על תפילות ותקוות, תהליכים ומטרות…

אחד המוטיבים המרכזיים של ספר בראשית הינו סיפורן של האמהות אשר מרביתן היו עקרות, וחיו שנים רבות בין תפילה לייאוש. חכמינו זכרונם לברכה, התעסקו בשאלה זו, אך תשובתם מעוררת קושיה חמורה בהרבה: "למה נתעקרו האמהות ? …אמר ר' יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן שנאמר "יונתי בחגוי הסלע" . יונתי …למה עקרתי אתכם ? בשביל "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך" !".  באופן דומה דרשו חז"ל בגמרא מסכת יבמות : "אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים".
הדברים קשים ביותר. האם בגלל שאלוקים מתאווה לתפילת הצדיקים, עברו האמהות סבל כה קשה? יתרה מכך, למה כוונו חז"ל באמרם שהקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים– הרי תאווה היא רצון למילוי חסרון , ובודאי שהקב"ה אינו חסר דבר בעולמו!
הבנת המדרשים  נעוצה בהבנת יסודה של התפילה בעולם,  וכך דרשו חז"ל בגמרא מסכת ברכות  (דף לב:)  : " אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". את הדברים מבאר הרב קוק באופן מרתק. מקובל לחשוב, כי התפילה מהווה כלי עזר לסיפוק צרכים ולהשלמת חסרונות. התפילה היא בבחינת אמצעי ואילו מילוי החסרון הינו המטרה. ברם, מסביר הרב קוק, ההיפך הוא הנכון – החסרון הוא אמצעי להתעוררות לתפילה אשר היא היא המטרה. מצופה מהאדם, כי יראה בקושי הזמני הנקרה בדרכו כלי עזר להתעוררות ולתפילה, המוציאה מהאדם את הגנוז בנשמתו, מפיחה בו תקווה, ומביאה אותו לידי התחדשות, התפתחות והתקדמות, ובלשון הרב קוק:  "… וצור עולמים לפניו נגלו כל התעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש שתשתלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל, בסדור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה … על כן אדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות לתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה."
אילו מטרת התפילה היתה סיפוק חסרונות בלבד, עלול היה האדם חלילה להתייאש כאשר תפילתו לכאורה אינה מתקבלת. אמנם מאחר שמטרת התפילה להביא לשלמות, אזי כל תפילה תקרב את האדם ליעד השלמות שעבורו נברא החסרון. ע"י הבנה זו, מגיע האדם להכרה ששום תפילה לא חוזרת ריקם, ואם לא נתמלא כל צרכו עדיין, אין זה בגלל שתפילתו חלילה לא התקבלה, כי אם בגלל שעדיין לא הגיע לשלימות. עצם התקוה, היא זו שתקדם את האדם לשלמות המיוחלת : "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".
באופן דומה, מסבירים בעלי המוסר את עונשו של הנחש בגן עדן. האדם לאחר חטאו נענש קשות: "בזעת אפיך תאכל לחם" . את מזונותיו כבר לא ישיג האדם בקלות. לעומת זאת, הנחש מתקלל בכך ש"עפר תאכל כל ימי חייך". מה עניינה של קללה היא זו ? הרי לעולם לא יחסר לו כל מאכל ! אמנם, מסבירים בעלי המוסר, הנחש נתקלל בעונש הריחוק. מאחר שתמיד יהיה לו כל צרכו – לעולם לא ירגיש חסרון מהו, וממילא לא ירגיש בצורך להתפלל. על כן, לעולם לא יגיע לכל שלמות שהיא. האדם מאידך חסר הוא, אך דוקא חסרון זה הוא יתרונו – חסרון זה הוא הוא שיביאהו להתפלל ולהתקרב בחזרה לאלוקיו.
לכן היו האמהות עקרות והאבות עקרים. חסרון זה ששימש כזרז לתפילתם, סייע להם במציאת שלמותם העצמית ובקירוב כל העולם כולו לשלמותו.
רעיון זה של התקווה והתפילה, נכון ורלוונטי בכל מישורי החיים. פעמים רבות,  מודדים אנו את ההצלחה בתפוקה ובתוצרת.  עובד טוב נמדד ביכולת להוציא תפוקה טובה בזמן קצר. אנו מחפשים תמיד אחר חידושים טכנולוגיים אשר יקצרו תהליכים, על מנת להביא תוצרת רבה יותר לעולם. ברם, במגמה זו טמונה גם טרגדיה. בדרך ליעד הנכסף, איננו שמים דגש מספיק על התהליך. אין אנו מעריכים את הדרך ואת האמצעים אשר שימשו להגיע למטרה. יש ערך עצום בתהליך, אשר לעיתים חשוב יותר מהשגת המטרה. דווקא התהליך יכול להביא לסיפוק האמיתי ולהשגת השלמות האמיתית, "מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות." (הרב קוק, אורות התשובה ה, ו). יתכן והתרופה לדור שלנו, דור עייף ומבולבל ממרוצת החיים, הינה דוקא בהאטת המירוץ ליעד, לא בשל עייפות, כי אם בשל התובנה העמוקה שהדרך ליעד הינה יעד בפני עצמו, אשר חשוב לעיתים אפילו מפסגת היעד הסופי.