מקוה.נט בפייסבוק

מאמרי מקוה.נט

שאלה הלכתית

מעוניינת לשאול את היועצת או את הרב שאלה הלכתית?
> > > חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?

חומרת רבי זירא – האם הגיע הזמן לחשיבה מחודשת?

"וְאֶל-אִשָּׁה, בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. [...] וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם". (ויקרא י"ח).

מצוות "לא תעשה" זו בחיי עם ישראל לדורותיו נקראת כל שנה ביום צום כיפור במנחה לצד רשימה ארוכה של איסורי עריות, אבל למעשה אף אחת לא מקיימת מצוות דאורייתא זו כנתינתה.
חלק גדול מהצבור היהודי המגדיר עצמו כחילוני, מתעלם מאיסור חמור זה, שעונשו כרת. זה מעורר שאלות בהיבט הציבורי - לאור הגזירות שעברנו בשנים האחרונות בארץ המקיאה אותנו, זה מעורר שאלות בהיבט אישי, גם בלי אויב פוליטי זה או אחר. שהרי משפחות עוברות, לא עלינו, חוויות של כרת, אם בגלל תאונות דרכים, מחלות, או פשוט- ילדים שלא מתחתנים ולא יולדים.
הצבור הדתי לגווניו, במשך אלפיים שנה החמיר על עצמו לפי תקנת ר' זירא, והוסיף לאיסור נידה את איסור הזבה. זו פרשה המופיעה בהקשר אחר בספר ויקרא, ועניינה הרחקות של טומאה כמו צרעת וזיבה, שהופעתן איננה תדירה כמחזור וסת רגיל, ובסוף תהליך הריפוי מביאים קרבן. רוב נשות ישראל הכשרות שקבלו על עצמן מסורת של שנים לשבת שבעה נקיים על "טיפת דם כחרדל" לא מודעות בכלל לעובדה שהן שומרות זבה ולא נידה. גם אם מדריכת הכלות הזכירה עניין זה, הוא נדחק לשוליים.
לפני שנתיים כתבתי על הנושא במדור "יהדות" באתר האינטרנט nrg של "מעריב", בכתבה שכותרתה הייתה "פרו ורבו". היו לכך תגובות רבות, של "עמך" ורבנים, כש"עמך" מחזקים את ידי, והרבנים מסתייגים, ואני יכולה להבין אותם.
לאחרונה שמחתי לשמוע, שכיוונתי מבלי דעת לדעתו של ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג, תלמיד חכם, ירא שמים, העוסק במסירות נפש במצווה הראשונה בתורה . הראיון איתו, המובא בזאת ,פורש את היריעה, כשהוא מעוגן בתורה, בפוסקים, ומשלב את בקיאותו של ד"ר רוזנק ברזי הרפואה הגינקולוגית ומצוקת הנשים בנות דורנו.
ש: ד"ר רוזנק, מה הביא אותך לעיסוק בנושא זה שיפה לו הצניעות, שבדרך-כלל הוא עניינם של תלמידי חכמים ורבני קהילות ולא של גינקולוגים?
ת: לעניות דעתי מדובר באחד הנושאים העיקריים שצריכים לעמוד על סדר היום של הבית היהודי ושל העם היהודי. בעבודתי כגינקולוג, בעיקר בציבור החרדי והדתי הלאומי, נתקלתי במקרים רבים מספור של עקרות, שאיננה בעצם עקרות אמיתית אלא, מה שמכונה כיום "עקרות הלכתית" הנובעת מכך שבנשים רבות הביוץ מתרחש לפני הטבילה. ממצאי עבודתי עולה, שבקרב ציבור שומרי המצוות, למעלה מרבע ממקרי העקרות מקורן במה שמכונה "עקרות הלכתית" (לפחות ממה שאני רואה במרפאותיי), הוה-אומר, רבבות נשים טובלות לאחר מועד ביוצן! אמנם, לא בהכרח הבעיה קיימת באותה האשה בכל מחזוריה, אך בחלקן – הבעיה קבועה. צאי וחשבי: מאז גזירת בנות ישראל לפי רבי זירא, איבדנו מליוני נפשות מישראל! הן ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן.
