזים גם על הכלאים. דווקא בעת ההתלהבות יש לוודא שקיימים גבולות,  על מנת להבטיח שהנתינה איננה יוצאת מן הגבולות, ומתפשטת למחוזות לא רצויים, כפי שאירע לנדב ואביהוא. 
אפילו במעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני, היה צורך בהגבלה. "...כי-אתה העדתה בנו, לאמר, הגבל את-ההר, וקדשתו.  ויאמר אליו ה' לך-רד, ועלית אתה ואהרן עמך; והכהנים והעם, אל-יהרסו לעלת אל-ה'--פן-יפרץ-בם " (שמות י"ט). עליית יתר, התלהבות יתר, עלולה "לקלקל את השורה" ולהרוס את כל הבניין. על כן, דווקא בשיא השמחה של פורים, המגבלה היא מתחייבת: "אמר רבא: מיחייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע..."(מגילה ז.)
המסר של הפרשה הוא חד ועמוק. עם כל התלהבות הקודש אשר עשויה להתלהט במהלך עבודת ה', אסור לעולם לחצות את הקווים ולעבור על צו אלוקי, אף לא "לשם שמיים". מדד לעבודת ה' טהורה היא המטרה הסופית של התרומה. האם מחפשים אנו את "תרומת ה'" או חלילה את "קום עשה לנו אלהים"? זהו ההבדל הדק שבין כרובים לעגל ובין עבודת ה' לעבודה זרה.

טללי 'מקוה'
מאמרו של הרב נויבירט דן בגבולות הברורים שבין עבודת ה' בקדושה לבין החמצתה חלילה, כשהגבול העובר ביניהם פעמים דק מאד.
גם בעיסוקינו בטהרת המשפחה עלינו להזהר פעמים רבות מהרצון,  להחמיר בנושא הטהרה אך בעצם להחמיץ את הטהרה האמיתית של - "והיו לבשר אחד".
קל יותר לנהוג בהחמרות וסייגים מאשר להתמודד עם הגבולות הדקים.
לא בכדי ניתנה עיקרה של מצוה זו להשגחה בידי הנשים - "יתרון יש לאשה הנפעלת, שהיא ביושרה עשויה לכוון לרצון האלוקי העליון" (הראי"ה קוק, עולת ראיה א, עב).
יהי רצון שמצוה הבאה לידינו, לא נחמיצנה.

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות