בס"ד
ראשי  |  מאגר המקואות  |  בודקות טהרה  |  מאמרים  |  מילון מושגים  |  שאלות ותשובות  |  קישורים  |  אודות


חיפוש מאמר:





> > מסכת נידה – פתיחתא
Bookmark and Share

מסכת נידה – פתיחתא

הרב דב ברקוביץ

א. מסכת נידה, היחידה בסדר טהרות עם תלמוד, עוסקת בסוגיות משמעותיות ביותר בחיי המשפחה היהודית ונוגעת בשורשי היחס של חכמי התלמוד לזוגיות ולמיניות.
הטומאה ככלל מתהווה מאיבוד הופעת החיות. אבי אבות הטומאה הינו גופו של אדם מת. בנוסף, כפי שכתוב בספר ויקרא, טומאה מתהווה בעור הנמק מצרעת, באיבוד שליטה על חיות הרחם והזרע אצל הזב והזבה, בווסת אישה ובפליטת זרע של גבר. דוגמת טומאת "שכבת זרע", הקלה יחסית, מלמדת על כולן. הרי מדובר בחיות עצמה, בחומר שנוצר בגוף הגבר כדי להפרות ביצית ברחם אישה? מאין טומאתה? כידוע רק זרע אחד זוכה להשתתף בפלא הגדול של יצירת חיים חדשים, ומיליונים אחרים הנפלטים מגוף האיש מתים בדרך. טומאה יכולה להופיע גם בשעה שנוצרים חיים.
עיקר בעיית ההיטמאות הינה באיסור מגע הטומאה בקודש, מוקד הווייתם של החיים מתוך גילוי שורש החיים בקודש הקדשים שבבית המקדש. השוואה מפורשת בין ביאת נידה לבין כניסת אדם טמא למקדש נערכת במשנה במסכת שבועות ( ב, ג – ד) ובמסכת הוריות (ב, ד). כתבתי על כך בספרי "מקדש החיים" (ע 211 – 213). הנה קטע משם:
הלכות טומאה וטהרה מתייחסות לשאלת ההתקרבות וההתרחקות הן מהמקדש והן מרחמה של האישה: במקדש – כאשר האדם נטמא עקב מגע עם מת או תופעה של בלות גופנית; ואצל האישה – כאשר יש לה ווסת, שהוא אות לאובדן זמני של יכולתה ליצור חיים חדשים. שהרי רחמה של האישה, אשר בו מתרחש תדיר תהליך של התבלות והתחיוּת, הוא המקום שבו מתגלה באופן פלאי הפוטנציאל ליצירת חיים ומימושם בעולם החומרי.
גם הרב יעקב נגן בספרו "נשמת המשנה" (ע 201 – 203) התייחס להשוואה המפתיעה בין ההקפדה על טהרה בשעת יחסי אישות לבין ההקפדה בכניסה למקדש:
מחוץ למקדש, התחום היחיד שיש בו אותה רגישות לטומאה הוא מערכת היחסים שבין איש לאישה. משום כך גם כיום, כשבית המקדש איננו, עדיין נוהגות הלכות של טומאה וטהרה [רק] בתחום זה, וקיימת חובה לטבול כדי להיטהר... הדמיון בין חיי אישות לבין בית המקדש מלמד, שהרגישות לטומאה איננה נובעת מגישה שלילית ליחסים בין איש ואישה, אלא היא ביטוי לאמונה בקדושת היחסים; כפי שמנסח זאת התלמוד הבבלי בשם רבי עקיבא: 'איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם' (סוטה יז, א). אפשר לראות זאת בהשוואה לחיובי הטבילה האחרים: היחידים המחויבים לטבול על-פי ההלכה הם הכוהנים, שבמסגרת עבודתם נכנסים למקדש, והנשים במסגרת יחסיהן עם אישיהן... אפשר לומר שההבדל בין נשים לגברים מקביל להבדל בין כוהנים לישראלים: הכוהנים רגישים יותר לטומאה כיוון שיש באורח חייהם קרבה יתירה אל הקודש. נמצאנו למדים שהנשים הן הכוהנות של החיים.
ב. פתיחת המסכת עוסקת בחוט הנמתח בין חומרת האיסורים של היטמאות חפצי קודש וטהרות במגע של אישה בווסתה, ושל ביאת נידה, לבין מעמדן של הנשים שכמעט תמיד עומדות מול השאלה אם כבר התחילה ווסתן. קשה לקבוע בוודאות מתי התחלת הווסת היות ועוברת זמן מיציאת הדם מהרחם עד שיש סימני דם שאפשר לזהותם בבדיקה. המשנה הפותחת מעלה מחלוקת קדומה ועקרונית בשאלה: איך לדון את אותם חפצי קודש וטהרות שאישה נגעה בהם לאחר שבבדיקה מצאה דם, והיא טמאה?
שַׁמַּאי אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן (די לקבוע את טומאתן משעת הבדיקה). הִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה (טמאות היו גם בזמן שחלף בין הבדיקה הקודמת לבדיקה הנוכחית),  וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה - אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת (יממה – עשרים וארבע שעות) מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. (הכוונה – הן טמאות מהבדיקה האחרונה רק אם היא נערכה בעשרים וארבע שעות האחרונות; אם היא נערכה לפני כן, הן היו טמאות רק בעשרים וארבע השעות האחרונות).
מחלוקת דומה, מאוחרת יותר והפוכה בהטעמתה מבחינת הדוברים, מובאת במשנה בפרק שני על אודות ביאת נידה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עִדִּים (בדי בדיקה – אחד לה ואחד לו שיבדקו אם היה דם) עַל כָּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ (שבמשך לילה אחת, ויסתכלו בהם לאור יום, כדי לקבוע אם חייבים קרבן חטאת על ביאת נידה בשוגג), אוֹ תְשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר (ויבדקו לאחר כל תשמיש כדי שלא יצטרכו עדים חדשים בכל פעם). בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עִדִּים כָּל הַלָּיְלָה (אחד לה ואחד לו - לבדיקה אחת בסוף הלילה). 
עוד נעמוד על עקרונות הדעות המובאות במשניות אלו, אך מיד חשים אנו בתהום הנפער. במעשים שבגינם אדם עלול לפגוע בגילוי הקדושה והטהרה או להיות חייב כרת – הזהירות והדאגה, ואולי אף האימה, עלולות ליצור דינאמיקה הלכתית שאיננה יודעת גבול. נשים תיקלענה למציאות מביכה שכמעט באופן קבוע הן יהיו מזוהות עם הטומאה, מבלי שיהיה אפשר לקבוע בוודאות אם כבר קיים דם בקירות גופה, אם לאו. איפה יש לקבוע את גבולות האיסור מול הספק המקנן בגופה של כל אישה המעוניינת להתקרב לקודש ולטהרות, ולבעלה?
ג. בניגוד לעמדותיהם המוכרות שמאי מקל והלל מחמיר בעניין חפצי קודש וטהרות שנגעה בהם אישה בין בדיקה שלא מצאה בה דם, לבין בדיקה נוספת בה מצאה דם. כמה הסברים הוצעו בגמרא לעמדת שמאי:
- "העמד אישה על חזקתה, ואישה בחזקת טהורה עומדת". בסוגיות רבות בתלמוד הדנות בהכרעות במציאות של ספק, נקבעה ההלכה על בסיס המציאות הקבועה והיציבה שהתקיימה עד שנוצרה הבעיה ההלכתית. זהו מושג "החזקה", לכל מציאות בהווה יש היסטוריה, מצב נתון המחזיק מעמד לאורך זמן. עד התחלת ווסתה, "החזקה" של כל אישה היא כאישה שאין לה דם, "בחזקת טהורה עומדת".
- "אישה מרגשת בעצמה". יש אמנם תווך של זמן מיציאת דם מהרחם עד שאפשר לאישה לזהות אותו בבדיקה, אבל רובן ככולן של נשים חשות תחושה מיוחדת, פיזית ונפשית, מהתחלת הווסת, גם לפני הבדיקה עצמה. יש לסמוך על תחושות אלו כמו על נאמנותן של נשים שלא יגעו בחפצי קודש ובטהרות אם ירגישו תחושות אלו.
- "אם מופיע דם בבדיקה אפשר לסמוך על כך שהוא יצא לא מזמן מהרחם". הסבר זה נראה בעייתי. בשם הלל ייאמר שכותלי בית הרחם מעכבים את יציאת הדם ועל כן אישה עלולה להיות טמאה לפני שהיא תדע על כך. מול טענה זו, נאמר בשם שמאי שאין כותלי הרחם מעכבים את יציאת הדם. ואנו משתהים: האם גדולי החכמים התווכחו על תופעה ביולוגית? האם נקבעת ההלכה על הבדלי ההבנה במבנה גוף האישה?
- "משום ביטול פריה ורביה". אם כל אישה שתמצא דם בבדיקה תידון כטמאה ביחס למגע שלה בחפצי קודש ובטהרות מאז הבדיקה הקודמת שלה, אזי יש לדון אותה בצורה זהה בכל הקשור ליחסי אישות עם בעלה. מאז הבדיקה הקודמת כל קשרי האישות היו בבחינת ביאת נידה. מתוך כך יימנעו זוגות מלקיים יחסים, תצטמצם מצוות פריה ורביה שהינה היסוד של יישוב העולם.
ההסברים השונים מהווים גישות שונות באסכולה אחת המבקשת להקל במצב הספק שנוצר בגין הביולוגיה של אישה. קווי ההכרעה באסכולה זו הן: יש לראות כל בת ישראל כטהורה עד שתוכח ההפך, ואין לגזור איסורים חדשים שימנעו קיומה של מצוות פריה ורביה. ראוי למצוא כל עילה, אפילו על בסיס הפיזיולוגיה של אישה, כדי לקיים ערכים ראשוניים אלו.
לעומת זאת קו ההכרעה של טענות הנגד שהוצעו בשם האסכולה של שיטת הלל מכריעות בכיוון ההפוך. אין להעמיד אישה על "חזקת טהרה" בגלל שמצב הספק הוכרע כתוצאה מהבדיקה כעת בה היא מצאה דם. וגם – אין לסמוך על תחושת אישה לגבי התחלת ווסתה – שמא היא איננה יודעת להבחין בין התחלת הווסת לבין תופעות פיזיות ונפשיות אחרות, וכאמור, אין כותלי הרחם מעכבים את זרימת הדם החוצה. הרושם הוא שאסכולת הלל תחפש כל עילה כדי לקבוע קו מחמיר במציאות הנידונה במשנה.
ד. תגובת האסכולה של הלל לטענה שיש להקפיד לא להגביל מצוות פריה ורביה פותחת שער לפרק נוסף ומרתק בדיון. לדברי הגמרא תשובת הלל להצעה זו היא שיש להבדיל בין תחום היטמאות חפצי קודש וטהרות לבין תחום ביאת נידה. כאשר יש חשש שהאישה נגעה בחפצים אלו בטומאה יש לראות אותה כטמאה מאז בדיקתה הקודמת; אך ביחס לקשרי אישות עם בעלה היא נידונה כטהורה מאז הבדיקה הקודמת.
בהמשך הגמרא אף טוענת שגם שמאי מסכים לעמדה זו של הלל. אלא שיש לחוש לכך שאם הבעלים יראו שנשותיהם טמאות בכל הקשור לחפצי קודש ולטהרות, לא יבינו את דקות ההבחנה ההלכתית, יחשבו שהן טמאות גם לגבם ויימנעו ממצוות פריה ורביה.
אך הבחנה זו תמוהה למדי – וכי איך אפשר בעת ובעונה אחת לדון אישה אחת כטמאה לגבי עניין אחד וכטהורה לגבי עניין אחר? אלא שיש להבין שההכרעה של הלל איננה מתייחסת לאיסורי תורה אובייקטיביים ומוחלטים; הוא מבקש לקבוע מדיניות כלפי הספק אם הייתה נגיעה בחפצי קודש וטהרות בטומאה וכלפי הספק אם הייתה ביאת נידה. על פי הגמרא יש להחמיר בראשון ולהקל בשני אך איננה מסבירה למה.
התמונה המצטיירת כעת היא של יצירה רבנית שתכריע את מידת ההתייחסות לחזקת "בת ישראל" ולמידת תקיפותה של מצוות פריה ורביה, במצבים של ספק טומאת נידה. תמונה זו מתעצמת מהדרך שהגמרא מסבירה את שיטת חכמים במשנה. הם קבעו מעין פשרה. חפצי קודש וטהרות שנגעה בהם אישה שכעת מצאה דם בבדיקה ידונו כטמאים רק אם היא נגעה בהם ביממה האחרונה או שנגעה בהם מאז הבדיקה האחרונה – מה יותר מאוחר – כלומר לא יותר מהיממה האחרונה. וכי איזה מין קביעה זאת? מה שייך "היממה האחרונה" למצב הטומאה והטהרה של האישה?
הגמרא מסבירה שאין כאן שום קביעה עקרונית לגבי מעמד האישה. אלא שיש ליצור מעין "דרך אמצעית", מעין איזון בחומרת ההכרעה. החכמים חלקו על שמאי בגלל שלא נקט כלל במדיניות "הסייג", ועל הלל "שהפריז על מידותיו". מול הפיזיולוגיה של אישה היוצר מציאות קבועה של ספק אי אפשר לשקף עקרונות ראשוניים אלא רק לקבוע הלכה על בסיס יצירת איזון בין הצורך להחמיר משום ספק לבין הצורך לקיים את חיוניות החיים.
ד. נשאר לנו להסביר שני דברים: את היפוך שיטות שמאי והלל בעניין חפצי קודש וטהרות לשיטת בית שמאי ובית הלל בעניין מספר הבדיקות שיש לבני זוג לבצע במשך לילה בה מקיימים יחסי אישות יותר מפעם אחת; ואת סיבת ההחמרה בעמדת הגמרא ביחס להיטמאות חפצי קודש וטהרות במצב של ספק לבין סיבת ההקלה ביחס לביאת נידה.
כאמור, המשנה בה חלקו בית שמאי ובית הלל על אודות הבדיקות בתשמיש נמצאת בפרק שני. פרק זה פותח בהבחנה נוקבת בין החומרה בה יש לאישה להתייחס לחובת בדיקת גופה שמא תמצא דם לבין בדיקת האיש את גופו שמא יצא שכבת זרע ובשל כך יהיה טמא: "כָּלּ הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק בַּנָּשִׁים, מְשֻׁבַּחַת. וּבָאֲנָשִׁים, תִּקָּצֵץ". הגמרא מנמקת זאת בכך שבדיקת דם באישה איננה מעוררת חשק מיני; בדיקה בבד של אבר המין של איש מהנה ומגרה.
קביעה זו מהווה שער לדיון על איסור גירוי מיני עצמי של גבר המבוסס על ארבע יסודות:
- סוד הזרע שבזכר כמוס בברכת השפע שבתשתית החיים. היכולת לשאת פלא זה אינה נרכשת בזכות; שורש החיים אינו תלוי בבחירה. על כן הוצאת זרע רק לשם גירוי עצמי מזכיר את מבול נוח, שפע של ברכת החיים שבמים שאין בה שמירה על הגבולות הנחוצים לקיום החיים.
- גירוי עצמי שלא לשם יצירת התקשרות מגלם את צורך הגבר לחוש את עצמו כקיים באופן שאינו זקוק לאחר. זהו סוג של פולחן עצמי, בחינה של עבודה זרה.
- גירוי עצמי שלא לשם קיום יחס של קבע ואחריות משחיתה את אישיות הגבר. ברובד ראשוני ביותר באישיותו הוא מספק הנאה ותחושת מימוש ללא איפוק, ללא רסן. תנועת נפש זו תשפיע על כלל הרבדים בשיעור קומת אישיותו.
- סוד החיים שבזרע נושא הגבר בחובו באופן נעלם לחלוטין מתודעתו. באופן פרדוכסלי, האיש איננו מודע לעוצמות חיים אלו, החיוניות כל כך לקיומו האישי בפרט ולקיום המין האנושי בכלל. בהוצאת זרעו לשם גירוי עצמי הוא פוגע בשורש החסד, מימוש פוטנציות החיים שבגופו, שופך דמים של העולם ושל עצם תקוות ההמשכיות שבמותניו.
גם בתחום של מיניות הגבר יש לשאול עד כמה יש להחמיר? מה הן קווי ההכרעה ההלכתיים כלפי קביעת גבולות התהום שכל גבר  חש ביצרו, בשורש רצונו? שאלה זו נפתחת בפנינו בביטוי הקשה במשנה, "כָּלּ הַיָּד הַמַּרְבָּה לִבְדּוֹק...בָאֲנָשִׁים, תִּקָּצֵץ", והיא המהווה בסיס למחלוקת בין בית שמאי לבית הלל על אודות הבדיקות בין תשמיש לתשמיש. מה שעומד בפני בית שמאי כעת אינם אותם העקרונות שהעסיקו את שמאי בפרק הראשון – טהרת בת ישראל ומצוות פריה ורביה. כעת הדיון מתמקד ביחס לגירוי ולמיניות, בעיקר בכל הקשור לשמירה על טהרת וקדושת רצון הגבר.
החכם המצוטט בפתיחת הדיון על הוצאת זרע לבטלה והמחמיר בניסוחיו הינו רבי אליעזר בן הורקנוס, תלמיד מובהק של בית שמאי. בכך מתבהר ההיפוך בין שיטת שמאי בפרק ראשון לבין שיטת בית שמאי בפרק שני. כאמור, אין ליצור סייגים כדי לשמור על טהרת חפצים במחיר של ביטול חזקת הטהרה של בת ישראל ושל המשך קיומו של עם ישראל. לעומת זאת יש להשתמש במצב הספק הנוצר בגין הופעת הווסת כדי לגזור סייגים שמטרתם שמירת טהרת הגבר בהקשר המיני. חובת הבדיקה בין תשמיש לתשמיש לפי בית שמאי איננו בא מתוך הרצון לקבוע את טהרת או טומאת האישה כמו הדאגה לקבוע גבולות לביטוי מיניותו של הגבר.
גם ההיפוך בין שיטת הלל בפרק ראשון לשיטת בית הלל בפרק שני קשור להתייחסות למיניות הגבר, אלא בכיוון ההפוך. לשיטת הלל שורש הקדושה של האיש, ושל האישה, הינו ביצירת מסגרת הלכתית המחמירה בשמירת טהרת הסביבה של האדם. על כן החמיר הלל בסייגים בפרק ראשון. לעומת זאת, בחיים האינטימיים של בני זוג אין ליצור כבלים הלכתיים למימוש רצונם אחד עם השני. יש לסמוך על הגבר – ועל האישה - שישמור על טהרתם נפשם גם כאשר הם מקיימים יחסי אישות יותר מפעם אחת בלילה מבלי להשתמש בדיני טומאה וטהרה לחסום אותם. 
ברוח זאת של העמדת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל על שאלת הגבולות שיש לקבוע  לגירוי המיני של בני זוג מתייחסת הגמרא למשנה. מהמשנה, מציע רבי זירא, אפשר להסיק שמותר לקיים יחסי אישות יותר מפעם בלילה, אבל זה איננו נוהג ראוי ל"בעל נפש". על כך מגיב רבא, ומבטא בכך את מסקנת הגמרא, גם בעל נפש "בועל ושונה", ויש לפרש את הברייתא שממנה שמשתמע גישה הפוכה כמתייחסת להחמרה בבדיקות בעניין הנגיעה בחפצי קודש וטהרות.        
 




אודות כותב/ת המאמר:
הרב דב ברקוביץ' הוא ראש "בית אב להתחדשות וליצירה בתורה" בירושלים וראש בית מדרש הליכות עולם. בעל טור שבועי במוסף "שבת" של מקור ראשון, העוסק ביסודות רעיוניים שבלימוד הדף היומי בגמרא. מחבר הספרים "שעשני גבר" "געגועי ארץ" ו"מקדש החיים" העוסק בקשר שבין איש ואשה ובתהליך בניית הבית היהודי.


תגובות הגולשים



X
הצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק להישאר מעודכן!
site by entry.  |  painting by C J I. TORDJMAN
אתר המקוואות והטהרה © כל הזכויות שמורות | אודות האתר | כתבו לנו
אתרים מומלצים: תהילים • שמירת הלשון • פרקי אבות