ש. כולנו לומדות ומלמדות בהדרכת הכלות שאשה צריכה לסיים את ויסתה, שזה בדרך כלל בין חמשה לשבעה ימים, אחר כך לספור שבעה נקיים תוך כדי ביצוע בדיקות בוקר וערב, ואז היא טהורה לבעלה, אחרי טבילה. האם אתה בא לבטל דברי תורה? האם נשנה עכשיו את כל ההדרכה לכלות לפני חתונה?
ת. זו בדיוק הנקודה. זה מה שלימדו אותנו כל השנים, עד שאיננו רואים מה כתוב במפורש בתורה ומה הקב"ה בעצם ציווה אותנו. נפתח חומש ויקרא, פרק טו', פסוקים י"ט-כ"ד, וניוכח כי התורה ציוותה אותנו על שבעה ימים לא על שניים עשר או שלושה עשר. בפסוקים שלאחר מכן (כ"ה-ל') מתוארים בפרוטרוט דיני זיבה, שהינם שונים לחלוטין מדיני נידה. כל דיני התורה הללו מסוכמים יפה בביאורו של קהתי למשנה ד' פרק ד' במסכת נידה, ובפירוט רב מאוד ברמב"ם, משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה פרקים 4-12.
ש. ובכל זאת בחרו חכמים להתיחס לכל נידה כאל זבה, מדוע?
ת. אכן כשדנים בדיני דאורייתא חמורים כאלו, קל מאוד לטעות, ועל מנת שלא יבואו לטעות – החלו להחמיר. הדבר לא התחיל בימיו של רבי זירא, אלא עוד לפניו. כך למשל אנו מוצאים כבר בדברי תנאים במסכת פסחים קיב ע"ב: "שלושה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי... אשתך טבלה – אל תזדקק לה לילה ראשונה..." כלומר כבר בימי התנאים היתה הנהגה שרצוי להוסיף עוד יום על דברי התורה ולקיים יחסי אישות רק בליל תשיעי. אולם שימי לב – הטבילה חייבת להתקיים בליל שמיני, כפי שכתוב בתורה! ("אשתך טבלה [בליל שמיני] – אל תזדקק לה לילה ראשונה). לאחר מכן, רבי, חותם המשנה, הנהיג לנשים בשדות, כלומר נשים המרוחקות ממורה הוראה הבקי בדמים שיספרו ששה ימים על מנת שיצאו מחשש דין זיבה.
במסכת נידה דף ס"ו ע"א נאמר: "אמר ר' זירא - בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". שימי לב: הוא לא אמר את זה משמו. הוא אמר זאת בשם בנות ישראל – הן אלו שהחמירו על עצמן. כפי שאת ודאי רואה, ישנה כאן מגמה של פרישות עליה כבר נכתב רבות. פרופ' יצחק ד. גילת, (בספרו "פרקים בהשתלשלות ההלכה", רמת-גן תשנ"ב) טוען, שהמגמות המחמירות בטומאת נדה נובעות ממגמת הפרישות כללית שפשטה לאחר החורבן מתוך אבלות על המקדש ורצון למצוא תחליף לקרבנות. מגמת ההחמרה בהלכות נדה לאחר החורבן נידונה גם אצל אברהם אדרת (בספרו "מחורבן לתקומה – דרך יבנה בשיקום האומה", ירושלים תש"ן). אגב, במאמרו המצוין של הרב אריאל פיקאר ("פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בהלכות נדה – ביקורת תרבות" בקובץ "עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה") מובאות החמרות נוספות של חכמי קהילות אשכנז בימי הביניים, לפיהן בכל מקרה יש לחכות שבעה ימים מתחילת ראיית הדם לפני שניתן להתחיל בספירה של שבעה ימים נוספים. לדבריו, הנטייה להחמיר אצל פוסקי אשכנז נובעת כנראה מהשפעתם של חסידי אשכנז שהפנימו את התפיסות המאגיות של טומאת הנידה. גישה זו באה לידי ביטוי בדבריו של ר' יצחק מוינה בספרו אור זרוע (סימן שס): "כללו של דבר, כל מה שיכול אדם להחמיר בנדה יחמיר ותבוא עליו ברכה".
ש. והלא מנהג ישראל דין הוא?
ת. מסתבר שקיימות עדויות שגם חכמי ישראל שלאחר רבי זירא התקשו בדבריו, ואביא לכך מספר דוגמאות. באותו הדף במסכת נידה מביא רב יוסף את דברי ר' זירא בשם בנות ישראל לרבא כתשובה לבעייה אחרת בה דנו שניהם. רבא, האמורא הגדול עונה לו: "אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא, היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור..."(ובתרגום לעברית: "אני מביא בפניך איסור ואתה מביא לי מנהג, היכן שיש להחמיר – מחמירים, היכן שאין להחמיר – לא מחמירים"), כלומר, רבא רואה את חומרת ר' זירא כמנהג בעלמא! אנו רואים עוד דוגמאות רבות להתלבטותם של חז"ל בעניין, אמנה כמה מהם: על הסיפור המפורסם המופיע במסכת שבת (יג ע"ב), מסופר בשם תנא דבי אליהו על אותו תלמיד חכם שמת בחצי ימיו והיתה אשתו תמהה למה עלה לו בכך, ענה לה רבי אליהו שבדין מת, כיון שבימי ליבונה של האשה (בזמן ספירת שבעת הנקיים) לא הקפיד אותו תלמיד חכם על האיסור של "קירוב בשר" (שמשמעו שכיבה זה לצד זו בגילוי בשר וללא יחסי אישות). ובהסבר למשמעות "ימי ליבונה" מבאר רש"י על אתר: "כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור בדיקתה". ומה הצריך את רש"י לנקוט שמדובר דווקא בזבה ולא בנידה הסופרת שבעה נקיים כחומרת ר' זירא? גם הרמב"ם, במשנה תורה, בכל תשעת הפרקים בהלכות איסורי ביאה העוסקים בכך דן בדיני נידה דאורייתא בלבד, ורק בפרק האחרון מוזכרת חומרת ר' זירא לפיה אנו נוהגים כיום, ושאין לסור מכך לעולם.
ש. ובכן, אין לסור מכך לעולם!
ת. אכן, אולם אם אין לסור מכך ומנהג זה דין הוא, למה מובאים כל הפרקים הקודמים לפי דין התורה בלבד? זאת ועוד, מה פירושה של הטרמינולוגיה בה משתמש הרמב"ם "לעולם"? למה לא "לעולם ועד" או למה לא פשוט "ואין לסור מכך"? אולי מוצפן במילה זו מסר כלשהו? גם עבד נרצע עובד "לעולם" (ומשתחרר בזמן היובל...) האם אין כאן רמז שיבוא זמן "השיחרור" מהתקנה? יתכן והרחקתי כאן לכת ולא פירשתי נכון את דברי הרמב"ם, אך ניתן למצוא ברמב"ם דוגמאות נוספות המערערות על המושג "לעולם" כ"לעולם" אמיתי. למשל, ברמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ה' מובא: "האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". האמנם אין לאפיקורוס אין תשובה לעולם?....
יתרה מזו, גזירת רבי זירא בשם בנות ישראל יצרה עיוותים שהצריכו התמודדות עם בעיות הלכתיות שנבעו ממנה. למשל: ר' יוסף קארו מביא בטור מחלוקת ראשונים בעניין "טבילה בזמנה מצוה", ועיקרה, האם כיום, כשלא מקיימים את מצות הטבילה בזמנה, דהיינו, בליל שמיני, הטבילה עדיין מדאורייתא או שאולי רק מדרבנן! למחלוקת ראשונים זו ישנן השלכות עצומות, משום שאם טבילה שלא בזמנה חדלה להיות מצוה דאורייתא, אזי אסור לטבול בשבת! ועוד, שאשה רשאית שלא לטבול אם למשל בעלה והיא רבו באותו הערב! כל הפוסקים ובראשם הבית-יוסף עושים "שמיניות באויר" כדי להוכיח שאף בזמן הזה טבילה שלא בזמנה אכן מצוה, וזאת, למרות שהוא עצמו כותב בפירוש שמעיקר הדין הלכה כרבינו תם, שבימינו, טבילה אינה מצוה מדאורייתא! (ויתכן שבזמן רבינו תם אשה טבלה פעמיים! פעם בליל שמיני, ופעם שניה בתום השבעה נקיים).

ש. אבל כיום כולן שומרות שבעה נקיים, וכך עושים הכל כבר מאות רבות בשנים. מאיפה לך העוז לבוא ולשנות מנהג ישראל קדום כל כך?

ת. קודם כל אני לא בא כאן לשנות. אני בא להעלות את הבעייתיות במנהג זה וקורא להעלאת הסוגיה אל פני השטח. שהציבור ידע שלא מדובר כאן בדין תורה אלא במנהג שהשתרש, מנהג שבעיות רבות נובעות ממנו.

ש. אלו בעיות למשל?

ת. ובכן, קודם כל, כאמור, בעיית "העקרות ההלכתית" שהזכרתי קודם, אולם מעבר לכך: יש כאן טשטוש של דין התורה המבחין בפירוש בין נידה לזיבה. החלת דין זיבה על נידה מבטל למעשה את דין נידה! האם אין כאן איסור של "בל תוסיף" (דברים ד,ב)? בנוסף, אם מחילים דין זבה על כל נידה, הרי שיש גם צורך להביא קורבן על כל נידה! ואם תמצי לומר שכל נידה היא רק ספק זבה, אזי כיצד נדע מתי היא זבה אמיתית ותתחייב בקרבן? נמצאנו מבטלים ע"י תקנה זו מצות קרבן זבה, בנוסף לביטול דין נידה!
זאת ועוד, צריכים לשים לב שלאור הגזירה כולנו נמצאים תחת הדין של "נשים בשדות" וזה מוזר בזמננו, כשמרכזי התורה ותלמידי חכמים נמצאים על כל צעד ושעל, נמצאים תחת תחושה של "שדות".
מניין לנו שאנו מתקרבים יותר לעבודתו יתברך דווקא ע"י הרחקה בין איש לאשתו? אולי דווקא קיום דברי הכתוב, שבפועל יגרמו ליותר קירבה בין איש לאשתו היא דווקא עבודת ה' הרצויה? הקב"ה ציווה עלינו לעבוד ששה ימים ולשבות ביום השביעי. וכי יעלה בדעתנו "לשכלל" את עבודת ה' בכך שנגזור ונאמר, שלשם הרחקת האדם מן העבירה נעבוד רק חמישה ימים ונשבות יומיים? (במאמר מוסגר אציין שהרא"ש בפסקיו למסכת נידה [פ"ד ס"א] מציע דרך לקצר את ימי הפרישות בין בני הזוג ואכמ"ל).

ש. אבל אין הדבר דומה כלל! חשבון הימים לשמירת השבת הינו בהיר ומחוור היטב. לעומת זאת, יתכנו תקלות ושיבושים בספירת ימי הנידה והזיבה שיביאו לתקלות ולעבירה בשוגג על לאווים מדאורייתא!

ת. המציאות כיום הינה שרוב הנשים יודעות היטב את ויסתן ומחזוריהן סדירים. גם דימום בין-וסתי המחשיד לדימום של זיבה הינה תופעה בולטת שתדרוש התייחסות. הימים הראויים לזיבה (וכן הימים הראויים לנידה) הוגדרו בבהירות ע"י הראשונים (ובראשם הרמב"ן ושאר הראשונים והאחרונים שהולכים כמותם), ובמידה ומתעוררות שאלות וספיקות – הרי לשם כך בדיוק אמורים להיות קיימים מורי הוראה!
זאת ועוד, עולות בעיות רבות במישור המעשי ע"י החלת חומרה זו. הרשי לי למנות כמה מהם, וצר לי אם ארחיב מעט את היריעה בסוגיה כואבת זו, אולם בנפשנו היא. המצוה הראשונה בתורה הינה, כידוע לכולנו, מצות "פרו ורבו". בהגדרה של אורך מחזור נורמאלי לפי ספרי הרפואה אנו מוצאים את הטווח של 21-35 יום, ובממוצע 28 יום. כאמור, בעקבות חומרת ר' זירא, נשים רבות מאוד מבייצות לפני טבילתן. כידוע, במידה וביצית לא מופרית עד 8 שעות מחריגתה מהשחלה – היא מתנוונת ולא ראוייה יותר להפרייה. יוצא אפוא, שתקנה זו מבטלת מצות עשה של פריה ורבייה (וכידוע, לפי הרמב"ם, הלכות טומאת צרעת פרק י' הלכה ה'-ו' - עשה דוחה לא תעשה בכל מקום).

ש. היום יש כדורים לדחיית ביוץ, האם זה לא פותר את הבעיה?

ת. אני תמה על שאלה זו! היכן מצינו שצריך לקחת תרופות לשם קיום המצוות? צריך לדעת: מדובר בתכשירים הורמונליים שבודאי לא מביאים תועלת לגוף, ואולי גם גורמים לאורך זמן לנזקים רפואיים חמורים. האם ניתן לומר שכל התקנה ניתקנה לימינו כשקיימים תרופות? ויש לזכור: לא לכל הנשים מותר לקחת תכשירים הורמונליים. יתכן שדי בראיה זו בלבד בכדי לקבוע שבימינו יש לדון שוב בחומרת רבי זירא. התיתכן תקנה שמחבלת במקרים רבים במצוה הראשונה בתורה, ממעיטה את הדמוגרפיה של העם היהודי, ומסכנת רבבות נשים מבחינה רפואית? והרי לא ייתכן שנתיר לנשים אלו להקדים טבילה, ומאחרות – נמנע.
בעבודתי כגינקולוג נחשפתי לסבוכים רפואיים פיזיולוגיים ונפשיים נוספים הנגרמים בעקבות 14 הבדיקות של שבעת הנקיים, הנעשות מדי חודש, שבודאי בזמן אבותינו היו נדירות מאד! הבדיקות מכניסות ללחץ את המערכת הזוגית, במידה ומתעוררות שאלות בבדיקה. או אז נוהגת האישה ללכת ל"בודקת הלכתית", מקצוע חדש שלא שמעו עליו אבותינו, לגינקולוג, לרב, וכל נושא הצניעות והאינטימיות איבד את יחודו, מה שמקרין מתח על חיי אישות,עגמת נפש, גורם לגברים להיכשל, ולא כאן המקום לפרט. מבחינה גינקולוגית ידוע ששבוע לפני הביוץ עולה רמת האסטרוגן, והמשיכה בין המינים מתגברת. האם זה רצונו של הקב"ה שדןקא אז אישה תפרוש מבעלה? האם זהו שלום-בית שה' התכוון לו?

ש. נוהגים ללמד בקורסים של הדרכת כלות אצלנו שהשבועיים של ההרחקה דווקא תורמים במקרים רבים לקירוב מחדש בין בני הזוג. והדברים מוכחים: בציבור שלנו יש פחות גירושין; האם זה לא מוכיח את הצלחתה של ההלכה בשימור המתח בין בני הזוג?

ת. אכן, אין ספק שהרחקה גורמת בהרבה מקרים לקירוב, והתורה ציוותה הרחקה של שבוע. בהרחקה גדולה מזו מתעוררות לעיתים קרובות הבעיות שמניתי לעיל. אך למה את מתמקדת דווקא בציבור "שלנו"? וכי אין אנו אחראים גם על כלל עם ישראל? וכי לשם כך התקבצנו מכל הגלויות לאחר אלפיים שנה, על מנת שניצור הבחנה "בינינו" ל"בינם"? נשים רבות מאוד, שהיו שומרות דיני טהרת המשפחה פסקו או שלא החלו כלל לעשות כן בשל גזרת שבעת הימים הנוספים. (וטענה זו נכונה לחלקים מהציבור המתקרא "מסורתי" וגם מהציבור המתקרא "חילוני). וכי אין כולנו שייכים לאותו העם? יוצא אפוא שבבתים רבים גזירה זו ביטלה לחלוטין את עניין טהרת הבית היהודי. רבבות נשים עוברות על איסור כרת מדאורייתא, דבר שהיה לדעתי נמנע אילו היו יודעות שיכולות לטבול בליל שמיני. ודברי נכונים גם ביחס לציבור "שלנו" שגם בו נכשלים רבים בשל חומרה זו. באו להחמיר בשל ספק ויצרו עבירה ודאית על דיני תורה מתוך ראיית כלל ישראל, החמרה זו בימינו היא "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (שבת מ' ע"א; ביצה י"א ע"ב) והרב קוק כבר דיבר על אחריותם של פוסקי ההלכה שלא להחמיר במקומות שאינם נדרשים, כדי שלא להרחיק את כלל ישראל (והדברים נאמרו על דיני שמיטה):
"...כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא
מפני שכך הוא דין תורה... אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם
כלל, יאמרו שהרבנים רוצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הציבור, ובה יש נתינת יד לפרצות גדולות
ה' ישמרנו..." (משפט כהן, תשובה עו, עמ' קנ, טור ב [יפו תר"ע]).
וכן במקום אחר אומר הרב קוק:
"שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר ע"פ עומק הדין
מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים
בתורה שישמעו לקול מורים... מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה
ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא
מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד" (אורח משפט, תשובה קיב, עמ' קכו, טור ב [יפו תרס"ט]).
מעבר לכך, מצווה חשובה זו, במידה ותתקיים כראוי, יכולה, לעניות דעתי, להוות נדבך חשוב בבניית גשר בין כל חלקי העם, ולתרום לאחדותו, אחדות שכה חסרה לנו כיום. מי יודע, אולי בעקבות זאת, תחול תפנית בעם גם לכוון שמירת שבת? כשרות? יתר הקפדה על מצוות שבין אדם לחברו? מצות פרו ורבו?...

ש. אם המצב כה עגום כפי שתיארת, אז למה בכל זאת חכמים ופוסקי הלכה לא חוזרים לדין התורה והמשנה? למה לא יתכן מצב שנצא ממנהגי הגלות אחרי שזכינו לעלות לארץ ובינינו רבנים בקיאים שיש בידם לבטל את חומרת בנות ישראל אליבא דרבי זירא ולהחזיר עטרה ליושנה?

ת. הרשי לי לענות לך מציטוט מתוך ארבעה טורים, יורה דעה קפ"ג:
"משרבו הגלויות, ותכפו הצרות, ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת, שמא
תראה אשה בימי נידתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר, וביום השביעי שמא תראה דם טמא וסבורה
לטבול בליל שמיני, וצריכה עוד שבעה ימים, החמירו לטמא כל מראה דם אדום, וכדי שלא יבואו
לידי טעות בין ימי נידה לימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא, עד שאמרו שאפילו אם לא תראה
אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה שבעה נקיים, כזבה גדולה..."

ש. אבל עכשיו, ברוך ה', זכינו ועלינו לארץ ציון וירושלים מכל הגלויות בהן היינו ומכל הצרות בהן שהינו, ועניינו מייחלות לבניית בית מקדשינו, וכפי שאמרת, "להחזרת עטרה ליושנה". האם לדעתך, לאור זאת, תיתכן כיום מציאות בה יתאספו הרבנים ויבטלו את גזירת ר' זירא?

ת. אשרי המאמין... נכון להיום (ואולי מחר זה ישתנה...) התשובה לשאלתך עלולה להיות שלילית. הטיעונים העיקריים לכך יהיו בתחומים הבאים:
א. הגישה ההלכתית הרווחת שלא מבטלים תקנת חכמים.
ב. טענת הרבנים לפיה לא ניתן כיום למצוא חכמים שידעו להבדיל בין דם זיבה לדם נידה.

ש. אז מה הפתרון לדעתך? כיצד ניתן לצאת מהתסבוכת?

ת. לגבי הגישה ההלכתית הרווחת שלא ניתן לבטל תקנת חכמים, אנו נכנסים כאן לסוגיה רחבה ביותר שהינה בהיקף ספר עב-כרס. אציין בקצרה שסוגיית בית דין שאינו יכול לבטל דברי בית דין חברו הינה מורכבת יותר ממה שמקובל לחשוב. אביא בקצרה את עיקרי הדברים. הרב אליעזר ברקוביץ, בספרו "ההלכה כוחה ותפקידה" מצביע על שלוש שיטות: תוספות, רמב"ם ורמב"ן. לפי התוספות, אם לא פשטה התקנה ברוב ישראל, גם בי"ד קטן יכול לבטל (והמציאות לצערינו שרוב ישראל אינם שומרים נידה) וודאי כאשר הסיבה היא "דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בתקנת הראשונים" (וזה אכן המצב). לפי הרמב"ם המצב קשה יותר, כיון שרק בי"ד שהוא גדול מחברו בחכמה ובמניין יכול לבטל את התקנות והגזירות שאסרו 'כשאר דיני תורה'. אולם גם כאן יש התנייה שהדברים אכן פשטו בכל ישראל, ואם לאו - המצב שונה. לפי הרמב"ן, אם לא פשטה התקנה של ברוב ישראל, מפני שאין יכולין לעמוד בה – אפילו בי"ד קטן מתיר. יתר על כן, כשיש סברא לבטל, וסברא נתפסת כדין תורה (ולעניות דעתי, טענותי לעיל הביאו כמה סברות לביטול הגזירה), ודאי שיש לבי"ד האחר הכח לבטל את תקנת הראשונים ואפילו פחותים מהם. יותר מכך, יש מהראשונים האומרים שאם בטל הטעם – בטלה התקנה או הגזירה מאליה, בלי צורך במניין אחר להתירה. ראשי המדברים בעניין זה אלו התוספות בכמה מקומות. מתוך דברי הרא"ש (סנהדרין פ"ד ס' ו') עולה קול אפילו רדיקאלי יותר: מחובתו של הדיין – שהוא השופט שבימיו – לחלוק על דברי אמוראים (!), שהרי תמיד דברי האחרונים חשובים מהראשונים, כי האחרונים מודעים לדברי הראשונים ולא להיפך, או בלשונו "כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר". הדיון בסוגית בית דין המבטל דברי בית דין חברו (ואפילו גדול ממנו) הוא אכן ארוך ומרתק, וחבל שלא ניתן להיכנס במסגרת זו לפרטי הדברים. אציין רק שבמהלך ההיסטוריה ההלכתית היו כבר תקנות שהתבטלו. לגבי הנקודה שבימינו לא יודעים להבדיל בין דם נידה לדם זבה – הרי זה בדיוק יעודם של מורי ההלכה: לדעת להבדיל בין דין לדין ובין דם לדם. ואם אינם יודעים – שילמדו ויקבעו מחדש את הקריטריונים ההלכתיים לכך, ואם ישכילו, יקימו קאדר של מורות הלכה שיורו דין אמת תחת הדרכתם. "לא בשמים היא" ואין התורה מצווה על דבר שאיננו בר ביצוע.

ש. למרות זאת, אני חוזרת על השאלה. אתה יודע שאף רב לא יתיר זאת היום!

ת. לא באתי כאן לקרוא חס וחלילה תיגר על פוסקי ההלכה. מטרתינו היא להעלות את הנושא למודעות הציבור. אולם אני מודה, אינני מצפה שהשינוי יעשה מלמעלה. לדעתי, כשהנושא יהיה ידוע לציבור (ולדעתי הוא איננו ידוע כלל וכלל!), ישמעו הרבנים את רחשי הציבור וישקלו מחדש את המצב. ידועה האימרה ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל". רבות מהנשים היום הינם תלמידות חכמים גדולות וגם שכל ישר ותבונה תורנית לא חסרה בהן, וללוואי והן תובלנה ישועה זו. ואין לזלזל בשכל ישר – שהוא המוטיב המרכזי של דברי עד כה; שכל ישר, שכאמור, על פי חז"ל, דינו כדין דאורייתא (וראי: בבא קמא מ"ז ע"ב; נמוקי יוסף דף כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף; וכן בספרו של הרב אליעזר ברקוביץ' "ההלכה – כוחה ותפקידה", עמ' 11).
אני מאמין באמונה שלמה שלאחר שהנושא יילמד וייחקר, ומכיון שחומרת ר' זירא נתלתה בבנות ישראל שהחמירו על עצמן, הרי שלכשיבשילו התנאים יתקיים בנו בנושא זה הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שיתיר". הדבר אולי יארך זמן רב, אך "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן-חורין ליבטל ממנה". נשים, ובעקבותיהן גם הגברים, יבינו שבמציאות של היום בה העם היהודי חוזר לארצו והתורה פורצת לכל עבר – יש לחזור ולקיים את מצות טהרת הבית היהודי כמקורה בתורה ובמשנת א"י, ומי יתן ויהא זה נדבך מרכזי נוסף בגאולה האמיתית של עמנו. עם זאת, כולי תקוה שמצב של נידה יהיה בגדר חזיון לא שכיח, שכן בקרב משפחות מרובות ילדים, נמצאים חלק גדול מהזמן בהריון או לאחר לידה.

ש. הרשה לי שאלה אחת לסיום: אינך פוחד מתגובה חריפה לדבריך אלה?

ת. "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לא-להים הוא". בסנהדרין דף ו' ע"ב למדו מכאן: "מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מנין שלא ישתוק (ממורא הרב או מאימת העשיר), נאמר לא תגורו מפני איש – לא תכניס דבריך מפני איש". אמנם קטונתי, ותלמיד חכם לצערי אינני, אך דומני שבסוגיה זו, בה "עת לעשות ל-ה' ", מותר גם לי, הקטן, להשמיע את קולי.

לסכום:
החזון שעמד מול עינינו בכתיבת המאמר הוא המשפט:
' וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים,וּטְהַרְתֶּם... {יחזקאל, לו-כה} תלכנה בנות ישראל למקווה בשמחה, כמה שיותר. כמה שיותר נשים, כמה שיותר מהר, מכל הזרמים, מכל העדות, מכל השכבות. מקווה - מלשון תקווה. אישה כשרה טובלת במקווה, הרי היא מותחת קו בינה לבין אביה שבשמים, ומשפחתה בטהרה.
לישועתך קיוויתי ה'


אודות כותב/ת המאמר:
רבקה שמעון, מדריכת כלות, מראיינת את ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג שומר תורה ומצוות בנושא חומרה זו ומשמעויותיה. מצוקות העתים, מצוקות הנשים, מצוקת עם ישראל, הם טוענים, קוראות לשוב ולעיין מחדש בסוגיה החשובה של טהרת בת ישראל ".
פורסם בשבת פרשת לך - לך בעיתון הצופה. במדור סופרים וספרים בעריכת חיותה דויטש.
הוספת תגובה על מקוה זה

דעות הגולשים

הוספת תגובה




לתרומות והקדשות לחץ כאן
לרפואת
מרת לבנה בת מרים שתח'
רפואת הנפש ורפואת הגוף
לעילוי נשמת
מרת ברכה לנדאו בת יעקב ז"ל
ר' יצחק שולמן בן איסר ז"ל
לעילוי נשמת
משה רובינשטיין בן אברהם ישראל, ואשתו רבקה בת הרב יחיא ז"ל
שמואל בן-הרוש בן חיים ז"ל
אתרים מומלצים: אורייתא • תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות