מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?

מקוה חב"ד

הרבנית טובי הנדל

"אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא, י"א, ל"ו). פסוק זה הוא המקור לדיני המקוואות המטהרים, ובכל מילה בו תלויות הלכות רבות.
פשט הפסוק מלמד, שמותר לטבול במעיין, בנהר או בים. גם בבור או במקום בנוי בו מכונסים מים מותר לטבול, אך חייבים להקפיד על מספר עקרונות הלכתיים.
עקרונות בהלכות מקוואות
1. "אך מעיין" – מכאן נלמדים הלכות מים זוחלין. זוחלין הכוונה למים הנמשכים ונגררים והולכים. אך לשון מיעוט הוא, רק. מלמד שרק מעיין מטהר בזוחלין, ולא מקווה. באופן עקרוני, מים אינם מטהרים בשעה שהם זזים וזוחלים ממקום למקום. אך המעיין, שדרכו להיות זוחל ונמשך – מטהר. בבור או במקום כינוס מים – אם יש תזוזה של המים החוצה מן המקווה או לתוך המקווה – הטבילה פסולה.
2. "מקוה" = מים מכונסים ועומדים במקום אחד, כמו "יקווּ המים אל מקום אחד" (בראשית, א', ט'). שיעור מקווה כשר לטבילה הוא מ' (40) סאה. הכמות בליטרים היא לפחות 750 ליטר. חכמים שיערו, שזו כמות המים שבה יהא כל בשרו מכוסה במים, וכך יתקיים "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא ט"ו ט"ז). בפועל משתדלים שתהיה כמות כפולה מזו.
3. "מקוה" – ולא כלי. כלי הוא דבר המקבל טומאה, לפיכך אסור לטבול בתוך דבר שיש עליו גדר כלי ומקפידים גם שלא לטבול בתוך דבר שאי פעם חל עליו גדר כלי, גם אם כבר יצא מגדר זה. מי גשמים שהיו בתוך כלי נחשבים כמים שאובים ואסור לטבול בהם.
הגדרות הכלי הן שהוא שלם ויכול להחזיק נוזלים. הוא נעשה למטרה זו ומשתמשים בו באופן זה. האדם חפץ שיתמלא והוא אינו מחובר לקרקע.
4. הפסוק משווה בין "מעיין" ו"בור מקוה מים". מכך למדו חז"ל כמה הלכות להגדרת המים הכשרים לטבילה. ההלכה העיקרית שנלמדה היא, שמי בור המקווה צריכים להיות  מי גשמים הנאגרים מאליהם, ולא מים שאובים בידי אדם - "מה מעיין בידי שמיים אף מקווה בידי שמים". להלכה, מותר לטבול במקווה, שמרביתו מי גשמים, גם אם חלקו מים שאובים. אך חובה להקפיד:
א. שמי הגשמים יבואו תחילה אל תוך מקווה יבש [אם יש אפילו 3 לוגים (= 0.9 ליטר) מים שאובים  בבור הטבילה, ועליהם שפכו את מי הגשמים, המים פסולים לטבילה].
ב. רק לאחר שיש 40 סאה מי גשמים, אפשר להוסיף מים שאובים הנכשרים לטבילה תוך כדי הוספתם למ' הסאה.
ג. שלפחות 21 סאה (שהם יותר ממחצית של מ' סאה) יהיו מי גשמים. פחות מזה – זוהי בעיה הלכתית (לדעת הראב"ד והרמב"ם כפי שיבואר להלן) ורצוי שבמקווה לא תהיה בעיה כזאת, על אף שלהלכה זה כשר. 
מהלכה זו נגזר העניין של "נתן סאה ונטל סאה" במקווה: מקווה כשר צריך שבאוצרו (=בור מי הגשמים) יהיו מינימום 21 סאה מי גשמים. אם מוסיפים סאה אחת של מי ברז לאוצר מי הגשמים, ומהתערובת מוציאים סאה אחת מים (שכעת היא בחלקה מי גשמים ובחלקה מי ברז), מתמעטת כמות מי הגשמים שבאוצר, וכך בכל פעם שמוציאים מים. אם ממשיכים לעשות כך, המקווה נשאר כשר רק בתנאי שיש 21 סאה של מי גשמים. זהו דבר שאי אפשר לדעת בוודאות, לכן צריך להשתדל למנוע מצב שנכנסים מים ויוצאים מים מבור מי הגשמים.
הראב"ד והרמב"ם סוברים ש"נתן סאה ונטל סאה" פוסל. אמנם אין ההלכה כמוהם, אך היות ואיסור נידה הוא איסור כרת, רצוי, וכך אכן משתדלים, לקיים את כל שלבי המצווה באופן היוצא ידי חובת כל הדעות.
ההיסטוריה של המקוואות:
הטבילה המקורית המפורשת בתורה היא טבילה במי מעיין נובע, בנהר או בים, או בבור שנאגרו בו מי גשמים. בעבר, לא היו המקוואות בנויים כבזמננו. הטבילה, כמו גם שאר שימושי המים, היו בעיקר במעיינות או בבורות מי גשמים, בהם נאגרו המים ונשמרו במשך השנה. לא בכל זמן מצויים מי גשמים, וכיוון שבארץ ישראל לא היה יורד גשם בקיץ, לא היו המים שבבור מתחדשים והיו מעלים סרחון במשך הקיץ, מרוב שימוש, עד שאי אפשר היה להשתמש בהם. הצחנה הייתה גדולה, והנשים שטובלו בבורות מי גשמים, נאלצו לשפוך על גופם מים שאובים, כדי להעביר סרחון המקווה. מנהג זה הפך להרגל, עד שהתחילו לומר שהמים השאובים מטהרים במקום מי גשמים. משהגיעו הדברים לטעות זו, גזרו חז"ל טומאה על מים שאובים אלה. זהו גם מקור האיסור להתקלח לאחר הטבילה. (שבת, י"ד ע"א).
במעיין, בנהר או בים – המים נקיים תמיד, אך לא בכל מקום הם מצויים, ולפעמים המרחק היה רב ביותר. מלבד זאת, הם מצויים במקום גלוי ופתוח, שאינו מתאים לטבילה. בנוסף לכך, ישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הנהרות כשרים לטבילה (במיוחד בתקופות שבהם יש כמות גדולה של מי גשמים).
לאט לאט, עם הדורות, הלכו והתפתחו המקוואות. בתוך המעיינות, היו בונים מחיצות ורצפה של 'מפץ' (=מצע גס, כעין מחצלת של קנים), והיו יורדים לטבול בסולמות מיוחדים או במדרגות. ליד הנהרות, היו בונים בית מיוחד, בו היו חופרים בור. המים היו מגיעים לבור זה היישר מהנהר, דרך נקב חלול באדמה.
מדובר על התקופה שנמשכה עד לפני כמאה וחמישים שנה, שבה עדיין לא היו נפוצים מי ברז בכל מקום. המים היו מובאים לבתים על ידי 'שואבי מים'. לא הייתה אז אפשרות לסדר מקווה כבימינו אלה, המורכב ממי גשמים וממים שאובים ביחד, משום שאחזקת מקווה כזה מצריכה כמות גדולה של מים, אותם יש להחליף בהזדמנויות לא נדירות. לא ניתן היה  לשאוב מהנהר כמויות כאלו של מים ולשאתם עד למקום המקווה, דבר הכרוך בטרחה מרובה ובדמים מרובים. לכן הסתפקו במקוואות הבנויים בתוך המעיין, או בבית מיוחד, סמוך לנהר. כך היו פני הדברים בכל מושבות ישראל, בפרט ברוסיה, שם כמעט שלא היה בנמצא מקווה של מי גשמים.
גם במקווה הסמוך למעיין ולנהר היו בעיות, שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, מהם: מיקום המקווה בסמוך לקרקעית המעיין והצורך לרדת ולעלות בשעות לילה במדרגות רבות, למקום חשוך מאד, באופן מפחיד ומרתיע. דבר נוסף שהקשה מאד על הטבילה היה, קרירות המים במעיינות ובנהרות בימות החורף, ובמיוחד במדינות הקרות. את המים לא ניתן היה לחמם כלל מחמת זרימתם. קשיים וסיכונים אלה, הביאו לא פעם להקלות ואף לפרצות חמורות בגדרי הטהרה.
בעיתון נשי ובנות חב"ד, ה-Newsletter, התפרסם לפני מספר שנים סיפורה של הגב' פרידה ששונקין, סיפור הממחיש את מסירות הנפש שהייתה מנת חלקן של נשים, בכל הדורות וגם של נשים בנות זמננו. בזמן מלחמת העולם השנייה הגיעה פרידה לטשקנט שבבוכרה, יחד עם יהודים רבים נוספים מכל רחבי ברית המועצות לשעבר. באותה תקופה (קיץ 1961) סגרה הממשלה את המקווה הכשר היחיד שהיה באזור. פרידה מספרת כיצד ירדה, כמו כל חברותיה היהודיות, בחושך ובקור הרוסי, בעזרת סולם ארוך, שחובר לסולם ארוך נוסף, שעמד על גבי שולחן, שהורד אל תחתית המעיין, שבו היו המים הקפואים... מאוחר יותר נבנה במטבח ביתה מקווה סודי, ללא ידיעת השלטונות. מסיפור זה ניתן ללמוד על הקושי הגדול שהיה כרוך בטבילה במי המעיין ועל הצורך הגדול שנוצר לחימום מי המקוואות.
יוזמות שונות הועלו ונוסו לתיקון מצב זה, כבר על ידי הקדמונים, אך על רובן היו ערעורים הלכתיים.
נדרש פתרון של מקווה שיענה על הדרישות הבאות:
1. המים בו נחשבים מי מעיין או נהר.
2. מתאפשר חימום המים.
3. אין במקווה גדר כלי, המקבל טומאה.
עמד כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, ותיקן תקנה גדולה, שאת פרטיה ניתן למצוא ברשימה קצרה בשם "דיני תקוני המקוה ועשייתה" שנדפסה בשו"ע שלו חלק יורה דעה, בסוף הלכות נידה. בתקנה זו גילה האדמו"ר הזקן רוב כוחו וחילו, לסדר את אופן עשיית המקווה, כך שתענה על כל הבעיות, ותהיה כשרה ומהודרת לכל הדעות והחומרות. וכפי שהעידו גדולי הדורות על מעשהו: "שתיקן אופן עשיית המקווה על צד היותר טוב". אודות תקנת המקוואות החמים של רבינו הזקן כתב כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: "מאד היה מקפיד כ"ק אאזמו"ר נ"ע והיה מזהיר מאד שיעשו מקווה חמה, הן מצד בריאות הגוף בדורות חלושים כאלו כידוע, והן מצד הדין, שלעוצם הקור ממהרת לטבול ואי אפשר להקפיד כל כך..."
המקוואות בימינו
לפני כמאה וחמישים שנה החלו לבנות במקומות רבים רשת צינורות מים עירוניות, שהביאו את מי הנהרות ומי הגשמים האגורים אל הבית, דרך צינורות וברזים. המים נמשכים לצינורות בכוח מנועים מיוחדים, אשר בדרך כלל יש בהם כלי קיבול. כלי קיבול אלה, הופכים את המים לשאובים ופוסלים אותם מלהיות כשרים לטבילה. יש להכשירם שוב לטבילה על ידי חיבורם לאוצר מי גשמים שנאגרו באופן טבעי, ללא שאיבה. כאן התחיל הדיון בין גדולי ישראל באיזו צורה לבנות את המקוואות, ובעיקר: באיזו צורה יהיה החיבור בין המים השאובים לבין אוצר מי הגשמים.
אורח החיים המודרני העלה סוגייה נוספת: דרישות ההיגיינה והאסתטיקה עלו. טבילת רבים במים עומדים, מגדילה את הלכלוך ואת סכנת החיידקים. המים מאבדים את צלילותם ונראים דלוחים ולא צלולים. יש צורך להחליף את המים לעתים קרובות, לפחות אחת ללילה, ולפעמים גם יותר. החלפת מי הגשמים בכל לילה אינה אפשרית כלל, משום שאז יהיה צורך לספק כ-1500 ליטר (פעמיים מ' סאה) מי גשם בכל לילה. גם לנוהגים לפי דעת המתירים להסתפק במעט יותר ממחצית של מ' סאה מי גשמים,  דרושים יותר מ-375 ליטר בלבד ללילה. מאגרי מי גשם כאלה הם גדולים ויקרים ואין זה מעשי.
הפתרון ההלכתי הוא החלפת מי הברז השאובים והכשרתם במי הגשמים. הראשון שהציע פתרון להכשרת המים, היה בעל ה"חתם סופר". לפי שיטתו המים השאובים יוכשרו בשיטת הזריעה.
שיטת הזריעה
על פי שיטה זו יש שני בורות בנויים זה לצד זה, כשבדופן המשותפת יש נקב. בבור הראשון = בור הזריעה, אוגרים מ' סאה של מי גשמים. אל תוך מי הגשמים מוסיפים מ' סאה מי ברז (קרים), הם מתערבבים ומוכשרים כמי גשמים. בעת המילוי המים עולים וגולשים דרך הנקב אל תוך הבור השני = בור הטבילה, שחייב להיות יבש (לעיל עקרון מס' 4, א). לאחר שהתמלא בור הטבילה ממים אלו, מוסיפים לו מים חמים.
לסיכום, על פי שיטה זו הכשרת המים נעשית תחילה ובאופן מיידי תוך כדי מילוי. המים נשפכים אל בור הטבילה ושם מחממים אותם.
הבעיות והחסרונות בשיטת הזריעה:
1. חשש זוחלין בזריעה (לעיל עקרון מספר 1): באותו זמן שהמים השאובים נכנסים אל בור הזריעה, ובו מי גשמים, על מנת להיכשר שם, כבר זוחלים ונשפכים המים דרך הנקב אל תוך בור הטבילה. כפי שאמרנו לעיל זוחלים כשרים רק במעיין. לדעת כמה פוסקים מי גשמים אינם יכולים להכשיר מים שאובים שנכנסים לתוכם בשעה שהם (מי הגשמים) כבר זוחלים.
[פתרון שנמצא לזה (אך לא לכל הדעות) הוא, שמי הברז יבואו מלמטה אל תוך מי הגשמים שבבור הזריעה, ואז ההכשרה תהיה בתוך מ' הסאה התחתונים. הנקב יהיה בגובה שמעל מ' סאה, ואז המים שגולשים אל בור הטבילה יהיו ממ' הסאה העליונים. נמצא, שהמים מתכשרים למטה וזוחלים רק למעלה].
2. מקובל לרוקן את המקווה על ידי משאבה חשמלית, אשר בדרך כלל אינה מוציאה את כל המים. לאחר כיבוי המשאבה, חוזרים מעט מים מהמשאבה בחזרה למקווה. את שארית מים אלה, הנחשבים כעת שאובים, מוציאים בדרך כלל עם ספוג, סמרטוט וכדו'. ייתכן גם ששוטפים את המקווה עם מים מתוך דלי (שאובים) וחלק ממים אלה נשארים מבלי משים בתוך המקווה. ייתכן ולא יחשבו לנגבם היטב, שכן המקווה עומד להתמלא במים.
בכל המקרים הנ"ל, אם לא יקפידו לייבש את המקווה היטב לפני המילוי, יפסלו מים אלה את המים הכשרים הגולשים מבור הזריעה (לעיל עקרון מס' 4, א).
3. אסור להוסיף מים חמים לבור הטבילה לפני שהתמלאו מ' סאה מים קרים, שגלשו מבור הזריעה אל בור טבילה יבש לחלוטין (לעיל עקרון מס' 4, א-ב).
האחראית על מילוי המקווה צריכה להיות יראת שמיים ולהשגיח היטב על שני הפרטים האחרונים. בה תלויה כשרות הטבילה של הטובלות, יום יום.
4. קיימת בעיה של "נתן סאה ונטל סאה" (לעיל עקרון מספר 4, ג) – מי הגשמים מתמעטים והולכים בתוך מכלול המים, שכן חלק גדול מהם עובר לבור הטבילה, בכל מילוי של המקווה. 
ככל שהתרבו צינורות מובילי המים לבתים התרבו המקוואות בצורה זו, המובאת בשו"ת ה"חתם סופר".
אמנם, רבים עדיין נמנעו מלבנות מקווה כזה, מפני הסיבות שנמנו לעיל. בליובאוויטש היה המקווה בנוי כתיקון רבינו הזקן, בתיבה על גבי מעיין. גם בשאר מושבות החסידים, מנע כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע מלבנות מקוואות כאלו.
במקביל, הוצעה שיטת פתרון נוספת להכשרת המים, הנקראת השקה.
שיטת ההשקה
על פי שיטה זו בונים שני בורות זה לצד זה, כשבדופן המשותפת יש נקב (גודל הנקב: כשפופרת הנוד, דהיינו קוטר של כ-6 ס"מ). בבור הראשון = בור ההשקה, יש מ' סאה מי גשמים. בבור השני = בור הטבילה, ממלאים מ' סאה מי ברז שאובים. בשעת המילוי סתום הנקב על ידי פקק. (יש להיזהר שהפקק ייעשה מחומר שאינו מקבל טומאה, רצוי שלא יהיה מגומי או מפלסטיק, ובוודאי לא ממתכת. הטוב ביותר הוא להשתמש בפקק חדש מעץ). בסיום המילוי פותחים את החיבור בין הבורות ואז נוצר מגע הנקרא השקה והוא מכשיר את המים.
כדי שתיווצר השקה נאותה, צריך להקפיד על כמה פרטים, ביניהם גובה הנקב, שצריך להיות:
1. מעל גובה של 40 סאה בבור ההשקה.
2. מתחת לגובה המים בבור הטבילה.
כמו כן צריך לשים לב שהמים ימלאו את כל חלל הנקב.
לסיכום, על פי שיטה זו הכשרת המים נעשית לאחר מילוי שני הבורות, באמצעות נקב המשיק את המים שבהם.
הבעיות והחסרונות בשיטת ההשקה:
1. בזמן זוחלין בהשקה (לעיל עקרון מספר 1): אם המים שבבור הטבילה יהיו גבוהים יותר מהמים שבבור ההשקה, או להפך, יזחלו המים מהמקום הגבוה למקום הנמוך בשעת פתיחת הנקב וההשקה. נמצא שהכשר המקווה היה בשעה שהמים זוחלים.
2. הרבה מהזמן סגור נקב ההשקה בפקק:
יש המשתמשים בו בזמן שמרוקנים את בור הטבילה להחלפת מים, כדי לא לאבד ממי הגשמים, ולמנוע מצב של  "נתן סאה ונטל סאה" (לעיל עקרון מספר 4, ג). יש המשתמשים בו גם בזמן הטבילה. אלה מסתמכים על דעות, שלאחר היווצרות ההשקה אפשר לסגור את הנקב, משום שלאחר ההשקה המים כשרים ואפשר לטבול בהם גם אם הנקב סגור. כך נשמר היטב חום מי הטבילה ונמנע ריח של מי הגשמים העומדים.
כשרוב הזמן נמצא הפקק במקומו, עלולים לשכוח להוציא אותו לאחר מילוי בור הטבילה במים השאובים. במצב כזה לא נוצרת ההשקה והטבילה פסולה בוודאות.
3. יכול להיווצר מצב שלא מילאו מספיק את בור הטבילה, כך שהמים השאובים לא הגיעו לגובה הנקב. גם במקרה כזה הטבילה פסולה בוודאות משום שלא נוצרה ההשקה.
האחראית על מילוי המקווה צריכה להיות יראת שמיים ולהשגיח היטב על שני הפרטים האחרונים. בה תלויה כשרות הטבילה של הטובלות, יום יום.
4. יש המקפידים לא להשתמש בפקק רוב הזמן מחשש לשכחתו, וכן מפני הפסק של רבינו ירוחם, האומר שהנקב חייב להיות פתוח בזמן הטבילה, כי מי הטבילה מוכשרים רק בזמן המגע עם מי הגשמים ואם נפסקת ההשקה הם פסולים (כך גם מנהג חב"ד). במצב כזה נוצרות שתי בעיות נוספות: 
א. "נתן סאה ונטל סאה" (לעיל עקרון מספר 4, ג). בשעת הטבילה יש עלייה וירידה של המים והם עוברים מבור אחד למשנהו. נוצר מצב של כניסת מים שאובים ויציאתם מבור ההשקה. החישוב מראה שלאחר זמן לא רב לא יישארו 21 סאה מי גשם באוצר ההשקה.
ב. נוצר חשש ל"מים זוחלין" (לעיל עקרון מספר 1) כי בשעת הטבילה יש עלייה וירידה של המים בשני הבורות (חוק כלים שלובים) והם עוברים מבור אחד למשנהו.
5. עקב מעבר המים מבור מי הגשמים, מורגש לעתים זרם מים קרים – מה שעלול למנוע נשים מלטבול.
6.  בבור ההשקה אין תנועה של המים והם נהיים מעופשים.
חשוב לציין כי לכל שיטה יתרונות על חברתה.
יתרונות שיטת הזריעה על פני שיטת ההשקה:
1. בשיטת הזריעה אין צורך במגע בין הבורות, ההכשרה מתבצעת בבור הזריעה עצמו.
2. בשיטת הזריעה לא קיימות הבעיות הנובעות מהפקק.
3. בשיטת הזריעה המים בתזוזה ונשמרים נקיים.
היתרון של שיטת ההשקה על פני שיטת הזריעה הוא אחד, אך הוא משמעותי ביותר: החשש ל"נתן סאה ונטל סאה" (לעיל עיקרון מס' 4, ג) הוא קטן הרבה יותר ויכול לקרות רק לאחר טבילות רבות והחלפות רבות של המים. בשיטת הזריעה, כפי שהוסבר, החשש הוא כמעט ודאי, כבר אחרי מספר קטן של החלפות מים.
במקרה שאין מקווה חב"ד באזור ויש פסק של רב לטבול במקווה המקומי, בו הכשרת המים היא בשיטת הזריעה או ההשקה, מעדיפים בחב"ד את שיטת ההשקה. הסימן המבדיל בין שתי השיטות הוא, גובה הנקב בדופן המחברת בין הבורות: במקווה הבנוי על פי שיטת הזריעה, נמצא הנקב למעלה מגובה המים. במקווה הבנוי על פי שיטת ההשקה, נמצא הנקב למטה מגובה המים.
באירופה היו בונים מקוואות רק לפי שיטת ההשקה. החזון איש חידש להשתמש בבור זריעה. ברוסיה טבלו עדיין במקואות הסמוכים לנהר וכפי שמספר הגרז"ש ע"ה דווארקין (קובץ רז"ש עמ' 45): "הנה בארץ מולדתי רוסיא היו בכל המקומות רק מקוואות של מעיינות, וכמעט שלא היה בנמצא מקווה של מי גשמים. מובן שהיו צריכים לירד להמקווה ע"י הרבה מדריגות, והיו מקומות שהיו צריכים לירד יותר מארבעים מדרגות. גם החימום של המים הי' כבד מאד, וגם עלה ביוקר. מכל מקום לא רצו רבני הדור שלפנינו לעשות של מי גשמים. והטעם כדי לצאת לדברי הש"ך בשם התשב"ץ שלכתחילה נכון לצאת דעת הראב"ד ז"ל (וגם הרמב"ם) ולמנוע החשש של "נתן סאה ונטל סאה". בזמן האחרון, לפני המלחמה העולמית הראשונה, ואחריה, שנראית התרשלות וחלישות בטהרת בנות ישראל, והרבה נשים נמנעו מללכת לטבול בהמקוואות העמוקות וכו', התחילו לעשות מקוואות על ידי מי גשמים, וגם התחילו להקפיד על הידור ויופי החיצוני, כדי להמשיך לבות בנות ישראל לזה."
כיום, הדרך המצויה להכשרת מקוואות בארץ ישראל היא בצירוף שיטות הזריעה וההשקה יחדיו. למעשה נבנים בצד מקווה הטבילה שני מאגרים בני כ-1000 ליטר כל אחד, האוגרים מי גשם מהגג. האחד מתחבר לבור הטבילה בדרך של זריעה והאחר בדרך של השקה.
מקווה כשר לכל השיטות
בעניין מקוואות תלויה טהרתם של ישראל. זוהי הסיבה לכך שבספרי הפוסקים יש הגדרה מיוחדת המתייחסת למצווה זו, הגדרה שלא נמצאה כמוה בשאר המקומות: יש לראות שהמקווה יהא כשר לכל הדעות והשיטות, ולא ללכת בזה אחר רוב דעות. יש לחוש גם לשיטת יחיד, אף שאין אנו פוסקים כמותו להלכה. לכן בדברי הפוסקים, בכל הנוגע להלכות מקוואות, חששו והחמירו ככל האפשר, לכל הדעות וככל החומרות, כי הלכות מקוואות נוגעות לאיסורי כרת ח"ו ובהם תלויה טהרתם של ישראל. [תשב"ץ (=תשובות ר' שמעון בן צמח) ח"א סוף סי' י"ז, שו"ת דברי חיים יו"ד סי' צ"ט, שו"ת עמק שאלה סי' נ"ד].
כ"ק האדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ובני ביתו התיישבו ברוסטוב, בתחילת שנת תרע"ו. במשך שנתיים וחצי גרו בדירה שכורה, ולא היה מקום לדון אודות בניית מקווה בבית זה. החצר לא הייתה סמוכה כל כך לנהר כמו בליובאוויטש, ואי אפשר היה לחפור בור, שיבואו אליו מי הנהר על ידי נקב חלול באדמה וכן לא היה מעיין לחפור בתוכו מקווה, כשיטת האדמו"ר הזקן.
התקופה הייתה תקופת ימי מלחמת העולם הראשונה וימי מלחמת האזרחים ברוסיה. השלטון הקומוניסטי שעלה עסק בהלאמת הרכוש, ולא איפשר קניית שטח סמוך לנהר או למעיין, לבניית מקווה על גביו. לא הייתה ברירה אלא להסתמך על מי הגשמים, דבר שבמשך כל השנים התנגד לו כ"ק אדמו"ר הרש"ב.
עיין הרבי בכל אופני בניית המקווה האפשריים, וקבע, שהדרך הטובה ביותר, שתצא ידי כל השיטות ותענה על כל הספקות והשאלות היא, לבנות מקווה על גבי בור. כך נולדה שיטת חב"ד במקוואות, הדומה במידה מסוימת לשיטת הזריעה, אך היא משוכללת ממנה ופותרת את הבעיות שנוצרות על פיה.
על פי שיטה זו חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצעו לרוחב. כך נוצרים שני בורות – בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" (לעיל עקרון מספר 1).
במפריד המלט יש פתח, בגודל המאפשר מעבר של אדם, על מנת לטפל בבור מי הגשמים. על הפתח יש מכסה. בשעת המילוי מסירים את המכסה. מלבד פתח זה, יש שני פתחים נוספים, בגודל טפח מרובע כל אחד, המרוחקים זה מזה, כדי שאם יתכסה אחד בשוגג על ידי הטובלת, יישאר השני פתוח. מי הגשמים יורדים דרך צינור מיוחד שאין לו גדר כלי ואינו עשוי מחומר המקבל טומאה, אל תוך מקווה הטבילה היבש ומשם למטה, אל האוצר. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה). כוונת רבינו הייתה שהמקווה על גבי המקווה יֵחָשֵבו כמקווה אחד ולא כשני מקוואות הנכשרים אחד מהשני, לכן יש פתח בגודל טפח. זאת בהסתמך על דעת הש"ך לגבי בית ועלייה, שאם יש פתח של טפח ביניהם, נחשבים הבית והעלייה לחדר אחד (ש"ך שו"ע יו"ד הלכות אבלות סימן שע"א סעיף ק"ד).
הגאון ר' יעקב לנדא, מי שכיהן בשנים המאוחרות יותר כרבה של בני ברק, שימש אז כרב החצר, והוא רשם את הוראות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בקשר לבניית המקווה. אחת ההוראות הייתה, שאורך המקווה יהיה לא פחות מל"ב וויערשאק (1.424 מטר). הסיבה לכך היא כדי לאפשר טבילה במתיחת כל הגוף, בשים את הראש על השליבה התחתונה. כ"ק האדמו"ר הצמח צדק אמר לרבנית רבקה – כלתו, אֵם כ"ק האדמו"ר הרש"ב נ"ע, כי ככה עיקר הטבילה.
יתרונות שיטה זו:
1. אין חשש למים זוחלין (לעיל עקרון מספר 1). בור מי הגשמים מלא עד אפס מקום ואין שום אפשרות לתזוזה של מי הגשמים כלפי מעלה.
2. אין צורך לוודא את ייבוש המקווה לפני מילוי המים השאובים (כפי שצריך לדאוג בזריעה ולעיל עיקרון מס' 4, א). המים השאובים באים על מי הגשמים באופן מיידי ותמידי.
3. אין צורך לוודא שיהיו 40 סאה מים קרים כשרים, לפני תוספת המים החמים (כפי שצריך לדאוג בזריעה ולעיל עיקרון מספר 4, ב). המים הנכנסים הם במגע תמידי עם מי הגשמים שבבור התחתון, ויש זריעה באופן מיידי ותמידי.
4. אין בעיה של "נתן סאה ונטל סאה" (כפי שיש בשתי השיטות האחרות ולעיל עיקרון מס' 4, ג) משום שאין תזוזה של מי הגשמים מבור לבור גם לאחר טבילות רבות, משתי סיבות:
א. האוצר התחתון מלא על גדותיו וגם גגו מכוסה (מלבד נקבי ההשקה שבו), כך שגם אם ימלאו ויורוקנו את המקווה העליון כמה פעמים, יעמדו המים שבאוצר התחתון על עמדם והמים העליונים לא ידחקו אותם לצאת, לא בשעת המילוי והריקון ולא בשעת הטבילה.
ב. בור מי הגשמים הוא מתחת לבור הטבילה. מי הבור העליון הם חמים יותר, ממילא הם קלים יותר ונשארים למעלה, ואילו המים שבאוצר התחתון הם כבדים יותר ומשום כך נשארים למטה. כך נמנעת התערבבותם ו-40 סאה של מי גשמים נשארים בוודאות בבור התחתון.
יש שפקפקו ביתרון זה, מפני שמי גשמים הם קלים ממֵי נהרות ומעיינות היוצאים בבקעה ובהר, כתוצאה מתערובת חומרים שיש בהם, מהם מלוחים מהם מרים (כידוע לכל, וכרשום על גבי בקבוקים של מים מינרלים). על פי זה, למרות שמי הגשמים הם קרים, עדיין יש חשש שיעלו ויתערבו עם המים העליונים, ולאחר ריבוי טבילות ייווצר מצב שיש רוב מים שאובים ומיעוט מי גשמים.
אבל כ"ק האדמו"ר הרש"ב אמר, שמחמת שינוי מידת החום "רחוק הדבר שיתערבו", כי מידת החום של המים העליונים היא כה גדולה, עד כדי כך שמוכרחים לערבם בצונן, עובדה שמוכיחה שהמים התחתונים לא עלו למעלה וקיררום. 
על כל פנים הקפיד האדמו"ר הרש"ב שבבור התחתון יהיו פעמיים מ' סאה, כדי שאפילו אם יחסר מעט מהמים, יישאר שיעור אחד ודאי, ולא יהיה מצב של "נתן סאה ונטל סאה". (גם לפי השיטות האחרות, יש שעושים בורות גדולים יותר כדי להכיל יותר ממ' סאה מסיבה זו). כמו כן הורה הרש"ב להחליף את מי הגשמים לעתים.
5. אין צורך בפקק (כמו בשיטת ההשקה) וכך אין  חשש שישכחו להסיר את הפקק.
6. צינור מילוי המים מכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח, ומתחברים מיידית אל מי הגשמים. כך מוכשרים המים מיד, תוך כדי המילוי (כיתרון שיטת הזריעה). אין צורך לדאוג לכך שהמים יגיעו בשעת המילוי ובשעת הטבילה לגובה הנקב (כמו בשיטת ההשקה).
7. בשל העובדה שבור מי הגשמים מלא עד אפס מקום – אין ריח רע, הנוצר ממגע המים עם האוויר (לעומת בור בשיטת ההשקה, בו המים בחלקם העליון באים במגע עם האוויר).
8. המעלה הגדולה ביותר: הפתחים בגודל טפח על טפח מבטלים הלכתית את מפריד המלט ולכן המקווה הוא המשך של בור מי הגשמים, כאמור. עצם החיבור בין המקווה העליון לבין הבור התחתון תקיף וחזק הרבה יותר מחיבור ההשקה שבין ב' מקוואות זה לצד זה, עד שהטובל במקווה כזה בעצם כטובל בבור מי גשמים עצמו.
לאחרונה, נשמעו דעות החולקות על שיטת מקווה על גבי בור, שיסודן בתשובה של ה'דברי חיים' מצאנז, ממנה אפשר להבין שהוא פוסל 'מקווה על גבי מקווה' מטעם 'קטפרס'. טעם זה מסתמך על גמרא שאומרת, שחיבור בין מים הנמצאים בשני כלים שונים, יכול להיעשות רק אם המים עומדים בקומה שווה זה לזה, ולא כשהמים ניצוקים או זוחלים מלמעלה למטה. מדברי הגמרא הללו מסיק ה'דברי-חיים' שלא ניתן ליצור חיבור בין שני בורות מקווה הנמצאים זה על גבי זה, וצינור מחבר ביניהם.
התבוננות בדברי ה'דברי חיים' מבהירה, שבמקווה על פי שיטת האדמו"ר הרש"ב לא קיימת בעיה זו. זאת, משום שהמים אינם ניצוקים דרך צינור חיבור, אלא המים הגבוהים נחים ממש על המים שתחתם. בנוסף לכך, הפתחים בגודל טפח הופכים את הבורות לבור אחד, וכל המים נחשבים מי גשמים ולא שאובים הנכשרים. ברור שאין בזה גדר קטפרס כלל, כך כותב במפורש ה"דברי חיים". 
לסיכום, שיטה זו כוללת את כל היתרונות של השיטות האחרות ואין בה את חסרונותיהם. שיטה זו, יוצאת ידי חובת כל הדעות כפי שרצוי במקווה. במקומות רבים בארץ וברחבי תבל, הולכת ומתקבלת בניית מקוואות גם בדוגמת מקווה זה.

 

 

 


אודות כותב/ת המאמר:
בעניין מקוואות תלויה טהרתם של ישראל. זוהי הסיבה לכך שבספרי הפוסקים יש הגדרה מיוחדת המתייחסת למצווה זו, הגדרה שלא נמצאה כמוה בשאר המקומות: יש לראות שהמקווה יהא כשר לכל הדעות והשיטות, ולא ללכת בזה אחר רוב דעות. יש לחוש גם לשיטת יחיד, אף שאין אנו פוסקים כמותו להלכה.
מה אם כן הבסיס לבנית מקוואות, מעט על ההיסטוריה ומה מאפיין את מקוואות חב"ד.


הרבנית טובי הנדל, נציגת נשי ובנות חב"ד במגדל העמק
עריכה: ברכה שילת
הגהה: הרב מרדכי שמואל אשכנזי, הרב של כפר חב"ד.

לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות